ראש הסגל בלשכת ראש הממשלה, גיל שפר, נושא ברחבי ניו יורק בימים האחרונים את ספרו החדש של ההיסטוריון היהודי-אמריקני דניאל גולדהאגן, "The Devil that Never Dies" (השטן שלעולם לא מת), שטרם תורגם לעברית. ראש הממשלה קיבל, כמובן, עותק בחתימתו האישית של המחבר, עם הקדשה ארוכה ומרגשת. אמנם, עד כה לא היה לו זמן רב להקדיש לקריאה, אבל הוא מקווה לעשות זאת במהלך הטיסה חזרה לישראל, בלילה שבין חמישי לשישי.
גולהדאגן התפרסם בעבר כחוקר בולט בתחום השואה, אבל ספרו החדש עוסק דווקא במה שמכונה "האנטישמיות החדשה", זו של המאה ה-21, שחלק ממנה נצבע בגוונים כביכול ליברליים של מחאה נגד מדינת ישראל. חלק נרחב מהספר מוקדש לסקירת האופן שבו האינטרנט והרשתות החברתיות תורמים להפצת האנטישמיות. כותב שורות אלה טרם קרא את הספר, אבל מן הביקורות שהתפרסמו עליו ברור הוא מצטייר כאידיאלי עבור נתניהו: אנטישמיות וחדשנות טכנולוגית, שניים מהנושאים שמעסיקים אותו הכי הרבה, דרים תחת אותה כריכה.
אנטישמיות וחדשנות טכנולוגית היו גם שניים מהנושאים המרכזיים בנאום שנתניהו נשא אמש בפני העצרת הכללית של האו"ם. הוא סיפר בפאתוס על תקרית אנטישמית שארעה לסבו בסוף המאה ה-19, שבעקבותיה החליט הסב להפוך לציוני ולעלות לארץ ישראל. את הסיפור הזה, שחלק מהעיתונאים בקהל שמעו לא פעם ולא פעמיים בשיחות רקע ותדרוכים סגורים, נתניהו קשר כמובן לרצון האיראני לפתח פצצת גרעין כדי למחוק את ישראל מעל המפה. הרצון לעשות זאת קיים כבר שנים האיראנים רק מפתחים טכנולוגיה חדשה כדי להגשים אותו.
חלק מן המאזינים שכבר שמעו את הסיפור בעבר, הגניבו פיהוק. לא רק הם: רבים מהנוכחים באולם העצרת, שהיה ריק למחצה, נראו לא מרוכזים בנאום. בניגוד לנאומו של נתניהו בעצרת בשנה שעברה, שהצליח ליצור "חשמל באוויר" וללכוד את תשומת הלב הבינלאומית (בין השאר בזכות "איור הפצצה" שנחקק בזיכרון), הנאום השנה לא עורר עניין רב. בסוכנויות הידיעות התקשו להחליט איזו כותרת לתת לנאום, ולבסוף החליטו להתמקד בהצהרתו של נתניהו לפיה רוחאני הוא "זאב בעור של כבש" וזאת, למרות שנתניהו משתמש בביטוי הזה לפחות מאז חודש יולי.
אפילו כאשר ראש הממשלה נקט באיום צבאי מפורש כלפי איראן, כאשר אמר שבמידה והדיפלומטיה לא תעצור את תכנית הגרעין האיראנית ישראל "תפעל כדי להגן על עצמה", איש לא עצר את נשימתו. האיום הזה יכול להתגלות כאקטואלי בעתיד, אבל לא בעתיד הקרוב. גם נתניהו מבין שהחודשים הקרובים יוקדשו למאמץ דיפלומטי מול איראן. זה הכיוון שארה"ב ואירופה מעוניינות לקדם. ישראל לא יכולה לעצור את הרכבת, אלא רק לדרוש שהסנקציות הקשות נגד איראן לא יוסרו לפני שהדיפלומטיה מביאה לתוצאות. האמריקנים מסכימים לכך, אבל לא בטוח שאובמה ונתניהו מגדירים "תוצאות" באותו האופן. השאלה מה צריכים האיראנים לעשות כדי לזכות בהקלות עוד תעורר מחלוקת בין ישראל לארה"ב בעתיד.
נתניהו הקדיש יותר מ-90% מנאומו למתקפה נגד איראן. את עשרת האחוזים הנוספים חילק בין הדגשת הזכות ההיסטורית של עם ישראל על ארץ ישראל, הדגשת ייחודה של ישראל במזרח התיכון והתייחסות רפה למשא ומתן הישראלי-פלסטיני. במובן הזה, הנאום היה הזדמנות שפוספסה: נתניהו יכול היה לספק אמירה מחדשת ואמיצה בנושא הזה, שעומד לתפוס את מרכז הבמה בשבועות הקרובים, על רקע הגברת המעורבות האמריקנית במשא ומתן. אמירה כזו הייתה מצליחה למשוך תשומת לב ולעורר עניין רב בנאומו אם לא בארה"ב מוכת השביתה, אזי לפחות באירופה. אלא שבניגוד לנושא האיראני, שבו נתניהו מציג נתונים, מספרים ותאריכים, בנושא הפלסטיני הוא שומר על "עמימות גרעינית".
נתניהו היה שמח שהנושא הפלסטיני יתפוס בדיאלוג עם האמריקנים את אותו המקום שהוא תפס בנאומו שולי, צדדי, לא משמעותי. אלא שהנשיא אובמה הבהיר היטב בנאומו בשבוע שעבר שמבחינת ארה"ב, איראן והסוגיה הפלסטינית הן שתי הסוגיות הדחופות ביותר במזרח התיכון. גורמים מדיניים מדגישים כי בפגישה בין שני המנהיגים הנושא הפלסטיני תפס נתח זמן "מכובד", ואומרים כי נוכחותו בחדר הסגלגל של הנציג האמריקני למשא ומתן, מרטין אינדיק, לא הייתה מקרית. נתניהו יצטרך במוקדם או במאוחר להתחיל לדבר על הנושא הפלסטיני באותה רמת פירוט שהוא מדבר על הנושא האיראני. ייתכן שבחדרים סגורים הוא כבר עושה זאת מזה כמה שבועות. השאלה היא מתי יאזור אומץ לעשות זאת גם בפומבי.