לכאורה הכותרת מטעה, שכן רוסיה מעולם לא נטשה את הזירה לגמרי, אך זה 40 שנה, הודות לאנואר סאדאת, להנרי קיסינג'ר ולניצחון הישראלי במלחמת יום הכיפורים, איבדה מוסקבה את רוב עמדות ההשפעה הקודמות שלה במזרח התיכון, פרט לסוריה. עכשיו היא חזרה, ובגדול.
עוד מוקדם לסכם את התפתחויות השבועות האחרונים בעניין הנשק הכימי הסורי, אך דבר אחד כבר ברור: בלי להמעיט בחשיבות ההסכם לסילוקו של הנשק הכימי שבידי אסד ובתרומה האמריקנית להשגתו, מתקבל הרושם שמי שהחזיקה בהגה זו רוסיה. פרספציות, בעיקר במזרח התיכון, הן לפעמים חשובות מעובדות, ואמריקה מצטיירת היום באזורנו כנגררת לעומת רוסיה, שהצליחה להכתיב את המהלכים - ואין זה משנה שאובייקטיבית, עוצמתה של ארה"ב גדולה פי כמה מזו של רוסיה (ואם וושינגטון לא תמהר ותבין מי עדיף על מי במצרים, היא עלולה להפסיד נקודות גם שם). הנשיא אובאמה אמר בנאומו שאמריקה אינה רוצה עוד להיות "השוטר של העולם", אך כל חלל ריק סופו שיתמלא, ורוסיה, אולי עם סין, הן שעלולות לבוא במקומה.
ישראל מרוצה מעצם העובדה שהושג הסכם, בתנאי שסעיפיו ותנאיו יתממשו הלכה למעשה. עמדתה העקבית של ממשלת נתניהו היתה שלישראל אין חלק במלחמת האזרחים בסוריה, אך שבכל תסריט אפשרי יש לנטרל את הנשק הכימי שבידיה ולוודא שלא יועבר לחיזבאללה. גם השיפור הזמני במעמדו של הנשיא אסד אינו צריך להטריד אותנו במיוחד. לעומת זאת, ישראל לא יכלה להתעלם מההשלכות האפשריות של השדרוג המדיני הרוסי על הנושאים המדיניים העיקריים שעל סדר יומה: איראן והבעיה הפלשתינית.
באשר לאיראן, באמריקה מתנהל ויכוח אם הסיפור הסורי יגרום לטהרן להרגיש חשופה יותר ללחצים בינלאומיים כך שתפסיק את מירוצה לגרעין או להפך, היא תראה במה שנראית כחולשה מערבית, כולל "הגמישות" האמריקנית בעניין ה"קווים האדומים" והמעורבות הדיפלומטית הפעילה של רוסיה, מעין "היתר?עיסקא" להמשיך במעשייה. יש להניח שנושא זה עמד במרכז השיחה בין ראש הממשלה נתניהו לשר החוץ קרי בביקורו החטוף בירושלים. לגבי הסכסוך הישראלי?פלשתיני, רוסיה של פוטין לא התבלטה עד כה במהלכים יזומים ובשלב זה היא מסתפקת בחזרה על האמירות ועל המליצות של האיחוד האירופי. בעבר הסובייטי המצב היה שונה לא רק מפני שסטלין ורוב יורשיו ראו בציונות אויב אידיאולוגי ופעיל, אלא גם משום שהקרמלין ראה, בזמן המלחמה הקרה, בישראל ובמדינות החסות הערביות שלו מעין מריונטות שהופעלו משני צידי המתרס על ידי ארה"ב ובריה"מ.
נבע מכך שבריה"מ וגרורותיה גיבו באופן קבוע את הצד הערבי, סיפקו נשק לצבאות מצרים וסוריה, אימנו טרוריסטים פלשתינים והכשירו טרוריסטים פוטנציאליים באוניברסיטת לומומבה במוסקבה (גם אבו מאזן התחנך שם). אמריקה, לעומתה, תמכה בדרך כלל בישראל, ובאופן מכריע במלחמת יום הכיפורים, כשקיסינג'ר, בתמיכת ניקסון, איים על רוסיה בל תתערב לצד המצרים והסורים המובסים.
היום המצב שונה. חרף חילוקי דעות בנושאים מסוימים, ובפרט לגבי העמדה של מוסקבה המתעלמת, לפחות כלפי חוץ, מהסכנה הגרעינית של איראן, יש גם לא מעט הבנות, בין שבמוצהר ובין שמתחת לפני השטח. ישראל בוודאי אינה אדישה, למשל, לאחת המגמות הראשיות של הדיפלומטיה הרוסית, כלומר לחסום את התקדמות האיסלאם בעולם, ובפרט באזורים הסמוכים לה. גם בתחומים אחרים היחסים בין מוסקבה לירושלים משופרים למדי ומשרתים את שתי המדינות. ברם, גם מוסקבה מבינה שעם כל השינויים החיוביים ביחסי שתי המדינות, ישראל תישאר גם בעתיד באופן חד?משמעי קשורה באמריקה ובעם האמריקני (ובציבור היהודי שם). עם זאת, ישראל ערה לאפשרות שמעמדה המשודרג של רוסיה במזרח התיכון, ובפרט אם זו תרצה לנצל את היתרון היחסי שהמערכה הסורית הסבה לה, עלול להעניק לה גם נוכחות גוברת בסוגיה הפלשתינית. לדיפלומטיה הישראלית נכון תפקיד פעיל בשנים הבאות בהקשר זה.