סיומן של שש שנות עיוורון

ערב סוכות תשל"ד כאילו לא הוכרז מעולם - הוא היה המשכו המובהק של יום הכיפורים. אבל ביום ההוא כבר ברור היה שאין אנו עומדים בפני ניצחון בזק. שהשבויים אינם רק מן הצד ההוא. שמן הסיוט מתעוררים אל מציאות מסויטת עוד יותר. שמה שחשבנו שלא יכול לקרות לנו, דווקא קרה. ושם, ב"בור", היתה תמונתו של הסיוט ברורה ומקיפה. היה איזה אלוף משנה שעבר בחדרים ובירך ב"חג סוכות שמח". זה נשמע כמו בדיחה טיפשית.
השמיים נפלו עלי חמישה ימים קודם לכן, כפי שנפלו על כולנו, בשתיים בצהריים. כל היום ההוא הייתי בבית הכנסת.

כשהסתיימה תפילת המוסף, והשמש הכריז על הפסקה של שעה, חזרתי הביתה, ופגשתי את אשתי ואת בני בן השנה. ואז נשמעה האזעקה. אני מנסה לשחזר מה חשבנו אז בקומה הרביעית, בבניין שלא היתה בו מעלית.

זה נראה כמו תרגיל, אבל מי המטורף שיערוך תרגיל ביום הכיפורים? דלתות השכנים נפתחו, וכולנו ירדנו לכניסה הקטנה של הבית. מקלט לא היה לנו. בדרך נשמט הגרב מכף רגלו הקטנה של גיל. אנחנו לא שמנו לב, אבל הוא שם, ובאצבעו הקטנה דרש מאיתנו לחזור ולקחת את הגרב. בשעה שכולם ירדו למטה, אנחנו עלינו כדי לקחת את הגרב. זה נותר בזיכרון.

אחר כך הגיעו מגייסי המילואים. עליתי הביתה, לבשתי את המדים, נסעתי לנתניה כדי לגייס את חוליית המילואים שהייתי אחראי לה, ושבתי ליחידה שלי. בדרך כבר הגיעו הידיעות הראשונות באמצעות הטרנזיסטורים. ברור היה שמדובר בהתקפה מצרית על כוחותינו בתעלה, כמו שברור היה לחלוטין שבתוך זמן קצר יטופל העניין על ידי כוחות האור.

אל מלחמת ששת הימים הגעתי כמעט היישר מן הגימנסיה. סופחתי אז לחטיבה 8, ומצאתי עצמי הן בכיבוש סיני והן בכיבוש רמת הגולן. ראיתי לא מעט נפגעים שלנו ואינספור הרוגים מצרים וסורים - הניצחון היה מדהים ומסעיר, כמו בספרים: למרות כל הקשיים, אנחנו תמיד מנצחים.

שונה היה המצב ביום הכיפורים. בעל משפחה, חבר מערכת "דבר", דוקטורנט באוניברסיטת תל אביב ומתרגל בחוג למדע המדינה. משה דיין היה הגיבור שלי, ישראל גלילי נראה לי חכם גדול, יגאל אלון היה נסיך, אריק שרון היה הישראלי האולטימטיבי, וגולדה מאיר נראתה לי ראשת ממשלה שיודעת מה היא אומרת.

הייתי עסוק מאוד בבניית הקן שלי, והייתי חלק מן העיוורון הקולקטיבי שבין 1967 ל?1973. יחד עם דיין חיכיתי לטלפון מחוסיין, וחשבתי שהכל בסדר. שבסוף יבואו הערבים ויבקשו מאיתנו להסכים לפשרה טריטוריאלית, ואנחנו נסכים - בגלל הבעיה הדמוגרפית - אבל לא נתחנן בפניהם.

אבל הכל השתנה כשמצאתי את עצמי בקודש הקודשים. כשראיתי את פניו האפורים של הרמטכ"ל דדו, את מראהו של דיין, את הייאוש שנשקף מעיני האלופים אשר הגיעו למטה לפגישות בהולות, ובעיקר את מה שקרה ברשתות - ואשר חלקו נחשף לציבור במהלך השנים - שהיה בלתי ייאמן.

לא רק משום שברגע אחד הופרו כל נוהלי הקשר, ולא רק לשמע הקולות המיואשים של מי שעומדים להיכנע, אלא בעיקר לשמע שיח המפקדים. די היה להאזין לחילופי הדברים בין גורודיש לשרון כדי להבין לאיזו תהום הידרדרנו.

פתאום התנהגו אנשים כאילו הוסרו הדרגות, כאילו אין מחר, ואם יש מחר - לא יצטרכו לעבוד בו יחד. פקודים גידפו מפקדים, סירבו פקודה, ופתאום הפך כל הביטחון העצום הזה בעצמנו, שנבנה במהלך שש שנות העיוורון, להיסטריה אחת גדולה. לסיוט שהתממש. למצב שאין בו במי להיאחז, שאיש אינו מעז לומר לך - כרגיל - שהכל יהיה בסדר. שאפשר לסמוך. לא יכולתי להינתק מן הרשתות גם לאחר תום המשמרת שלי. שם נחשפה האמת האיומה, רגע אחרי רגע.

שם התגלה עד כמה פתטי היה לחשוב שהיישובים בסיני יגנו על לב ישראל. שם הבנתי כמה מטורף היה להאמין שבתי הילדים ברמת הגולן ישמרו על בתי הילדים בגליל: נסוגונו במהירות מן הרמה, הצבא הסורי הגיע לקיבוץ גדות, ומה שעיכב את הנסיגה שלנו היה היישובים שם והצורך להגן על האזרחים ועל הילדים. ההתנחלויות הפכו למכשלה ביטחונית. אלו היו "חגורות הביטחון" שהממשלה התגאתה בהן כל כך, בלי לשנות את תפיסתה הביטחונית, ומתוך מחשבה שמה שהיה נכון למלחמת השחרור, נכון גם בשנות ה?70.

במלחמת ששת הימים התנהלנו בלי לראות את התמונה הכוללת. כשהטרנזיסטור הצליח לקלוט משהו, נודע לנו על כיבוש פה וכיבוש שם, אבל כאשר דהרנו למרכז סיני לא ידענו כלל מה קורה בעזה, וכשעלינו לרמה, לא היה לנו מושג כמה חיילים נהרגו במלחמה. אבל בקודש הקודשים, שש שנים אחר כך, יכולתי לראות את התמונה. את הפגיעות. איכשהו מה שקרה במטה המאובטח כל כך, היה יותר מחריד מן הגוויות שפגשתי בפעם הראשונה בחיי במלחמת ששת הימים.

נשארתי במילואים כחצי שנה, אבל הצלחתי לשוב אל השיגרה בין המשמרות, בכיתות שבהן נחרדתי לראות את מספר הסטודנטים החסרים. חלקם נהרגו, חלקם הגדול יותר נפצעו. בעיתון ראיינתי, בין השאר, משפחות של נעדרים. הורים שלא ידעו אם בניהם חיים, הורים שחיפשו נואשות, שהתבוננו בתמונות שצה"ל פירסם, ורצו לראות את ילדיהם בדמויות המטושטשות שסופקו להם מתוך מחנות השבויים הישראלים. חששתי לדבר עם רבים ממכריי, כי לא היה לי מושג מה קרה לילדיהם במלחמה. חיינו כמו אחרי רעידת אדמה.

חיי השתנו באוקטובר 1973. כעסתי מאוד על המנהיגות זחוחת הדעת, אבל כעסתי עוד יותר על עצמי, על שהייתי חלק מן העדר. כעסתי על כך שהקדשתי זמן רב מחיי לפולחן דתי, ונגמלתי מכך לחלוטין. כעסתי על כך שסמכתי על האנשים המדברים בביטחון מוחלט על ביטחון ועל מדיניות ועל כלכלה ועל חברה.

הבטחתי לעצמי שלעולם לא אקבל את דבריהם כאמת מוחלטת. שתמיד אבדוק, שאעשה מאמץ להיות שם בעצמי, כדי לקדם את מה שאני מאמין בו, אבל אומר לתומכיי: העובדה שאני מאמין במשהו בכל ליבי, אינה אומרת בהכרח שאני גם צודק. כשאתם מוצאים מנהיג, אל תעברו לטייס האוטומטי.