ראש ממשלת ישראל, מר בנימין נתניהו, ינאם היום בנחישות ובגאון בהיכל הצביעות העולמי. היכל שבו התבונה נעלמת, הצדק נרמס והמוסר נשחק. נתניהו ינסה לשכנע את נציגי המדינות החברות באו"ם, המצויים בעיצומו של נשף מסיכות על ספינת שוטים, שהמסיכה המוצלחת ביותר לא יכולה להסתיר את הרשע ואת כוונות הזדון שבניסיונה של איראן להשיג פצצה גרעינית
נתניהו יבהיר כי מדובר באיום מוחשי, וכי כל יום שעובר בחוסר מעש רק מקרב את השלמת פרויקט הפצצה האיראנית. הוא ישכנע שאייתוללות האוחזים בנשק גרעיני מסכנים את שלום העולם כולו. שהרי ההיסטוריה הוכיחה כי מעשי רוע וזוועה לא הסתיימו בהרג יהודים, אלא סחפו איתם מיליוני בני אדם אל מותם.
מאז המן הרשע הערמומי, שביקש להשמיד, להרוג ולאבד את היהודים ב?127 מדינות, לא היה בכיר פרסי מתוחכם כל כך, שהצליח להוליך שולל מנהיגים וראשי מדינות באמצעות חיוכים בעלי כפל משמעות, מילים חלקלקות ואמרי שפר של פיוס. משימתו של ראש הממשלה תהיה קשה אל מול הנשיא רוחאני, שגייס לצידו רוח מתעתעת. רוח משכרת המשבשת את צמרתם של מנהיגים רבים, שהתעייפו מלשאת את משא היושר והאמת.
ראש הממשלה ינאם בעצרת קרוב מאוד לתאריך 30 בספטמבר, מלאות 75 שנה לחתימה על הסכם מינכן משנת 1938 בין אדולף היטלר לראש ממשלת אנגליה נוויל צ'מברליין. בנאום בשדה התעופה בלונדון, לאחר שחזר מטקס החתימה, התפאר צ'מברליין בכך שהצליח להשיג בלי הרבה מאמצים "שלום בזמננו". זה היה השלום היקר ביותר בתולדות האנושות. מההסכם החתום נותרה רק תמונת המטרייה המפורסמת ביותר בהיסטוריה, שהפכה לסמל של נאיביות, כניעה, השלמה עם הרוע, ובעיקר - השפלה.
החשש הגדול שמדיר שינה מעיניי הוא שאבו מאזן וחבורתו יאמצו את המודל האיראני. מודל ציני כוזב של כפל משמעות, שבמשך הרבה מאוד שנים הם התקשו לקבל. אבו מאזן בראיון ב?CNN יסביר כי מדינת ישראל היא מדינה ייחודית, והשרה ציפי לבני תסביר לנו שהוא אמר "יהודית". הוא יגלגל עיניים ויגיד שהוא מגנה את פשעי השואה, ופרשנים בישראל שרוצים לעצב את המציאות ואת דעת הקהל ידגישו שהוא מתכוון לשואה היהודית (בעוד הוא התכוון לשואת הארמנים). בחיוך חתלתולי הוא ימלמל שהוא מוותר על זכות השיבה, ויתכוון לזו של היהודים לארץ ישראל. הקוורטט האירופי ייצא מכליו, הנשיא אובאמה ינאם נאום היסטורי על ההישגים הנפלאים שלו בקידום חזון השלום העולמי, ופוטין, הערמומי מכולם, יחייך בהנאה כיצד ציר הרשע שלו מתגבר ומתעצם.
הישראלים, שיש בהם בעלי זיכרון קצר, ייסחפו בהתלהבות אל הזיית השלום. סופרים ואינטלקטואלים יכתבו על "הלנצח תאכל חרב?", ואיני רוצה לחשוב כלל מה יקרה אז במדינת ישראל. דוד המלך, משורר תהילים, כבר צפה את המצב הזה: "אלוקים ה?צ??יל?ה נ?פ?ש??י, מ?ש???פ?ת?ש??ק?ר, מ?ל??ש?ו?ן ר?מ?יה. או?י?ה?ל?י, כ??י?ג?ר?ת??י מ?ש??ך?; ש??כ?נ?ת??י, ע?ם?א?ה?ל?י ק?ד?ר. ר?ב??ת, ש??כ?נ?ה?ל??ה? נ?פ?ש??י??ע?ם, ש?ו?נ?א ש??לו?ם. א?נ?י?ש??לו?ם, ו?כ?י א?ד?ב??ר, ה?מ??ה, ל?מ??ל?ח?מ?ה". לנו, כיהודים, אסור להתפתות לכזב השלום, כי בנפשנו הוא.