קשה להשתחרר מן הרושם הזה. הופעותיו הפומביות והסגורות של חסן רוחאני במהלך ביקורו בניו יורק עשו את שלהן.
הוא מדבר על שלושה חודשים שבהם אפשר, לדעתו, לסיים את המשא ומתן על הנושא הגרעיני, מבין שהעולם אינו מאמין לארצו ומביע נכונות לשתף פעולה עם בדיקות משמעותיות. הוא מכיר בשואה, אם כי אינו מוכן להתייחס לממדיה, וזוכה לגיבוי מחמינאי, שאמר כי המערב החמיץ הזדמנות להגיע איתו להסכם בגלל מאורעות 11 בספטמבר 2001, וכי עדיף שלא תוחמץ ההזדמנות הנוכחית. גם הביקורת על הנשיא החדש, הנשמעת מחוגיו של חמינאי, מחזקת את אמינות השינוי שהוא מציע ואת התחושה שאין מדובר רק במשחק של קיצוניות במסווה דיפלומטי פשרן.
אם בתך מאוהבת, ואתה סבור שהיא עושה טעות נוראה, אל תאמר לה שאהובה טיפש או מכוער. זה לא יעזור. תבקש ממנה לבדוק מה שנראה לך בעייתי. תבקש ממנה לשאול אותו כמה שאלות. תן לה לחוש שאינך כופה עליה. אל תאמר שלא תביא אותו הביתה עוד, משום שיכול מאוד להיות שהיא תעזוב את הבית בשל כך. הצב תנאים אפשריים לברכתך, אם ברכה זו אכן חיונית.
כך גם במקרה האיראני. המערב ציפה לרגע הזה. הוא חיכה ל?14 ביוני השנה, להחלפתו של המן הרשע במרדכי, על רקע העיצומים. הוא רוצה להאמין שזה קרה. יכול להיות שזה קרה, כמו שיכול להיות שלא זה מה שקרה. זהו הרגע לבדוק ולא הרגע לשלול. זהו הרגע לומר לעולם: "הלוואי שנהיה צודקים. הלוואי שיש לפנינו מישהו שהוא גם פרגמטי וגם משפיע, ושאינו משקר כאשר הוא אומר שאיראן מעוניינת ביכולת גרעינית שלא לשם פצצות. אבל ניסיון העבר אינו מאפשר לקבל זאת רק משום שהדברים נאמרים, ובלי פיקוח קפדני אסור לוותר על הכלים שהובילו, כנראה, לשינוי הפוליטי באוטוקרטיית האייתוללות".
ועולה עוד שאלה: האם יסכים הקונגרס האמריקני לוותר על הסנקציות הכבדות שהטיל, גם אם הנשיא ברק ישתכנע שהגיע הזמן לכך? פאריד זכאריה מעלה ב"וושינגטון פוסט" סימן שאלה גדול על כך, ובצדק. ייתכן מצב שבו יסוכמו השיחות בין חמש החברות הקבועות של מועצת הביטחון וגרמניה, ובסופן יוחלט על ביטול הדרגתי של העיצומים, אבל הקונגרס יעמוד בסירובו לעשות זאת, בשל ההתנגדותו לאשר כל מה שאובאמה רוצה בו. ייתכן שהעיצומים של המדינות השונות יבוטלו, ושגם אובאמה יבטל את העיצומים המינהליים שהטיל, אבל דווקא החלק הכבד ביותר יישאר בעינו בגלל היחסים הבין?מפלגתיים באמריקה. אם כך, בוודאי יהיה זה נכון להותיר את הוויכוח למערכת האמריקנית עצמה, ולא להופיע לפני העולם כמשבית שמחות. לא רק משום שהעולם מעדיף את השמחה על מי שמנסה להשביתה, אלא משום שההחלטה האמיתית לא תיפול בניו יורק אלא בוושינגטון.