הרב עובדיה יוסף הלך היום (שני) לעולמו בגיל 93 בבית החולים הדסה עין-כרם בירושלים. הרב היה מנהיגה הרוחני של מפלגת ש"ס, וקודם לכן שימש במשך עשור כרב הספרדי הראשי של ישראל. הוא נחשב לפוסק הלכה מרכזי בעולם התורה הספרדי ואף זכה בקרב חסידיו לתארים "פוסק הדור", "גדול הדור" ו"מרן" (מורנו בארמית). ב-1970 זכה הרב יוסף בפרס ישראל לתרבות תורנית על ספריו ההלכתיים. באמצעות ש"ס, שהוקמה ב-1984, הפך לגורם רב השפעה בזירה הפוליטית ולמוקד עלייה לרגל של בכירי המדינה. הרב הותיר אחריו 10 ילדים לאחר שבנו יעקב מת בשנה האחרונה, ומאות נכדים ונינים. הוא התאלמן מאשתו מרגלית.
בשבועיים האחרונים אושפז הרב יוסף בבית החולים, תחילה בשל בעיה בלבו. מצבו הלך והחמיר בימים האחרונים, הוא הורדם והונשם, והיום קרסו מערכות גופו, ומצבו הוגדר קריטי. בני משפחתו הוזעקו לקומה השמינית בבית החולים, בה אושפז, ולמקום גם הגיע נשיא המדינה שמעון פרס. כעת, כאמור, התקבלה הבשורה המרה על מותו של הרב, מה שהביא לאווירה קשה במתחם בית החולים.
מנכ"ל הדסה, פרופ' אביגדור קפלן, יצא לחצר בית החולים בהודעה רשמית, בה נאמר: "בשם המרכז הרפואי האוניברסיטאי הדסה וארגון נשות הדסה אנו מודיעים בצער רב על מותו של הרב עובדיה יוסף. הנהלת הדסה חברי הדיקרטוריון, הרופאים והאחיות מרכינים ראש ילד עם כל עם ישראל על לכתו של הגאון הרב חיים עובדיה יוסף".
הרב יוסף נולד ב-1920 בבגדד, בירת עיראק. כשהיה בן ארבע עלתה משפחתו לישראל והתיישבה בירושלים. מגיל צעיר הוא התבלט במשיכתו ללימוד תורה ולכתיבה תורנית, ובגיל 12 החל ללמוד בישיבת "פורת יוסף" בעיר העתיקה. כשהיה בן 20 כבר הוסמך לרבנות, ובמשך שלוש שנים שימש דיין בבית הדין של העדה הספרדית בירושלים. ב1948 ביקש ממנו הרב הראשי דאז, בן-ציון עוזיאל, לעבור לקהיר ולשמש שם אב בית דין וסגנו של הרב הראשי. אחרי כשנתיים הוא חזר לארץ ומונה לדיין בבית הדין הרבני בפתח תקווה. בהמשך מילא תפקידי דיינות בירושלים, וב-1968 נבחר לרב הספרדי הראשי של תל אביב-יפו.
ב-1973 נבחר הרב יוסף לרב הראשי הספרדי של ישראל ומילא תפקיד זה עד 1983, לצדו של הרב שלמה גורן. בהשוואה לרבנים ראשיים אחרים, הוא נחשב למקל בפסיקותיו. כך, למשל, הוא פסק שעולי אתיופיה הם יהודים לכל דבר, "ומותרים לבוא בקהל ישראל ללא שום גיור, אפילו לא לחומרא". גישתו המקלה באה לידי ביטוי גם בכך שהתיר נישואים עם קראים ובהלכות נידה. בנוסף, בתקופתו כרב ראשי הוא התיר מעגינותן את נשות חללי מלחמת יום הכיפורים.
הרב יוסף קיווה לכהן כרב ראשי עד צאתו לגמלאות, אך קואליציה בין המפד"ל, שרצתה להדיח את הרב גורן, לבין השר משה נסים (ליכוד) - שרצה לנקום את הדחת אביו הרב יצחק נסים מכס הרב הראשי על ידי הרב יוסף עשר שנים קודם לכן, הביאה לחקיקת חוק המגביל את כהונת הרבנים הראשיים לעשר שנים. כתוצאה מכך, נאלץ הרב יוסף לפרוש מתפקידו.
זעמו האישי ותחושת קיפוח שרווחה בקרב שומרי תורה ספרדים היוו את הרקע להקמת ש"ס בראשותו. ב-1984 התמודדה המפלגה בבחירות לכנסת, ומאז צברה כוח פוליטי רב והפכה ללשון מאזניים בפוליטיקה הישראלית. כתוצאה מכך, הפך הרב יוסף ל"ממליך מלכים" פוליטי, שללא תמיכתו קשה היה להעביר החלטות חשובות ולקדם מהלכים שלטוניים משמעותיים.
הרב יוסף היה ידוע גם בלשונו הציורית, ולא פעם דיבר בחריפות רבה על מערכת המשפט ועל גורמים פוליטיים שונים. כך, למשל, לאחר שאריה דרעי הורשע בעבירות של שוחד, מרמה והפרת אמונים ונדון למאסר בפועל, אמר יוסף כי השופטים "שוטים, ארורים ורשעים". בהזדמנות אחרת כינה את שופטי בית המשפט העליון "בועלי נידות". את ראש הממשלה בנימין נתניהו כינה בעבר "עיזה עיוורת", ואל יוסי שריד הוא התייחס כאל "שטן שצריך למחוק אותו כמו עמלק". הוא זכה אמנם לביקורת נוקבת על התבטאויותיו, אך זו לא פגעה בעוצמתו הפוליטית, בסמכותו הרבנית או בכבוד שרחשו לו חסידיו ועוד רבים אחרים.
