חירות אינה רק שם של חג או מפלגה. היא ערך יסוד בערכיה של מדינה יהודית ודמוקרטית.
חירות מחייבת אחריות. פסק דינו החשוב של בית המשפט העליון, עיגן פעם נוספת את עקרון היסוד של החירות וביסס את חובת האחריות והשמירה הקפדנית על זכויות האדם, שמוטלת על שכם מדינת ישראל גם לנוכח האתגרים הקשים שבפניהם היא ניצבת זה שנות דור.
על אף הקיטון במימדי ההסתננות, ולמרות הפתרונות השונים - הלוגיסטיים, הטכנולוגיים והנורמטיביים - שהוצעו לה בשנים האחרונות, טרם נמצא פתרון כולל. יש בה פוטנציאל הרסני לסיכון אופייה של ישראל, ליצירת כיסי עוני, אבטלה ופשע מיותרים, ובד בבד לפגיעה חמורה בזכויות אדם בסיסיות.
בית המשפט אינו מתעלם מהצורך הדחוף להתמודד עם התופעה, להפך. אך אף שתשעת השופטים מתבטאים בעניין זה בקולות ובגוונים שונים, לדעת כולם החוק הקיים אינו עומד במבחן החוקתיות. כך, מקל וחומר, כאשר הנתונים מלמדים על ירידה דרסטית במספר המסתננים לישראל, שלא לוותה בהקלה מקבילה ומתבקשת בתנאים ובמשך החזקתם במשמורת של יותר מ?2,000 גברים, נשים וילדים, שלא מתנהלים בעניינם הליכי גירוש.
חלק מהשופטים העדיפו נקיטה של אמצעים פחות חמורים ממעצר השולל לחלוטין את חירותו של אדם. כך, למשל, באמצעות אמצעים אלקטרוניים שיגבירו את יעילות הגדר לאורך הגבול, חובת דיווח ודרישה לערבויות שונות, הגבלת מקום המגורים, שהות בשעות הלילה במתקן פתוח וכיוצא באלה. שופטים אחרים מדגישים את חוסר הפרופורציה של עלותו כבדת המשקל של החוק - פגיעה קשה בחירותו של אדם, לבין התועלת שתצמח משלילת חירותו המתמשכת ללא תכלית וללא קץ הנראה לעין.