נושאים חמים

בקיץ 2013 החל המאבק על פניה החדשים של אמריקה

מאבקים עזים מתחוללים בין שלושה גושים פוליטיים בדרום אמריקה, והמדינות השונות נאלצות לוותר בהדרגה על בדלנותן לטובת אינטרסים כלכליים. מי תהיה המנהיגה הבאה של היבשת?

במהלך המלחמה הקרה, נהוג היה לחלק את מדינות העולם לשלוש קבוצות: מדינות הגוש המערבי התומכות בארצות הברית, מדינות הגוש הסובייטי התומכות בברית המועצות, ובתווך - המדינות הבלתי-מזדהות, שהעדיפו שלא לתמוך באף אחד מן הצדדים. מאז, השתנתה המפה העולמית, וקריסת ברית המועצות וסיומה של המלחמה הקרה העבירו חלק ממדינות הגוש המזרחי לצד המערבי, והחלוקה הדיכוטומית בין שני הקטבים התחלפה בחלוקה עולמית למדינות מפותחות ולמדינות מתפתחות.

ביבשת אמריקה, כך נראה, נוצר געגוע לעולם שאפיין את המאה ה-20. בעוד שרוב מדינות העולם כבר אינן שייכות לגוש מסוים אחד, הרי שיבשת אמריקה מתרחש כעת התהליך ההפוך. לאט לאט, נחלקת היבשת על פי אותו מפתח של המלחמה הקרה. שיאו של תהליך זה התרחש בחודש מאי האחרון, כאשר בעיר סנטיאגו דה קאלי שבקולומביה הוקמה "הברית הפסיפית". בפועל, מדובר בהסכם כלכלי, שחילק באופן רשמי את יבשת אמריקה לשלושה חלקים: למדינות פרו-ארצות הברית, למדינות אנטי-ארצות הברית ולמדינות הבלתי-מזדהות.

נשיאת ברזיל דילמה רוסף (AP)
מפנים עורף לארה"ב. נשיאת ברזיל, דילמה רוסף, בבית הלבן ב-2011 (צילום: AP)

אמנם, תהליך החלוקה של יבשת אמריקה אינו חדש, והוא החל לרקום עור וגידים כבר לפני כמה שנים. אך מה שהיה קיים עד עכשיו רק ברטוריקה, קיבל במאי האחרון אישור גם בכתב, אחרי שמקסיקו, פרו, צ'ילה וקולומביה חתמו על הסכם סחר חופשי המעוגן בברית הפסיפית. שם זה הוענק להסכם משום שכל המדינות החברות בו גובלות באוקיינוס השקט. מה שמייחד את ארבע המדינות הללו הוא שכולן עברו בשנים האחרונות תהליך מהיר של מעבר לכלכלה חופשית עם ערכים ליברליים, לצד מיסוד דמוקרטי. יחד, הן מציגות את אחוזי הצמיחה המהירים ביבשת, מהירים אפילו יותר מאשר במדינה שנחשבה עד כה לקטר הכלכלי של האזור, ברזיל.

הגוש הכחול והגוש האדום

"הברית הפסיפסית", בצרוף "אחיה הבכור", הסכם נאפט"א (NAFTA), שנחתם ב-1994 בין קנדה, ארצות הברית ומקסיקו, ו"האח האמצעי" - הסכם קאפט"א (CAFTA), שנחתם עם מדינות מרכז אמריקה בשנת 2005 - יוצרים בפועל רצף טריטוריאלי של מדינות (למעט המובלעת של ניקרגואה), מקנדה שבצפון היבשת ועד צ'ילה שבדרומה.

למדינות אלה הסכמי סחר חופשי עם ארצות הברית, לחלקן הסכמים זו עם רעותה ולרובן גם הסכמים עם האיחוד האירופי. במילים אחרות, זהו גוש פרו-מערבי ופרו-ארצות הברית, החוצה את היבשת מצפון ועד דרום.

מנגד, עומד הגוש הכלכלי האנטי-מערבי, המיוצג גם הוא על ידי הסכם כלכלי שנחתם בשנת 2004, ועונה לשם הלא מפתיע ה"ברית הבוליבריאנית" (ALBA), על שם משחרר היבשת מהשליטה האירופאית ואבי האומה הדרום-אמריקנית, סימון בוליבר. בגוש חברות אנטיגואה וברבודה, אקוודור, בוליביה, דומיניקה, ונצואלה, ניקרגואה, קובה וסנט וינסנט והגרנדינים.

מפת דרום אמריקה (מערכת וואלה! NEWS)

אם "הברית הפסיפית" מנסה לקדם ערכים ליברלים בין המדינות החברות, הרי שה"ברית הבוליבריאנית" מנסה לשמר את הצבע האדום ביבשת, ובייחוד את הניתוק מארצות הברית ומהמערב. זאת, על ידי הקמה של מוסדות ייחודיים, כמו "בנק הדרום", שהוא העתק מקומי של הבנק העולמי, או הצגה של מודל סחר חופשי חדש המכונה "הסכם סחר עממי", או יצירת בריתות ושיתופי פעולה עם כל מדינה בעולם תוך הצבת אתגר למערב. בין היתר, ניתן לציין את הניסיון להקים בניקרגואה תעלה מתחרה לתעלת פנמה באמצעות הסינים, או את הברית האסטרטגית בין ונצואלה, קובה ואיראן.

קיפאון בחזית

נוסף על שני הגושים האלה, קיים מרקוסור (Mercosur), ארגון פוליטי-כלכלי שהחל את דרכו בתחילת שנות ה-90, והציב כמטרה לקדם את האינטגרציה בין מדינות היבשת, תוך הסתכלות פנימה. בגוש זה חברות ארגנטינה, ברזיל, פרגוואי ואורוגוואי, ומאז יולי 2012 חברה בו גם ונצואלה, מנהיגת ה"ברית הבוליבריאנית".

זולת ונצואלה, שאר מדינות "מרקוסור" מנסות להוביל קו בלתי-מזדהה בתהליך החלוקה של היבשת. הן משתדלות לעצב את החלטות הארגון על פי האינטרסים האזוריים של דרום אמריקה, במנותק מיחסיה עם מעצמות העולם ומדעתה של ארצות הברית. אך בעוד ששני הגושים האחרים מובילים קו כלכלי ברור ומוסדר, נראה שבשנים האחרונות מרקוסור "תקוע". מה שהתחיל כאחד המוסדות המעניינים והמתקדמים בדרום היבשת, הפך לארגון צולע שאינו מקבל החלטות ממשיות, ובכך משאיר את הזירה למאבק בין שני הצדדים האחרים.

נשיא ונצואלה ניקולס מדורו. אוגוסט 2013 (רויטרס)
ניקולס מדורו. ונצואלה חוגגת על שתי החתונות (צילום: רויטרס)

באופן מפתיע - או שאולי דווקא לא - בדיוק כמו שבמהלך המלחמה הקרה הודו, מצרים ויוגוסלביה, המדינות שהנהיגו את הגוש הבלתי-מזדהה מצאו את עצמן ברוב הפעמים קרובות יותר אידאולוגית לגוש האנטי-מערבי, תהליך דומה מתרחש גם בדרום אמריקה. מאז הצטרפה ונצואלה ל"מרקוסור" בחודש יולי האחרון, התחיל תהליך התקרבות בין הציר האנטי-מערבי לציר הבלתי-מזדהה.

הסכם משותף, או אפילו מיזוג עתידי, מסתמן כאפשרות סבירה. בכך גם ניתן לראות את ההבדל הנוסף בתפיסה בין הגושים, בשאלה מי יוביל את היבשת. "מרקוסור" רואה בברזיל כמנהיגה הטבעית, בהיותה הלב הכלכלי והפוליטי של האזור. מדינות "הברית הפסיפית" מעדיפות מנגד ביזור סמכויות, וחופש בחירה בכל הנוגע לעתידן.

המאבק שמחלק את יבשת אמריקה אינו משפיע רק על טיב היחסים עם ארצות הברית. זהו מאבק שיקבע לאן הולכת אמריקה הלטינית בעשורים הקרובים, וכיצד יעוצבו יחסיה עם שאר מדינות העולם. מוקדם לקבוע מי ינצח במאבק הזה, אבל כבר ברור שהקווים המנחים שלו שורטטו בקיץ 2013.


*הכותב, עומר גנדלר, הוא תלמיד מחקר לכלכלה פוליטית בין-לאומית באוניברסיטה העברית