ירושלים של לילה

זה נראה כמו סצנה שלקוחה מסרט. סרט טוב. נתקלתי בהם במקרה במהלך טיול לילי בירושלים, והם גרמו לי לחשוב מחדש על מה שאני יודעת על העיר הזאת. בסימטה קטנה וחשוכה, קצת לפני חצות, מצאתי את עצמי פתאום מוקפת בעשרות צעירים שהתקבצו מחוץ לבר קטנטן שיכול להכיל בלחץ אולי חמישה אנשים, מתנועעים לקצב הגיטרות החשמליות והתופים שבקעו ממגבר ענקי שחסם את הכניסה למקום. בפנים היכה מתופף שנראה כמו אנימל, המתופף האגדי של החבובות - אותו שיער ואותה רוח קרב על התופים - וגיטריסט פרט בעוצמה על הגיטרה החשמלית כאילו אין מחר. הקהל היה מהופנט לקקופוניה ההרמונית שבקעה מתוך הבר, וכולם, עד לאחרון שבהם - סטודנטים לאנימציה בצלאל המתהדרים בצבע סגול בוהק בשיער - נשאו אל על את הסמארטפון שלהם וניסו לצלם את מה שקורה בפנים. אבל מה שבאמת נראה מוזר, לפחות לאחת כמוני שהגיעה במקרה מתל אביב, היה קבוצה של כמה בחורי ישיבה חרדים בשחור?לבן, שעמדו במרכז הקהל וכמו כולם הרימו סמארטפונים כדי לצלם את ההופעה. זה אולי נראה מוזר למי שבא מבחוץ, אבל בירושלים זו המציאות. אוגנדה, קוראים לבר הקטן הזה, ואולי זה לא במקרה. אולי רק שם, באפריקה, במדינה שעלתה כאפשרות להיות בית לעם היהודי, אולי שם החיבור בינינו היה קל יותר - בדיוק כמו בין הסטודנטים הצעירים והחילונים לבין החרדים שרוקדים יחד וידיהם מורמות באוויר.

אחרי התקרית הלילית הזאת כבר היה ברור שיש בעיר הזאת משהו שונה, אווירה שאי אפשר למצוא או לשחזר בשום מקום אחר, והיא ניכרת גם באנשים החיים בה. שמעתי הרבה על הסצנה הלילית בירושלים והחלטתי שאני יוצאת לגלות במה מדובר. לחוות את חיי הלילה שלה, לבקר בברים, במועדונים ובחמארות הקטנות בלי דעות קדומות, בלי לשפוט ולקבוע מסקנות, ופשוט לנסות ליהנות.

ביציאה מהסימטה אני נתקלת בשתי תיירות גרמניות, קלאודיה ואליס, שנראות אבודות משהו. הן עומדות בקצה הסימטה רחוק מההמון ומסבירות לי שהן קצת בשוק ממה שהולך כאן. "הגענו לירושלים לפני יומיים ובכלל לא ציפינו למה שקורה כאן", אומרת קלאודיה. "למה ציפית?" אני שואלת. השאלה מביכה אותה. "ציפיתי שזה יהיה יותר, אה, שקט, אני מניחה", היא עונה.

בעיר שחוברה לה יחדיו, ואשר אינה מפסיקה להתחלק, להתפלג ולהתפזר, השלם עולה על סך חלקיו, וכל ניסיון להגדיר את האוכלוסייה בעיר, את הנעשה בה, את השינויים התרבותיים המתרחשים בתוכה, הוא לא פשוט. יש ירושלמים הגרים בעיר שנים ומודים שהם טרם הצליחו להגדיר אותה לעצמם. ירושלים משתנה ובו בזמן נשארת אותו הדבר. מה שברור לכולם הוא שבשנים האחרונות מתרחשת פריחה חסרת תקדים בכל הנוגע לחיי הלילה בבירת ישראל - סצנת הברים והפאבים ברחוב יפו בואכה מלון ממילא, דרך הלני המלכה ועד רחוב המלך ג'ורג' התפתחה בניסיון ליישר קו עם המתרחש בערי בירה אחרות בעולם; טרנדים של תרבות, של מוסיקה ושל אופנה באים לידי ביטוי יותר ויותר בעיר שרוב אוכלוסייתה מורכבת מחרדים; מתחם הבילוי בשוק מחנה יהודה ומתחם התחנה החדש באזור הרכבת הישן מספקים אלטרנטיבה ראויה לקהלי הבליינים תושבי העיר וכן לתיירים הרבים הפוקדים אותה, ומאפשרים לכל אחד למצוא בה את צורת הבילוי המועדפת עליו.

יום שני. השמועות על מה שקורה בשוק מחנה יהודה הגיעו גם לתל אביב ואני מגיעה כדי להתרשם. הערב יורד על השוק, הסמטאות מתרוקנות, הבסטות כבר סגורות ושקט משונה שורר ברחובות המוכרים לי כהומים וכעמוסים ביותר בירושלים. פעם היו משתלטים חתולים על הסמטאות עד הבוקר, אבל בשנים האחרונות השוק שינה את פניו. את השקט שלאחר שעות הפעילות הפורמליות מחליפים אט אט קולות הברים הנפתחים, מוסיקה וקהל הבליינים הנוהר למקום. מאז פתח אלי מזרחי את קפה מזרחי בשנת 2002 במחשבה כי השוק זקוק לקונספט בילוי חדש שיזרים דם חדש במחוזותיו, התעורר השוק לחיים והלילה מביא איתו עשרות צעירים ובליינים שמחפשים את הדבר הבא.

אני נכנסת לסירטאקי, בר קטן המתמחה בערק משובח, בציזיקי ובחפלות יווניות בין הדוכנים, ומייד מקבלת מנדב הברמן שוט של משקה האלים - יירוס פרימיום תאנים, שאותו הוא שולף מהמדף התלוי מאחוריו. זו קבלת פנים. הסירטאקי, ששולחנותיו מעוטרים בלוחות שש בש, נפתח כבר בתשע בבוקר ומתפקד כבית קפה. בלילות, כשהשוק מתקפל, מגבירים את המוסיקה, הבסטות הופכות למקומות ישיבה, הערק נשפך כמים והידיים מתחילות לעלות לאוויר. "כבר שברו פה צלחות לא פעם ולא פעמיים", מספר נדב. "קשה לאפיין את הקהל שבא לכאן", הוא אומר לי, "תמצאי כאן בעיקר חובבי ערק, והם חוצים גבולות של דת, גזע, גיל ומין. הברים שנפתחו לאחרונה בשוק מושכים אליהם קהל שלא מוצא את עצמו במרכז העיר, בעיקר מבוגרים ותיקי השוק, חובשי כיפות סרוגות, דתל"שים, יוצאי הודו, וגם כמובן תיירים. המתחם כאן מגדיל את המגוון ואת אפשרויות הבילוי, וזה מעולה" .

אני נוטשת את הטורנירים הסוערים על בקבוק ערק וממשיכה לכיוון השוק העיראקי. בין הסמטאות מתחבא קזינו דה פריז, ביסטרו ירושלמי פופולרי שעם בעליו נמנים אלי מזרחי ושאנן סטריט, סולן להקת הדג נחש. המקום, שבנוי מבר פנימי חביב ומזמין ומרחבה פנימית עמוסה בשולחנות, הפך למקום המפגש של סלבריטאי ירושלים. רותם, אחראית המשמרת, נשענת על שולחן ליד הבר ומביטה במבט עגום בקהל בחוץ. "באת ביום פחות טוב", היא אומרת, "יום שני זה יום יותר חלש". ברחבה בחוץ יושבת חבורה קצת יותר בוגרת. רפי, בן 52, צוחק כשאני שואלת מה הם מחפשים כאן ואומר: "טוב, באנו להעלות את ממוצע הגילים. אנחנו אוהבים את השוק והוא התפתח מאוד לאחרונה. מצד אחד זה טוב כי יש פריחה של עסקים מקומיים ומקומות בילוי, מצד שני השוק מאבד את האותנטיות שלו ביום". אלונה, היושבת לצידו, מוסיפה: "מה שיפה בכל הסיפור הזה הוא שאולי זה נראה שירושלים משתנה, אבל בפועל היא עדיין נשארת אותו דבר".

מקזינו דה פריז אני ממשיכה לאחד הברים המעניינים בשוק, תחריר. הבר הקטן מתחבא באחת מהסמטאות הקטנות יותר, ממש לצד חנות לממכר תבלינים אתיופיים. הוא עדיין בהרצה, אבל כבר בנה לעצמו קאדר לקוחות נאמן. מול השולחנות באמצע הסימטה מתמקמים נגן העוד מירו אבוקסיס, מנגני העוד המפורסמים של העיר, ונגן הדרבוקה המלווה אותו. המוסיקה שהם עושים מתאימה לאווירה המזרח?תיכונית של השוק ושל המקום. כמה חבר'ה מתמקמים עם נרגילה בשולחן ליד ולפני שאני מספיקה להבין מה מזמינים פה, כבר מונחת לפניי צלוחית עם זיתים בתור נשנוש התחלתי לצד הבירה.

בשולחן לידי יושב אלי סימן טוב, לידו ניצב בקבוק בירה, ונראה כי הוא נהנה מהאווירה הצעירה שאופפת אותו. "אני בשוק כבר 35 שנה ואפילו חבר בוועד", הוא מעיד בגאווה, "זאת ההפסקה שלי מהעבודה של היום. יש פה את המוסיקה שאני אוהב - עיראקית, ערבית, טורקית. השוק עובר מהפך בשנים האחרונות. יש לי אטליז למעלה ברחוב, עכשיו אני פותח ליד חנות יודאיקה וזה אומר הכל. השוק הפך למוקד של צעירים, ומבחינתי זה ממש טוב שאנשים מבלים פה. בעבר היינו סוגרים את הבסטות בשמונה בערב והמקום היה נטוש. היום סוגרים ב?12 בלילה והשוק הומה אדם. השפע הזה מבורך".

יאיר, הבעלים, בחור צעיר, רק בן 30, מגיע ומתיישב. עבורו לפתוח מקום כמו תחריר הוא חלום שהתגשם. "בתור זמר ופייטן תמיד רציתי לפתוח מקום עם אופי מזרחי אמיתי", הוא מסביר, "מקום שלא מתבייש בעצמו, ובגלל זה קראתי לו תחריר - שחרור. התרבות המזרחית חשובה לי מאוד ורציתי לייצר את הבמה עבור אמנים ירושלמים שעוסקים באמנות הזאת, שאין לה במה אמיתית בארץ. קרה פה סוג של נס ומגיעים לכאן קהלים ללא הבדל גיל, מגדר, מעמד סוציו?אקונומי ודת. יושבים אצלי ערבים ויהודים, דתיים, חילונים וחרדים, והמסורת של הפיוטים ושל המוסיקה הערבית מקשרת בין כולם".

השעה מאוחרת ואני רוצה להספיק עוד. השפע והגיוון מרתקים אותי. גם האנשים. אני הולכת ל?5 במאי, הבר הראשון שפתח את דלתותיו בשוק והיה למעשה הסנונית המבשרת את חיי הלילה הסוערים יותר ברחובותיו. החבר'ה מסדרים לי כרית נוחה על גבי בסטה סגורה, ששעה לפני שהגעתי אליה עוד היו מסודרים עליה פירות וירקות. גלעד בן ה?27, אחד מהבעלים, יושב על בסטה לצידי ("על זאת היו פיצוחים") ומסביר לי שחלק מהסצנה בשוק היא הפרטיזניות של המקום. "למה הכוונה?" אני שואלת. "כל מה שקורה פה הוא יוזמה של אנשים פרטיים שמשהו היה חסר להם בחיי התרבות והלילה של ירושלים", הוא אומר, "כל היוזמות האלה באות מלמטה, מהאנשים עצמם, העירייה כמעט לא מתערבת, וזה מה שיפה בזה".

בהמשך הרחוב, בין פיצה הומת אדם לבית קפה, מסתתר בר נוסף, שוקא, החולש על חצי סימטה. מדובר באחד מהמקומות השמחים יותר בשוק, ששם דגש על מוסיקה ועל עריכת חפלות שלעיתים יוצאות מכלל שליטה. המקום הוקם לפני כשנתיים כיוזמה של שלושה חברים, אחד מהם דותן, שהוא גם המדריך שלי בחיי הלילה בשוק. "רצינו לפתוח בשוק מקום שיהיה בר שכונתי?משפחתי אמיתי, מקום שנגיש בו בירות ישראליות בלבד", הוא מספר, "אחרי תקופת הפיגועים אלי מזרחי פתח את 'קפה מזרחי' בשוק, ובעצם פתח את המקום לתרבות שלא הכירו פה אז. התחילה פריחה של חיי הלילה במתחם ומדובר בהצלחה מסחררת. אני עדיין לא מצליח להגדיר מי בדיוק מגיע לכאן. מדובר במיקרוקוסמוס ירושלמי. אנשים מגיעים לפה כדי לשתות בירה וליהנות מהמוסיקה ומהאווירה בלי יותר מדי בלאגנים. תל אביב נתפסת כעיר פתוחה, אבל אם אתה לא צעיר וחילוני אין לך מה לחפש שם. בירושלים יש כל כך הרבה אוכלוסיות - כיפות סרוגות ושחורות, דתל"שים, חילונים, יהודים וערבים, והמגוון הזה מחייב יצירה של פתיחות".

מגיעים אליכם מתל אביב?
"בטח שמגיעים, בעיקר בשישי בצהריים. ממש תיירות פנים!"

בדרך לפרלמנט של ג'ימי דותן מנסה להסביר לי קצת על המקום כדי שלא אחווה הלם תרבות: "יש סיפור מפורסם על חבורה של זקנות עיראקיות ירושלמיות שהגיעו יום אחד לפרלמנט של ג'ימי וביקשו שיוציא להן ערק. 'איזה ערק?' הוא שאל. 'כזה שיעביר את הכאב שיניים', הן ענו". ואם יש מקום אחד חוץ מהמרפאה של רופא השיניים שיכול להעביר כאב שיניים זה הפרלמנט של ג'ימי, חמארה אמיתית שבה אפשר לבחור בין 36 סוגי ערק שונים המיוצרים במקום. אני נכנסת למקום ומרגישה שמת?י והגעתי לגן עדן. המקום קטן, ממש כוך, ובו מצטופפים שולחנות, כיסאות, בר פצפון ועמדת קריוקי.

ג'ימי חוגג באותו ערב יום הולדת ואני מרגישה ששיחק לי המזל. את עמדת הקריוקי מאייש זמר כבד גוף שמפליא בשירים מזרחיים בפול ווליום. כל בקבוקי הערק עומדים בקדמת הבר, והבחירה קשה ביותר. אחרי התלבטות בין ערק קפה לערק שקדים אני הולכת על בטוח ובוחרת בשקדים. ג'ימי יוצא אלינו ומעמיד על השולחן צלחת של מאזטים המוכנים במקום. "אין דבר כזה שלא שמים משהו על השולחן כשאורח מגיע". ג'ימי, עבריין לשעבר שחזר למוטב, פתח את החמארה שלו לפני כארבע שנים ומאז מדובר במוסד ירושלמי. כמו במסעדות המזרחיות הידועות, גם כאן מעטרות את הקיר עשרות תמונות של ג'ימי מחובק עם פוליטיקאים, שחקנים, ספורטאים, אושיות ירושלמיות מוכרות, חברים, אנשי שוק וגם סתם אורחים שהגיעו לשתות. הריקודים מתחילים וכולם עם ידיים באוויר במרחב המצומצם של המקום. "לאבא שלי היתה חמארה ממש פה ממול", הוא מצביע לעבר הרחוב, "זה היה מקום פשוט לאנשים פשוטים, בדיוק כמו המקום שלי. את הערק הוא היה שם על השולחן, אבל את הוויסקי היה שומר מתחת לשולחן ומוציא אותו רק לאנשים מיוחדים. אמא שלי היתה מכינה לו סיר בשר וכולם היו אוכלים ממנו. אצלי אתה יכול לבוא ולבחור משהו מהתפריט, או פשוט להגיד מה בא לך לאכול ואנחנו נקנה את המצרכים בשוק ונכין לך במקום. כבר היו לי אנשים שנכנסו למטבח ובישלו לעצמם".

המקום של ג'ימי הוא תמצית הירושלמיות. סטודנטים, אנשי שוק, תיירים, אנשי שגרירות, פוליטיקאים, זמרים - כולם מתערבבים עם כולם. אפשר לשמוע כאן כל שפה אפשרית, אפילו יידיש. "בשביל אלה אני עושה כאן לפעמים קונצרטים, שירגישו בבית. מדי פעם אני מארגן קריוקי או שירה בציבור ולפעמים מביא זמר. לא פשוט להיות פשוט. ירושלים משתנה, הזמנים משתנים. פעם השוק היה מפגש של תרבויות, עיראקים, כורדים, טורקים, היום רוב בעלי הבסטות הם ערבים. אבל בלילה המגוון חוזר ומגיעים לכאן המון אנשים מכל מיני עדות, אז הערבוב הזה נשמר".

בין מזיגת ערק לטפיחה על שכם של חבר נוסף שהגיע, ג'ימי תופס פתאום את המיקרופון ונותן ביצוע מזהיר ל"רכבת העמק" של יהונתן גפן. בקונטקסט הזה השיר הזה נראה לי הזוי לחלוטין. אני מזמינה עוד ערק שקדים, שיהיה, ומנסה את מזלי - יש לו יום הולדת, אולי הוא יסכים. "תגיד, איך מכינים את הערק הזה?". "תשאלי כל דבר, רק לא את זה", מגיעה התשובה, "זה סוד".

מוצאי שבת. רחוב יפו המחודש במרכז העיר הומה אדם. הרחוב הזה מציין קו תפר מסוים עבור בלייני העיר - מצידו האחד נחלת שבעה, כיכר החתולות והמדרחוב, מעברו האחר הרחובות הלני המלכה, כורש וחבצלת.

רק כמה מטרים של מרצפות ושל רכבת קלה מפרידים בין שני המתחמים, אבל מדובר בעולמות שונים לגמרי. המדרחוב מאכלס את בני הנוער פורקי עול שבת וחבר'ה מגילה ומפסגת זאב, ירושלמים מלידה. באזור הלני המלכה יימצאו הסטודנטים, תלמידי בצלאל ובתי הספר לצילום ולאמנות, התיירים ותושבי מרכז העיר והגבעה הצרפתית. אף אחד מבלייני שתי הקבוצות לא ייתפס בצד האחר ו"הלא נכון" של רחוב יפו. היחידים שנעים בחופשיות בין שני עברי "הגבול", אולי כי הם לא שייכים לשום קבוצה ולא מזדהים עם אף אחד, הם החרדים.

הסיור בשעה זו בנחלת שבעה אינו קל: המוני בני נוער גודשים את הסמטאות ואת המדרחוב. מקומות הבילוי והמסעדות הומי אדם ורועשים מצעקות וממוסיקה. בחלק ממתחמי הבילוי חבורות גדולות של בני נוער מאיישות שולחנות שלמים, ולצד תפריטי האוכל אפשר למצוא תפריטי נרגילות בטעמים שונים. נראה כי עקרון הבילוי בחבורות ענק חשוב מאוד לקהל הבליינים הצעיר, וככל שהחבורה גדולה יותר כך דציבל הרעש שהיא מייצרת גבוה יותר. מהבחינה הזאת אין הבדל בין החילונים לבין הכיפות הסרוגות, אלה זזים בחבורות צעקניות וגם אלה.

בבתי הקפה שעל רחוב יפו יושבים בעיקר תיירים מבוגרים ובחורים חרדים צעירים. האוכלוסייה החרדית בעיר לא מבלה בסופי השבוע. אין מקומות בילוי המתאימים לה, ובכל מקרה צורת הבילוי שלה שונה לחלוטין מזו החילונית - היא משפחתית יותר ומתקיימת רק במועדים מסוימים מאוד ובוודאי לא במקומות הבילוי של האוכלוסייה החילונית או של חובשי הכיפות הסרוגות. ואולם בערבים החזקים של סוף השבוע אפשר לראות חרדים צעירים ומבוגרים, ותמיד גברים, מסתובבים בין הברים ובתי הקפה במרכז העיר. רואים הכל אך לא מתערבבים. באים בבודדים או בחבורות מצומצמות, יושבים על כוס קפה או בירה, נשמרים לעצמם ולא מפתחים שיחות, מביטים במתרחש בסקרנות. מאוחר יותר, בשעות הקטנות של הלילה, יתחלפו חבורות אלה בחרדים בודדים, לרוב מבוגרים יותר, תימהונים שינדדו ממקום בילוי מתרוקן אחד למשנהו.

בצידו האחר של רחוב יפו התמקמו הברים החדשים, המזוהים עם סצנת האמנות של העיר ועם קהל הסטודנטים הירושלמי. בסמטאות שמאחורי הלני המלכה אפשר למצוא את בר אוגנדה הוותיק, אבל אני מתחילה בבר חדש יחסית, ארבע ועשרים, הנמצא בחצר פנימית קטנה בסופה של סימטת אריסטובולוס. ברחבה מול הבר ערוכים כמה שולחנות וקהל מצומצם יושב בחבורות קטנות או בזוגות. בפנים הבר עדיין שומם, בין שבגלל השעה המוקדמת יחסית ובין כי נעים יותר לשבת בחוץ, למרות הצינה שפוקדת את ירושלים בערבים גם בעיצומו של חודש אוגוסט. דויד, הברמן, מזמין אותי לגולדסטאר בבקבוק. חצי ליטר, לא פחות. "19 שקלים", הוא מתגאה, "הכי זול שאפשר. המטרה שלנו כאן היא לא לעשות כסף אלא לשרת את קהל הסטודנטים שמגיע אלינו". הבר פונה לקהל הצעיר יותר של העיר ומספק במה לאמנים, למוסיקאים וליוצרים ירושלמים צעירים בתחומים שונים. בעודנו מדברים נכנסת למקום איילה, בת 26, ומודיעה לכולם שאלה ימיה האחרונים בירושלים. "אני עוברת לתל אביב", היא מכריזה, "העיר הזאת שברה לי את הלב. יש לי פה יותר מדי אקסים שמסתובבים. הגיע הזמן לעבור למקום אחר". "לא יהיה לך קשה כירושלמית לעבור לתל אביב?" אני שואלת. "מאוד קשה", היא עונה, "הרבה אנשים חושבים שבירושלים אין חופש. בשבילי זו העיר הכי חופשית בעולם. יש פה הרבה היסטוריה, מגוון גדול והמון דברים לעשות. בירושלים מתרגשים מכל דבר טוב שקורה, אולי כי לא קורים הרבה כאלה".

בחוץ יושבים סקיי ואלי וממתינים שהמלצרית תביא להם את החשבון. הם חיפשו מקום חדש לשבת בו ולדבר. "לפעמים אנחנו אוהבים ללכת לרקוד, אבל לצערי אין בירושלים הרבה מקומות לרקוד בהם ואין מצב שיתפסו אותנו בתלפיות, שם המועדונים הגדולים. זה לא בדיוק כוס התה שלנו מה שהולך שם. ירושלים היא כמו קיבוץ, כולם מכירים את כולם, אבל זה לא אומר שהקבוצות השונות שמרכיבות אותה מתערבבות, וכל אחת די נשארת במתחם שלה".

תומר, בעל המקום, מופיע וברגע שהוא מבין שאני מכינה כתבה על חיי הלילה של העיר, הוא אומר חצי בצחוק חצי ברצינות ש"זו עומדת להיות כתבה קצרה מאוד. את ירושלים צריך לחוות מבפנים", הוא אומר, "אי אפשר לבוא מבחוץ ולנסות להבין אותה או להצליח להסביר אותה. יש אנשים שחיים עשרות שנים בעיר הזאת ובכל יום מגלים עליה ועל עצמם משהו חדש. זו עיר כל כך מורכבת, ועל כן כל אספקט בה מורכב, גם חיי הלילה. אם אתה תייר - חוץ או פנים - לא תצליח לפרק אותה כדי להרכיב אותה מחדש. יש פה מעט מקומות בילוי, אבל כל אחד מהם יחיד ומיוחד. הדגש כאן הוא על תרבות, לא על הבירה או על האלכוהול. בניגוד לתל אביב, שבה הכל מוחצן, בירושלים אתה צריך לקלף לא מעט שכבות כדי להגיע לאמת".

תומר מתגלה כפילוסוף לא קטן ומסביר: "להבדיל מערים גדולות אחרות, אנחנו רק התפאורה של העיר. העיר חשובה יותר מאיתנו. בערים רבות האנשים עושים את העיר, בירושלים העיר עושה את האנשים. אנחנו זמניים פה וירושלים תמיד תישאר".

ברחוב הלני המלכה אני פוגשת באבי גולדברגר, מאושיות חיי הלילה הירושלמיים. גולדברגר, ירושלמי מקורי גאה, הוא אחד מהבעלים של שלושה ברים מרכזיים בסצנה הסטודנטיאלית הירושלמית: התקליט, הקסטה והווידאו. "אספר לך סיפור", הוא אומר כשאני שואלת אותו כיצד השתנו לדעתו חיי הלילה בעיר, "לפני 20 שנה ביקרו אותי חברים מלונדון ויצאתי איתם להראות להם את העיר. הראיתי להם את החנויות, את בתי הקפה ואת הגלידריות, ולבסוף הם אמרו: 'נו, יופי, אבל איפה הברים?' לא היו אז ברים, וזה היה בלתי נתפס בעיניהם. אחת מהם קנתה גלויה, אז עוד היו קונים גלויות, שמצידה האחד היתה מושחרת כולה ובצידה האחר, איפה שכותבים את המלל, היה הכיתוב Jerusalem's Nightlife. זה עונה לך על השאלה?"

מבחינת אבי, ירושלים היא סוג של קיבוץ, הגדרה שחזרה ברבות משיחותיי עם תושבי העיר. "אין מצב שאתה ירושלמי ולא מכיר את הנוכחים סביבך במקום הבילוי", הוא אומר. לדעתו, הסיבה היא שמעט מאוד יוצאים בכלל לבלות. "יש ממש מעט חילונים בעיר. בחישוב גס, מתוך 100 אלף חילונים פחות מחצי הם צעירים שפוקדים את מתחמי הבילוי, אז יוצא שבסוף אתה מכיר את כולם. זה מאוד מקרב, ואכן מייצר הרגשה של קיבוץ".

לאן נעלמו המועדונים?
"כמו בכל העולם, גם בירושלים איבדו המועדונים הגדולים מכוחם והברים חולשים היום על חיי הלילה בעיר. אין איפה לרקוד בירושלים. יש ממש מעט מקומות שמשרתים קהל מאוד ספציפי, בעיקר בתלפיות, או כל מיני דאנס ברים ששייכים למלונות. בתל אביב, למשל, זה לא קורה כי קהל הבליינים שם גדול יותר. יש בתל אביב אמצע מאוד רחב, בעיקר במקומות שמשלבים קהל מהפריפריה וקהל שאוהב מיינסטרים. בירושלים אין אמצע, הכל על הקצה".

"הפריחה האדירה בחיי הלילה בירושלים מתבטאת בכמאה ברים שפועלים בעיר", אומר אבי, "כולם עדיין זוכרים את המשבר הגדול שקרה בתקופת האינתיפאדה השנייה, כשלא היה כלב ברחובות. הסטארדאסט היה המקום היחיד שהיה פתוח. אחרי שהאינתיפאדה נגמרה התחילה תקופה טובה יותר, שהובילה למה שקורה פה היום. אבל תמיד היו חיי לילה בעיר הזו. אפילו בתקופות משבר".

בתור תל?אביבית הרגילה להומוגניות מסוימת, הניסיון למפות את קהל הבליינים הירושלמי ואת העדפותיו הוא סבוך ודומה לניסיון להרכיב קובייה הונגרית. אז במקום לחבר את הקובייה אני מחליטה לשתות עוד קצת בירה ונכנסת לווידאו - מיני דאנס בר והגיי בר היחיד בעיר. בדרך לשם אני חולפת על פני התקליט, בר חמוד שמזגזג על התפר שבין מיינסטרים לאלטרנטיבי, ולידו הקסטה, מקום הזוי ואפלולי שאליו יורדים במדרגות תלולות ושמורכב מכמה כוכים קטנים ומבר פצפון. העיצוב של המקום מגניב: את דלתו מעטרות עשרות קסטות מודבקות, שריד אותנטי מהאייטיז.

הווידאו הרבה יותר מזמין. גם הוא קטן ובנוי מחצר פנימית, מחלל מרכזי שבו נמצא הבר וממרפסת מקורה. בירכתיו נמצא כוך קטן המתפקד כרחבת הריקודים. זה מה שיש ועם זה צריך להסתדר. לאנשים שם הצפיפות לא מפריעה במיוחד והאווירה שמחה. אני מתפתה לעוד צ'ייסר של ערק ומשיקה אותו עם חבורה צוהלת שנשענת על הבר. אחד מהם הוא מרקו, בחור איטלקי שגר בירושלים כשנה וחצי מתוקף עבודתו בסוכנות ידיעות זרה הממוקמת בעיר. "האנשים פה טובים", הוא צועק לעברי מעל לווליום הבלתי אפשרי, מוקף בחבורת אנשים ששתו קצת יותר מדי.

על המרפסת המקורה אני פוגשת את מיכאל, בן 20, חבר בקהילה הגאה הירושלמית. השעה כבר מאוחרת והוא שתה לא מעט. "יש פה גם סצנת גייז טובה. נכון, אם אלך למאה שערים יעשו לי בעיות, אבל זה חלק מהמציאות של העיר שלא רק אני חי איתה, גם סטרייטים חיים איתה", הוא אומר. ברקע מתחלפים הלהיטים בזה אחר זה. למרות השעה המאוחרת, המקום רק מתמלא.

במעלה רחוב שלומציון המלכה אני ממשיכה למירור בר במלון ממילא היוקרתי. דאנס בר גדול ומודרני, הבנוי כולו ממראות גדולות ומבר ענקי. המקום מלא. זה שיא הערב וחלק מהאנשים כבר רוקדים. "אני מת על המקום הזה", מודיע לי ירון, בן 32. "יש פה אנשים איכותיים שלא חוזרים על עצמם כל הזמן. מבלים כאן מנכ"לים, פוליטיקאים, תיירים וסתם אנשים שמגיעים מהרחוב והמוסיקה מעולה. לא תתפסי אותי באוגנדה, למשל. כאן אני יודע שאני נכנס בשלום ויוצא בשלום, שזה לא משהו שאני יכול להגיד שקורה במקומות במרכז, עם כל האנשים המוזרים שמגיעים לשם".

דווקא המירור בר הוא הבר הכי תל?אביבי שיצא לי להיות בו בירושלים. האופי המסיבתי שלו, מוסיקת הלהיטים הרועמת והקו המיינסטרימי יותר של קהל הבליינים מזכירים לי את המגה ברים הפופולריים של עיר החוף הגדולה. אסף, מנהל הבר במקום, לא מסכים איתי, אולי אפילו קצת נעלב. "למרות שזה אחד הברים היותר אקסקלוסיביים בעיר, אני לא חושב שהוא פחות ירושלמי בהוויה שלו", הוא אומר, "באמצע השבוע יותר רגוע כאן, אבל בחמישי ובמוצאי שבת, כפי שאת רואה, די קרחנות. אולי אנחנו קצת בדיליי לעומת תל אביב, אבל לא הייתי רוצה שהפער הזה ייסגר. אומרים שתל אביב היא בועה; אבל ירושלים היא בועה לא פחות - אבל אחלה בועה".

לא נמאס לראות אותם פרצופים כל הזמן?
"נמאס, ואז נוסעים לתל אביב".