סלרי אהובי

תהליך כתיבתי, ואין זה משנה אם מדובר בכתבת מגזין ארוכה או באמירה פובליציסטית קצרה, היה מלווה מאז ומתמיד במחשב נייד ובקערית ענק גדושה בקורנפלקס הידוע בשמו הקליט "כריות". היתה זו התניה פבלובית ארוכת שנים לאותה השראה שתגיע לה מייד בתום שקיעתן של הכריות מלאות השוקולד בחלב הקר או החם, תלוי בעונת השנה, התמוססותן והפיכתן לקרם שוקולד אחד גדול ומעורר. רק אחרי הכף הראשונה הייתי מתחילה את השורה הראשונה בכל כתבה שנכתבה. ככה במשך שנים.

אני מודעת לעובדה עד כמה לא מקורי זה עומד להישמע, אבל באמת שניסיתי הכל בדרך אל המשקל המיוחל. קבוצת הרזיה של מירי בלקין, שומרי משקל, דיאטה אשר הורכבה במיוחד עבורי במכון הכושר שבו אני מתעמלת, ובשנה האחרונה אפילו הצטרפתי לקבוצת הרזיה חיננית במיוחד בשכונה שלי שהקונספט שלה מבוסס על משחק הפוקר הממריץ. ערב אחד בשבוע התקבצנו 20 נשים, וכל אחת הוציאה 20 שקלים מארנקה ושמה בקופה המאולתרת שהוכנה מראש. היורדת בגדול גרפה באותו שבוע את כל 400 השקלים, וקבוצת הפוקר?דיאטה התגבשה לה עד מאוד. הלבבות התקרבו ונפתחו והעיניים דמעו, רק שאני הצלחתי לרדת 200 גרם בדיוק. ככה במשך שלושה חודשים.

ואז הגיעה ההצעה לפגוש את ד"ר מייק מורנו, וזה היה ברור מי מחברות המערכת מתפתלת כבר שנים עם עניין המשקל שלה, מצהירה בכל הזדמנות שרק נקרית בדרכה, לא משנה כמה מכמירת לב היא תרגיש באותו רגע, "אתם לא באמת מכירים אותי", וזה היה ברור שלכתבה הזאת יהיו שני סופים פוטנציאליים - הצלחה מסחררת או כישלון צורב.

והפעם הרגשתי מחויבת. לא כלפי עצמי או הכיס שלי, אלא עבור קהל הקוראים. ביקשתי כתבה שיש לה התחלה, אמצע וסוף, אבל שהפעם, אם אפשר, שהסוף יהיה מוצלח. ואם אני יכולה, אז כל אחד יכול.

לכולם היה מה להגיד על זה שאני מרזה, ואני רק חייכתי ושתקתי. לא עוד.

1. "די, תעצרי פה! זה כבר לא יפה לך בפנים". בסדר, תודה. כמה טאקט, רגישות וטוב לב יכול להכיל משפט אחד. כמה פעמים ביום מטיחים בפניי, תרתי משמע, את המשפט המסרס הזה. ומה בדיוק אני אמורה לענות על כך? אולי לצטט את מירי בלקין הצבעונית באומרה ש"מגיע הגיל הזה שבו זו תהיה החלטה קריטית בין הפנים לישבן, ואתם כבר תעשו את ההחלטה שלכם". אני החלטתי ותיעדפתי את חלקי גופי לפי ראות עיניי שלי, ואגב, אתם מוזמנים פשוט לא להסתכל אם אכן המראות קשים.

2. "את צריכה דיאטה? את נראית נפלא!". כן! אני! דיאטה! חייבת. דחוף. והסליחה עם כל הפמיניסטיות הלוחמניות המטיפות לדימוי גוף שאינו תלוי משקל. במרחב האישי שלי, שבו אני נושאת באחריות לגופי ולבחירותיי, לא משנה כמה פמיניסטי יהיה הסופר אגו שלי, זו אני שצריכה לקום בבוקר מלאת אנרגיות טובות ליום חדש. תשאלו את מארינה מקסימיליאן בלומין איך היא כה קורנת לאחרונה לפני שגם אתם, כמו כל המדינה, מקלידים בגוגל בחשאי: מארינה - מקסימיליאן - דיאטה.

63 קילוגרמים הפזורים על מטר ו?83 הסנטימטרים שלי הביאו אותי להיות דוגמנית של מכון הייצוא הישראלי, אז, בטרום עידן השתלטות סין על תעשיית הטקסטיל, כשייצוא בגדי הים של ישראל שיגשג לא פחות מארגזי התפוזים שיצאו את הארץ. גמעתי מסלולים וחוויתי נסיעות מסביב לעולם, והיתה לי קריירה יפה. אומרים שפעם דוגמנית תמיד דוגמנית, ואני רוצה להחזיר למרא?ה את הדוגמנית שהייתי, לא משנה כמה תארים אקדמיים ותעודות הצטיינות יהיו תלויים על הקיר שמאחוריי. שטחי וחלול ככל שזה יישמע, זו אני שצריכה לאהוב את מי שניבטת אלי במראה, לא אתם. אז אולי תפנימו שאם אני החלטתי שאני עושה דיאטה, כל מה שאני צריכה הוא עידוד מפרגן ואמיתי.

3. "מה את רוצה? את אחרי ארבע לידות. את לא יכולה לחזור להיות מי שהיית לפני". באמת? אני לא יכולה לחזור להיות מי שהייתי? דברו איתי בעוד שלושה חודשים בדיוק מהיום, ותודה על העידוד, גם אני אוהבת אתכם. והתירוץ הזה של ארבעה ילדים הפסיק מזמן לעבוד עבורי, וביום שבו באמת התחלתי לשלוט במה שנכנס לי לפה הבנתי עד כמה הוא עלוב, חבוט ואפילו מביך. הוא לא עובד ככה, הטבע האבולוציוני הנשגב, שבמהלכו אנחנו הנשים יולדות ואמורות לאבד על הדרך את צללית האנוש שהיתה לנו. הרי הוא כה חכם, הטבע, ויש לו די דרכים משלו לדכדך אותנו, ולא יכול להיות שעודף משקל שהולך איתנו שנים אחרי נכנס גם הוא לסיפור הזה.

4. "הורדת שמונה ק"ג? די! איך? מה עשית? גם אני רוצה". עכשיו אפשר לצאת לדרך, לא לפני שאדגיש שהסיפור שלי הוא אישי לחלוטין, ואין בו שום כוונה להטיף לרזון או למצוא עצמי מואשמת באנורקסיה שתקפה את אחד מקוראיי. חייתי חיים מלאים, ידעתי פסגות וידעתי מורדות, אבל תמיד היתה שם מאחור הדוגמנית שרציתי לחזור להיות. ההריון הראשון שלי היה לפני 18 שנה. הייתי בת 26 והגילוי שלו תפס אותי מדגמנת בגדי ים בפאריס, ומאותו הרגע השתחרר רסן שלא באמת היה שם באופן מודע. חשתי שכל אותם האנשים המשמעותיים שהצטרפו למעגלי חיי ב?18 השנים האחרונות לא באמת מכירים את חגית שהייתי.

זה לא שהייתי עצובה ומדוכאת בכל השנים הללו, המשכתי ללדת, ולשמוח, ולהפריז במתוקים, אבל כמו טפטוף ברז טורדני ובלתי פוסק, טיפטף שם במוח האחורי שלי הרצון להוריד במשקל ויצר קורוזיה איטית אבל יסודית בשביעות הרצון לנוכח הבבואה שהשתקפה לעברי מחלונות הראווה בסיבוב השופינג ששנים כבר לא הרשיתי לעצמי לעשות.

יותר מ?35 הקילוגרמים שהעליתי במהלך ההריון הראשון ומשקל תלת?ספרתי על הסקאלה החלו את המסע הרציני של שינוי הגוף, ועוד לידה, ועוד הנקה, ועוד לידה, ועוד הנקה, ושוב. והמתוק המעורר והמתעתע הזה שאני כל כך זקוקה לו בבוקר, ובחמש אחר הצהריים עם הקפה, והקפה הזה שהוא בעצם רק תירוץ למתוק שיבוא ליד.

בתחילת יוני הגיע לארץ היישר מלוס אנג'לס ד"ר מייק מורנו. רופא משפחה בן 45, בוגר בית הספר לרפואה של אוניברסיטת קליפורניה, שפירסם לפני כשנתיים את ספרו "דיאטת 17 הימים". הספר הפך לרב מכר ותורגם ל?40 שפות, ובהן עברית. ד"ר מורנו הפך לגורו של הרזיה לאחר שהשיק לפני שנים את קבוצת ההליכה "Walk with Your Doc", שנחלה הצלחה גדולה, והוא הבין עד כמה אנשים זקוקים לשינוי בהרגלי התזונה.

היתה לו מטופלת אחת שלא הזיזה את עצמה ולא היתה מסוגלת להתחיל ללכת, אז הוא הציע ללכת איתה, ואז הצטרפו עוד שלושה, ועוד 20, וקבוצות שכאלו החלו לקום ברחבי סן דייגו, והוא הרגיש שאחרי 15 שנות פרקטיקה בקליניקה שזימנה לו מאות מטופלים שאחוז גבוה מהם סבל מהשמנת יתר, הוא יכול, יודע ומורשה לנסות לעזור להם לרדת במשקל באופן בריא ומבוקר.

פגשתי את "קראי לי רק מייק, זה הרבה יותר פשוט" במטה "עתיד" של עמותת הדיאטנים והתזונאים בישראל בדיוק בתחילת יוני. הוא הגיע מלווה באשתו, קורטני, אול?אמריקן גירל בלונדינית ללא גרם אחד מיותר של שומן, מיותר לציין.

חתיך ד"ר מייק, על פי כל אמות המידה האול?אמריקן נייס גאיי. לא שחשבתי אחרת, אף שהוא נראה איטלקי אבל בעצם ממוצא מקסיקני. גבוה, חטוב, שזוף, לבוש בחליפה שחורה.

הוא מעולם לא חווה התמודדות עם בעיית משקל וחושב שהוא לא צריך לחוות עודף משקל כדי להבין עד כמה הסיפור הזה לא טוב מבחינה בריאותית, והוא גאה בכך שאת הדיאטה שלו מתחילים גם אנשים מבוגרים בשנות השישים והשבעים לחייהם וגם ילדים צעירים. יש לו תמונות של זוג נשוי שירד יחד במשך שנה 150 קילוגרמים. 50 האישה, 100 הגבר. בלי התערבות של סכין מנתחים, בלי שיקויי קסמים, בלי מיני משלשלים. רק באמצעות תזונה מאוזנת והגיונית.

בגלל השהייה הקצרה שלו בארץ והתהליך הארוך שהייתי אמורה לעבור הוצמדה אלי יפית בן מרדכי, דיאטנית קלינית, מאמנת כושר ובעלת קליניקה להרזיה בתל אביב. היא מכירה היטב את הדיאטה של ד"ר מייק, היא שתבצע בשלושת החודשים הבאים את השקילה שלי, היא שתערוך את ההתאמות הנדרשות לדיאטה של מייק, ואליה אני אשלח באופן יומי את יומן האכילה שלי. לפרקים אנזף, לפרקים היא תשבח אותי, לא תניח לי ולו יום אחד, גם אם שכחתי בכוונה תחילה לשלוח לה את הדיווח מחמת הסטיות מדרך האיפוק.

לפני שאני נכנסת לפגוש את הדוקטור אני נשקלת על ידי יפית, יחפה, לגופי רק בגד גוף. מנטרלת כמה שיותר גרמים מסיחים. היא גם בודקת את אחוזי השומן ואת אחוזי המים. 83 קילוגרמים. 82.9, למען האמת בפרסום. בדיוק 20 קילוגרמים מאז אותו הריון ראשון. וגם 38.4 אחוזי שומן, וגם אחוז נמוך מאוד של מים בגוף, ממש על גבול המיובשת.

ד"ר מורנו מגיש לי את הספר שלו בתרגומו העברי. דפדוף קצר מעיד על ספר ידידותי וטולרנטי, שזור בהומור ובקריאות עידוד. הוא מקבל מיפית את נתוני הפתיחה שלי, מחשב כמה חישובים ומתחיל בהליך תשאולי:

"מעשנת?" לא. "לחץ דם, כולסטרול?" תודה לאל, לא. "מתאמנת?" כן, שלוש עד ארבע פעמים בשבוע, שיעורי "עיצוב?חיטוב" עם עוד נשים בסטודיו, אבל בלי פעילות אירובית. לא סובלת. "אוהבת אספרגוס?" אממ... התקלת אותי עכשיו. הוא לא ממש כלול בסל הקניות שלי. "מה היה המשקל הכי נמוך שלך בעשר השנים האחרונות?" 75 קילוגרמים. "והיית מרוצה ממנו?" לא! "אז 69 בתום ארבעת המחזורים? עשינו עסק? ואת תגידי לי תודה על האספרגוס, כן?"

באותו רגע ידעתי שאני מאוהבת במבין העניין הזה. שנים אני משננת לעצמי 69, זה כל מה שאני מבקשת, שיהיה 60 ומשהו שם על המשקל, והנה הוא פיצח את תסכולי בשניות והציב יעד ראוי למבצע ההרזיה. סוף סוף מישהו שמבין אותי.

"עשינו עסק?" הוא מרים אלי את ראשו מלא הברק מהדף ואומר בקול ברור ובטוח "You will be just great", ואיכשהו, באנגלית, זה כל כך משכנע אותי. ואז הוא מסביר לי על השיטה שלו, שלא המציאה את הגלגל אבל עושה סדר בראש, בלב ובמערכת העיכול ולומדת לקח מכל הדיאטות האחרות, ומהמר שאני אוריד חמישה קילוגרמים במהלך 17 הימים האחרונים.

ארבעה מחזורים יש לה לדיאטה: מסלול האצה, מסלול הפעלה, מסלול השגה ומסלול הגעה. כל מסלול כזה אורך 17 ימים. המסלול הראשון יהיה נטול פחמימות ואלכוהול, המסלול השני יתחיל להוסיף פחמימות לסירוגין ויעלה את זמן הפעילות הגופנית, המסלול השלישי יוסיף פסטות וגרנולה לתפריט, והמסלול האחרון יאפשר "רמאות אסטרטגית" בסופי שבוע וקיבוע הרגלי תזונה בריאים.

הוא לא מתנצל, ד"ר מורנו, על הגימיק שיש בהגדרת הדיאטה כ"דיאטת 17 הימים", ומסביר את הרציונל: "בכל דיאטה, טובה ככל שתהיה, יש נקודת משבר בין השבוע השני לשלישי כי המטבוליזם של הגוף מתרגל לתפריט החדש ושריפת השומנים נעצרת. אז חיפשתי טווח ראוי בין 14 יום ל?21 ונעצרתי על 17, וככה בכל 17 ימים אנו מחליפים את התזונה, לכאורה מבלבלים את חילוף החומרים, והירידה במשקל ממשיכה אף שנוספים מזונות לתפריט. את נפטרת לשלום מהלחם של ארוחת הבוקר שלך, נפרדת מהמתוקים, אומרת ביי לכוס היין הקבועה עם החברות. אבל זה רק ל?17 ימים. יש משהו שאת לא יכולה לעשות אותו במשך 17 ימים?". דווקא ליפית הדיאטנית יש השגות לגבי הירידה הראשונית שהדוקטור הציב לי, והיא משמיעה קול קצת יותר מתון. "אם תורידי חצי קילוגרם עד קילוגרם בשבוע, זו תהיה ירידה מתונה ויפה. אני הייתי מתקבעת על יעד ראשוני של שמונה קילוגרמים בשלושת החודשים הראשונים. בואי נגיד שעד תחילת החגים את 75 קילוגרמים".

ביום שאחרי יצאתי עם הדוקטור לצעידה בחוף מנטה ריי התל?אביבי, לא לפני שאכלנו במסעדה הסמוכה ארוחת בוקר של "דיאטת 17 הימים", ללמדני שגם במסעדות אפשר לשמור בקלות על הרגלי תזונה.את החביתה משתי ביצים הוא החליף לי למקושקשת מארבעה חלבונים, את הלחם ביקש לא להביא, ו"מה פתאום מיץ תפוזים? תה ירוק, בבקשה. אם אפשר בטעם לימונית ולואיזה". וסלט, כמובן, "אם אפשר בבקשה עם חצי מכמות השמן".

ואכלתי טוב, באמת שאכלתי טוב, גם בלי שהגיעה עוגה בסוף, וד"ר מייק ביקש ממני להקפיד בשיגרת האימונים שלי אבל לבצע אותם מהר יותר, נמרץ יותר ולהעלות את משקל משקוליות הידיים. קבענו לדבר פעם בשבוע בסקייפ. הנה, יש לי מנטור אישי להרזיה שכל כך הרבה שנים חלמתי עליה. "You will be just great! you will be fantastic", הוא ענה והעדיף ללכת ברגל את כל הדרך לבית המלון שבו התאכסן.

מחזור 17 הימים הראשונים עובר עלי בהיי אחד גדול. קצת קשה לי ביומיים הראשונים, אבל אחר כך הגוף שלי גומל עצמו מהפחמימות ומהסוכרים ואני לא זקוקה להם. לא זקוקה ללחם של הבוקר, לא לאורז של הצהריים, לא למתוק של חמש אחר הצהריים. מסטיק מנטה לפה, וחסל סדר קרייבינג למתוק. וגם יוני בחוץ, הכל פחות מסורבל, והתחלנו ללכת לים ולבריכה ויש למה לצפות. אני מוצאת לעצמי שיטה להתגבר על כל העוגות והמתוקים הנערמים על שולחנות מסיבות הסיום של ילדיי ועל שולחנות הבופה באירועים שאני מוזמנת אליהם ומשתמשת במה שאמא שלי בזמנו ייעצה לי: "אל תאכלי עם העיניים".

אני אוכלת ועוד איך עם העיניים, אבל רק איתן, מצלמת את כל העושר הזה ושולחת למייק למייל בזמן אמת וכותבת "I didn’t touch any of these", והוא מגיב בקול תשואות רמות ואומר לי שאני נהדרת. אני נשקלת רק אצל יפית. אין לי משקל בבית וטוב שכך. לא מתעסקת איתו, לא סופרת קלוריות, לא מחשבת נקודות. נצמדת לתפריט של מייק מהספר ולהתאמות הנבונות של יפית: מים עם לימון מייד בתחילת הבוקר, אבל שיהיו חמים, חם תמיד ממלא את הבטן, וצלחת ארוחת צהריים שנחלקת לחצי מנת חלבון, לרבע ירק חם ולרבע ירק קר - סלט ודומיו. והאספרגוס, שיהיה בריא, כמה הוא יקר ככה הוא טעים ותמיד הוא משדרג לי את הצלחת. וכל עוגה שאני מדלגת עליה, וכל גרטן תפוחי אדמה שאני מסרבת לו, אני מרגישה מנצחת, ומייק משבח אותי דרך הסקייפ. ולא משנה עד כמה אני מודעת לסגנון ההעצמה האמריקני הזה שלו, זה עובד עלי.

הוא לא כועס כשהוא מבין שאני לא מצליחה ללכת חצי שעה ביום, אפילו לא חמש דקות, אבל אני כן מגדילה את עוצמת העבודה בשיעורי העיצוב?חיטוב. המאמנת שלי, שרון, לא מפסיקה להתפעל, וכך גם שאר הנשים בקבוצה. ואת כולן זה מעניין, ובכולן זה נוגע, וכולן היו רוצות להוריד את חמשת קילוגרמים המפרידים בינן לבין האושר.

בתום 17 הימים אני מורידה רק שני קילוגרמים וחצי. חצי ממה שמייק הבטיח, אבל בדיוק בקצב שהקציבה לי יפית. שרון, קולגה שהתחילה איתי את הדיאטה מתוך סקרנות, ירדה שבעה קילוגרמים וחזרה למידה של גיל 14. אני לא מאוכזבת כי אני מרגישה שאני בדרך הנכונה ואני בשליטה ואנשים מגיבים אלי ומחמיאים.

למדתי להיערך לימים ארוכים שבהם אני מחוץ לבית, ולמדתי לקחת איתי בתיק יוגורט ופרי. ולמדתי לחשוב ולתכנן קדימה את הארוחות שלי, בדיוק כמו שאני מתכננת את הארוחות של הילדים. ואין לצאת מהבית לאירוע כשאני רעבה, וביצה קשה זו המצאת המאה. והרבה תה ירוק על כל צורות ההגשה שלו. קר, חם, לא משנה. הוא טעים, והוא נפלא, והוא סותם לי את התיאבון, בעיקר בלילה, בשעה הזאת שבה מתעוררת ההשראה, משוועת ל"כריות" המומסות שלי.

המחזור השני כבר מתנגש לי עם החופש הגדול ועם שינוי השיגרה בבית ואני מסיימת אותו בחמישה קילוגרמים פחות. במסלול השלישי, הקרוי "השגה", אני כבר מזגזגת. דווקא הפסטה שאני מרשה לעצמי משתלטת לי על החיים, חוזרת לנהל לי אותם. אני מייד חוזרת למסלול הראשון ומרגישה שוב בשליטה, ומייק מבין, מעודד, עדיין חושב שאני נהדרת, וברגע שאני מגיעה ללוס אנג'לס אני חייבת לבוא לבקר אותו ואת קורטני.

שלושה חודשים מרגע שהתחלתי הורדתי שמונה קילוגרמים בדיוק. אני שוקלת 75 ק"ג. חזרתי למשקל שהייתי בו לפני שני ההריונות של הקטנות, תשע שנים אחורה. היעד של הסיקסטיז (במשקל) עדיין לפניי, אבל לפחות יש כתבה עם סוף טוב. יש הצלחה, לא מסחררת אמנם, אבל מתברר שלהיות מחויבת לקוראיי היה בשבילי פתרון של קסם. ואני חייבת להגיע אל המשקל שלי עוד השנה, הוא כלול בסל ההבטחות לשנה החדשה.

הכתבה הזו נכתבה גם היא, כמו כולן, לתוך הבוקר, דרך לילה לבן. קערת ירקות נחתכה במיוחד והונחה בצד כדי להתחסל לה לאיטה. יוגורט ובו אפרסק חתוך וחמישה שקדים וקינמון שימש ארוחת לילה משביעה וטעימה. חסל סדר "כריות". הן מונחות עדיין באותו מקום, מעל המקרר. אבל היד, הראש, הלב ורוחו של ד"ר מייק מורנו מסרבים להגיע לשם. ומתברר שההשראה מגיעה בלעדיהן. גם היא, ההשראה שלי, נגמלה מה"כריות".

1. היצמדו לבקבוק מים ושתו לפחות שמונה כוסות ביום. אם רימיתם יום אחד בתפריט, "הענישו" את עצמכם בעוד כוס מים.

2 . זוזו. אני בכוונה לא אומר התאמנו, זו יכולה להיות מילה מאיימת, אלא התחילו לזוז. ללכת. ליד הבית, ליד המשרד, התחילו בכמה דקות ביום והגבירו לחצי שעת הליכה ביום, כפול חמש פעמים בשבוע.

3. שתו הרבה תה ירוק. יש לו סגולות רפואיות נהדרות והוא פשוט עוזר בחילוף החומרים. טעמיו השונים נהדרים, אין צורך להמתיק אותו, הקפאין שבו משתחרר לאט יותר, ולכן אין קפיצות דרסטיות במידת העייפות והערנות כפי שקורה בעת שתיית הקפה.

4. אל תתביישו לבקש מהמלצרים בבתי קפה ובמסעדות להגיש לכם את הרטבים בצד. ככה תהיה לכם שליטה בכמות הנכנסת לפה.

5. בעת אכילת קינוח מפתה זיכרו את כלל שלוש הנגיסות, הטוען: אפשר ליהנות מאוד מהביס הראשון, ליהנות מאוד מהביס השני, ליהנות מאוד מהביס השלישי - וזהו! בזה סיימתם את אכילת הקינוח.

6. כשאתם יושבים לשולחן האוכל, זיכרו: ברגע שנשענתם אחורה על הכיסא, זוהי נקודת השובע שלכם! זה הזמן להרחיק את הצלחת מכם.

7. אם אתם מרגישים צורך לשתות אלכוהול במהלך הדיאטה שלכם, שתו יין אדום, הידוע כשורף שומנים.