"תגיד, מה, אתה מקליט אותי?", תוהה דודה עם הררי ליפסטיק השמור לקונצרט גאלה של הפילהרמונית וליבידו של אחת שהולכת לדפוק את המערכת בגדול, ומסתכלת עליי במבט חמוץ. ברור שכן. ברור שאני מקליט אותך, גברת, גוהרת מול תפריט שהמספר 5 מתנוסס עליו בפונט בעובי השמור בדרך כלל לכותרות זוועה ב"ידיעות אחרונות", ומתלבטת בשאלה השייקספיריאנית עתיקת היומין "להיות (צרור ענבים וחלקיקי תפוח בחמישה שקלים) או לא להיות (שני מאפוני שקדים מחוממים בטוסטר, גם הם בחמישה שקלים)". זה, אם איכשהו עוד לא נתקלתם בזה ביממה ההאחרונה, המוטו של בית הקפה "קופיקס" - כל התפריט בחמישה שקלים.
ובכלל, אין ספק שזוהי פסגת חייו של העיתונאי החוקר - לחפור, לחטט, לרגל, לצותת, לצטט ולחשוף את האמת העירומה סביב דוכן קפה חדש בגודל 2 על 4 מטר, עם עיצוב של "פוד טראק" מניו יורק ושארם של דיינר ידידותי בנאשוויל, אי שם דרומית לפיצה פצה וצפונית לשווארמה הטורקית האוריגינלית. מי יודע מה נגלה כאן? אולי בכלל מדובר בתרמית של האיראנים? אולי ביבי שתל באייס-קפה קודים סודיים לפתיחת כספת הגלידות של שרה? אולי שלדון מתכנן קזינו ענק ברווח שבין הטוסטר למכונת המיץ הסחוט?
אינני יודע. אבל הצלחתי לאתר כמה רמזים המעידים כי אכן, מפץ גדול מתרחש בממלכת אבן גבירול. עובדה: בזה אחר זה חלפו כאן צלמים של גדולי העיתונים בישראל, והקליקו נון סטופ - זום אין על אדוות הקצף, זום אין על שיערה הגולש של המוכרת הנאה ליד הקופה ("היא מבקשת לזוז הצידה כשמחכים להזמנה. זה ממש כמו 'סופ נאצי'", מתלהב אחד העומדים בתור), זום אין על הכיפה של הילד שמטפל במכונת האספרסו (מכונת הצפנה כלשהי?). אתר אינטרנט נכבד אפילו "שידר בלייב" מזירת האירוע/פיגוע. בפרק זמן של מחצית השעה התמזגו כאן דיוני "פרלמנט" משותפים, בני עשרה עם דמי כיס ופנסיונרים משועממים. כולם מצאו שפה משותפת זה עם זה, וכולם כבר חתמו בשם הבעלים של "קופיקס" על אקזיט מטורף: "הוא בונה על 300 זכיונות"; "הוא ימנף את זה לרשת ארצית"; "הוא ישנה את המפה של ענף המזון בישראל".
דפני ליף של הקפה
לא באמת ייתכן שמישהו הגיע מהרצליה הרחוקה אך ורק בשביל לדגום הפוך בחמישה שקלים. נכון, ההפוך מעולה (באמת); הקפה-ברד משובח, עם טעם אגוזי מעוקצץ; אפילו הסנדוויצ'ים המשולשים הקטנים נראים אכילים לגמרי, ושווים חמישה שקלים בלי למצמץ. אבל מהרצליה? בפקקים? בשביל לעמוד בתור? בשביל לשתות בעמידה?
התבוננתי מהצד, ואני מודה שנהיה לי קצת עצוב בלב. האנשים בתור היו נחמדים, אדיבים, נאיבים במקצת. חלקם התקשרו הביתה לפרשן, כמו ממשחק כדורגל. חלק נעמדו שם סתם מסקרנות, או משעמום. אבל הרוב סתם רצו "להיות חלק", להרגיש שייכות. הייתה להם תחושה שמשהו מתרחש, והם לא רצו להישאר מאחור. כמו בקיץ 2011, אף אחד לא רוצה להיות שוב זה שאמר שדפני ליף והאוהלים שלה זה גימיק מטופש של ילדה משועממת, ואחר כך אכל את הכובע. מי יודע, אומר לעצמו התל אביבי הממוצע, או התייר הנרגש מראשון לציון: אולי כאן טמונה המהפכה החברתית שמבטיחים לנו הסוציולוגים כבר שנים? אולי קפה בחמישה שקלים יהפוך בפעולת פרקולציה צנטריפוגלית לסצינה ההיא בסרט שמצילה את המזרח התיכון מחורבן? אולי באמת ארומה תוריד את המכנסיים מרוב פחד וקפה ג'ו תפשוט רגל (כמו שייחל אחד מנביאי הזעם החברתיים בתור)?
אולי. אין לי מידע מוקדם, והתחקיר שערכתי מוגבל מאוד וכלל עמידה בתור, קריאה בתפריט, ודגימה של ברד-קפה. אבל יותר הגיוני ש"קופיקס", מעבר לרעיון המדליק, היא עוד עדות לעליבות המסוימת של תרבות הצריכה הישראלית, שכולה טרנדים לוהטים, התלהבות רגעית, ונהייה אובססיבית אחרי אושר בלתי מושג. יום אחד אנחנו מוכנים לעמוד בתור בשביל פיתה עם חתיכת סטייק ב-70 שקל (או גרוע מכך, קרעי פיתה עם ממרח השחר!) - רק כי שף סלבריטי עם חובות עתק וקול צרוד מייחצן אותה. למחרת אנחנו "נדהמים" שקפה עולה 12 שקלים ב"ארומה" ורצים לאורקל החדש: קפה בחמישה שקלים. זה לא משנה אם הקפה הזה בטווח הראייה שלנו או שצריך לנסוע בשבילו 50 ק"מ. זה גם לא באמת משנה אם הוא איכותי, גדול, קטן, ירוק, צהוב, בכוס מדוגמת או כוס פלסטיק, בישיבה או בעמידה, מהיר או איטי, מלווה בשירות משובח או בנזיפות קצופות. בעצם, גם המחיר לא ממש קריטי, מלבד הגימיק. חלק מהעומדים בתור נוסעים בג'יפ יקר או גרים בדירה תל אביבית במחיר של משכורת ממוצעת. חלקם אפילו יקנחו את הערב בארוחה ב"בראסרי" הסמוך, שתעלה בערך כמו כל התפריט של "קופיקס" ביחד.
חוויה ציונית
בקיצור, לא הכסף הוא המנוע מאחורי הגימיק החדש; לא צדק חברתי ואפילו לא צדק קואופרטיבי (למרות ססמאות השטנה שהושמעו כאן נגד "ארומה" שמעיזים למכור הפוך ב-12 שקל - מהסוג השמור לרוצחי ילדים ומבתרי גוויות). בעצם, כלום לא חשוב או משנה מלבד שני צווים היסטוריים, שצריכים להיחרט בספר דברי הימים, או לפחות להתווסף בשולי מגילת העצמאות: א. חשוב לוודא שזה באמת-באמת חמישה שקלים, ולא עבדו עלינו בעיתון (ואז להתקשר לסיגי ולהגיד לה "לא תאמיני הכול פה אשכרה בחמש שקל. נשבע לך. נו, אני עומד כאן. כן, כרגע שילמתי. לא, כולל מס ושירות והכל. וגם הקרואסון!"). ב. להרגיש חלק מחוויה ציונית משותפת חמקמקה: כמו שבאמריקה רצים להשיג כרטיסים לסרט חדש על ההוביטים דווקא בשבוע הראשון שלו, או נעמדים בתור לצפות בזיקוקים של ארבעה ביולי.
תשאלו, בעצם מה הבעיה? התשובה שהיא שאין. גם היוזמה נחמדה, גם הקפה טעים, גם התשלום נמוך, וגם האנשים נחמדים, ואפילו מזג האוויר מצוין. מי יודע, אולי המהפכה באמת מתחילה בדוכן קטן מול "גן העיר". אין לי דבר וחצי נגד היזמים ואני ומאחל להם הצלחה עצומה, סניפים בגוש עציון ודוכן בקמפ דייוויד שבו ישיקו חסן ובנימין כוסיות אספרסו על רקע חיסול הנשק הגרעיני באזור.
אני רק שאלה: כשקפה בחמישה שקלים הופך לאטרקציה תיירותית מטורפת - האם זה אומר שאנחנו בחסר עמוק של ריגושים?
קפה, תרגש אותי.
לכל הטורים של אבנר הופשטיין בוואלה! דעות
עוד בנושא:
מאחורי קופיקס עומדת רשת "הכול בדולר"
אז איך בעצם הקפה? מבקרת וואלה! אוכל בדקה
יש כבר קופיקט לקופיקס: קפה ב-5 שקל בקניון רחובות
מעוניינים לפרסם מאמר במדור הדעות? כתבו לנו למייל op-ed@walla.net.il