מסע בין צלחות

אין לי רישיון, לא מבינה במכוניות, ואודי S8 היא מכונית שיצרניה מגדירים אותה כמטוס מנהלים. הכיר בינינו רוני אהרנוביץ, מייסד עיתונות הרכב בארץ והבעלים של אתר הרכב נטקאר באינטרנט, אמר שזו הגירסה הספורטיבית של אודי A8. שהיא מצוידת במנוע V8 טורבו 4.0 ליטר, 520 כוחות סוס, שהיא יודעת להגיע מאפס למאה קמ"ש בתוך 4.2 שניות שזה מהר יותר מפורשה 911 ושהמהירות המרבית שלה מוגבלת אלקטרונית ל?250 קמ"ש. במכונית הזו הוא בחר לצאת למסע האוכל הגדול. חמישה אנשים, יום אחד, שתי ארוחות בשתי מסעדות בשני קצות הארץ. צהריים בשראביכ בכפר ראמה שבגליל העליון, וארוחת ערב במסגר 5, מסעדה קטנה ומקסימה באזור התעשייה של אילת. שתי מסעדות שאהרנוביץ אוהב במיוחד, מכוון אליהן בכל הזדמנות שבה הוא יוצא עם רכב מעניין למבחן.

אלמלא אהרנוביץ היה מוסר לי את המפרט הטכני של ה?S8 כל שיכולתי לספר לכם עליה היה שמדובר באודי שחורה, יפהפייה ונוחה מאוד, שישראל לא עושה לה מספיק כבוד.

למרצדס של אלברטו טרה, באוטוסטרדות של איטליה, צרפת ושווייץ התייחסו כאל ליידי. כמו בבלט מתוזמן, כל המכוניות היו מפנות לה את הדרך כשאלברטו, נהג הדוהר בעקבות אוכל טוב, היה סוחט את דוושת הגז, מביא את מחוגי המהירות עד לקצה. בין הרים ומנהרות היתה טסה הדרך ועצים ושמיים הפכו לפסים ישרים בכחול וירוק.

כמה אהבתי את הנסיעות האלה, את החריפות המענגת שבמהירות, את הילד הקטן שצץ על הפנים של אלברטו בכל פעם שמד המהירות חצה את המאתיים, את כף היד הגדולה השולטת בהילוכים כי רכב אוטומטי לא יעלה על הדעת, את המסעדות הקטנות ששובצו לצידי הדרכים ואת החיוך שלו כשאמר "אמו?ר?ה, מי שאוהב את החיים לא נזהר בהם. שנשתה לחיי זה?"

זה היה בתחילת שנות ה?90 וכשפגשתי את אהרנוביץ בצהרי שישי על הבר של הבסטה בתל אביב, שם נרקמה התוכנית למסע והושקו כוסיות לחתימה וברכה, ליבי הרגשן מילמל "אלברטו, אמו?ר?ה, זה בשבילך".

הנסיעה נקבעה ליום רביעי בבוקר. אהרנוביץ והבן שלו דור, בוחן רכב מקצוען בזכות עצמו ושותף קבוע לנסיעות של אבא, קבעו איתנו בקפה של מאפיית לה מולאן בתל אביב. ישבנו לחכות, מתאפקים בכל הכוח לא לגעת בבאגטים שמוטי אופה שם, כי עוד נכונו לנו שתי ארוחות. רק שהאהרנוביצים איחרו, רוני בפרינציפ לא מחזיק סלולרי, וריח הבאגטים בלה מולאן כל כך טוב. אז אכלנו רק קצת ומוטי האופה, כמו אמא המשלחת ילדיה אל הקרב, הפציר בנו שניקח כמה כיכרות לדרך כי הגליל העליון עוד רחוק ושחלילה לא נדע רעב. כבר הושטנו יד אל שקיות הנייר כשהיא הופיעה בקצה הרחוב. כמו רכב חילוץ הבא להציל אותנו מאחיזת התאוותנות. מרכבה מאופקת, אלגנטית, ורחשי הפששש עלו משולחנות בית הקפה.

סידורי הישיבה נקבעו מראש. דור, בתפקיד נווט ומתפעל מערכת המולטימדיה יושב ליד הנהג, שם, אם מבקשים ממנו, מושב הרכב עושה מסז'. הגבוה, אהובתו נלי ואני במושב האחורי.

עוד לא יצאנו מהעיר וכבר באו עלינו צרות של עשירים. איזה כפתור מוריד את הצלון של החלון ואיזה פותח אותו, מי שולט ועל איזו יציאה של המזגן, באיזו זווית יש למקם את מסעד הראש ושמישהו יגיד לנו למה, לעזאזל, בטיסות אין מושבים כאלה שמשאירים לרגליים יופי של מקום.

היה ברור שאנחנו במכונית שמסובבת אחריה ראשים, אבל רק מעטים מפנים לה דרך. "משוטטי כבישים", קורא אהרנוביץ למתנהלים על הנתיב השמאלי שפשוט לא מודעים לזה שהוא נועד לעקיפה בלבד. לא מרגישים את נשיפות המכונית הנצמדת אליהם מאחור, מפריעים לזרימה, שלא לדבר על הקריזה שהם מביאים לאלה שמסביב. לאהרנוביץ במיוחד. אז הוא מהבהב תקיף וחודרני, פעם אחר פעם, מאיר את דרכם לימין ואני חושבת שזה לא מכובד שבת אצילים אירופית כמו אודי כזו צריכה ככה לריב.

"כביש ומכונית צריכים להרגיש אחד את השני, להתאהב", אמר לי פעם אלברטו, "אחרת הם ירצו להיפרד וזה, חלילה, יכול לגרום אסון". אהרנוביץ היה מת לתת לכביש 6 לאהוב את האודי. לממש את הפוטנציאל האצור במנוע, לדהור קדימה, לחכך את הצמיגים באספלט. אבל הוא נזהר.

רכוב על סוסים מתחלפים, חמוש בגלאי רדאר העונה לשם ולנטיין, נוסע אהרנוביץ בכבישים, וכל היושב אצלו ברכב מפנים מייד שבטריטוריה שלו משטרת התנועה היא האויב, ושיש לה סוכנים. מצלמות, צפלין בשמיים ואופנועים המתחבאים בסיבובים.

כבר שנים הוא מנהל מאבק במצלמות המהירות. עד לבג"ץ הגיע. טוען שלא המהירות היא הגורם לתאונות דרכים, שמדובר במסע שקרי שמאפשר להוציא הרבה כסף מהנהגים, שכל הטמבלים שחולמים בצד שמאל מסוכנים הרבה יותר מנהג שנוסע על 150. יודע לספר על הצגה מגמתית של תוצאות מחקרים שנעשו באירופה, על פרויקטים של אכיפת מהירות אוטומטית בבריטניה ובאריזונה שבוטלו אחרי שהתברר שהם תורמים לקופת המדינה ולא למניעת תאונות.

את הבנות בספסל האחורי הוא שיכנע, את הגבוה פחות. איך הוא שונא שנוסעים מהר. מכיר את כל התיאוריות מהאבא הרייסר שלו, גם הוא תמיד ניסה להסביר למה זה ממש בסדר לתת גז. הלב שלו לא עמד בזה אז, בטח שלא עכשיו.

לאהרנוביץ דרכים משלו להרגיע ובקולו הסבלני הסביר לנו שמפחידים אותנו כשמערבבים בין מהירות מופרזת מעל המותר "בחוק הארכאי", למהירות מופרזת בנסיבות המקרה. אבל לגבוה זה ממש לא משנה. הוא מתעב את שתי המהירויות באופן שווה. "היה טוב אילו היו מתעלים תקציבים לשיפור התחזוקה בכבישים ולא לקנייה של עוד מצלמות", ממשיך מורה הנהיגה להרביץ בנו תורה, "כל הזמן מדברים על אירופה ושוכחים לספר ששם העלו את המהירות המותרת. 150 קמ"ש באיטליה, 130 בהולנד", הוא חותם. לרגע לא מסובב את הראש לאחור. מסוג הנהגים שמסכלים תמיד קדימה, רחוק, "זו הדרך לנהוג בטוח".

כביש 6 מתחלף בקימורים צפוניים, נוף מאובק של סוף קיץ מחכה לספונג'ה של אלוהים ואני משננת סמלים של מכוניות. כל טיול שנתי והמגדיר שלו וכשהאוטו נכנס אל בין עמודי החניון, שם ממוקמת מסעדת שראביכ, ספרתי בו שתי יונדאי ומזדה אחת. המכוניות האלה הן סביוני הכביש. רואים אותן כל הזמן ובכל מקום.

מבשלים מצוינים הוליד כפר ראמה המתפאר בעצי הזית שלו. דאוד חביב ממסעדת "עזבה", יוסף חנא מ?k-bab ותנורין, ולפני יותר משנה, בחלל קטן תחת עמודי הבית של קרובי משפחה, פתח יעקוב ח'יאט, עובד סוציאלי שפרש לגמלאות, את שראביכ.

אני זוכרת שהגיע טלפון מדני וקסמן הבמאי שכבר שנים חי בהודו אבל חתיכה מהלב שלו נשארה בגליל, שאמר שאני מוכרחה לבוא לאכול. שהאיש יצר מטבח שנשען על בישול ערבי מסורתי אבל הוא עושה בו פלאות.

והחורף חרף והקיץ קץ ואני זזה כל כך לאט ובינתיים כתרים ושבחים נקשרו לאוכל של ח'יאט, שאותו הוא מתקין במטבח קטן כשלצידו אשתו ראדה ונורהאן, בשלנית בדואית יפת עיניים. שתי נשים עם סבלנות גדולה בכפות הידיים. ושראביכ נמלאה קהל וח'יאט הנשאב לתובענות ההצלחה אומר שכבר אין לו זמן לנסוע לשוק של עכו. שהוא מתגעגע לריח של הים, שמזמן לא הריח אותו.

שום דבר לא קבוע במקום הזה הנתון לתכתיבי האדמה, למה שגדל בר או בשדות הפלחים של האזור. מנות היום רשומות על הלוח התלוי מעל חדר קטן ובו כמה שולחנות. אפשר לשבת בתוכו, קרוב לריחות המטבח, או לבחור לשבת בשולחנות הפזורים בחוץ, לראות את הגבעות הירוקות שבהן נולד המטבח של ח'יאט. לדמיין את הילד שהיה כשהתחיל לשוטט בחורשות. "אז הייתי פושע", הוא מכה על חטא, "הייתי הולך ליער ללכוד ציפורים ואותן הייתי אוכל. הכי הרבה את השחרור. היום בנמלה אני לא נוגע", הוא אומר ובעיניים שלו הצחוק מחליף את המבוכה.

עכשיו ח'יאט והשחרור חברים טובים. הוא משוגע על השירה שלו בשעות הבוקר. למד לזהות בקול שלו אם הוא מבוהל או נתון במלאכת החיזור.

את כל טעמי היער מכיר ח'יאט. את חמצמצות הפרי של פטל הבר או פרחי כליל החורש, את טעמו של האגס הסורי, את עלי הרקפת שאותם משלבים בסלט, את בושם עלי הדפנה ואת הפרי של השיח שאותו, בימים שההל עוד היה יקר, היו ממוללים אל תוך הקפה. את הלוף שהשנה ליקט ממנו בשפע ואת העלים הצעירים של האלה הארצישראלית, קרובת המשפחה של הפיסטוק, "אותם אוכלים באפריל אבל עכשיו זו העונה של הפרי". כשהוא מבשיל ומכהה אפשר לשלב אותו בפיצה אבל עכשיו הפרי חמצמץ אז ח'יאט כותש אותו ומכין ממנו סוג של סחוג.

בסחוג הזה או בכל מנה אחרת שבה נדרש ח'יאט לחמוץ הוא מנגן אותו אחרת, והשימוש שלו בגוני החמוץ הוא עמוק ומסעיר. בעוד מסעדות הערים מסתפקות בלימון ובמיני חומץ, אצלו החמיצות מגיעה מענבי בוסר, מפטל הבר המתבל חציל קלוי, מרכז רימונים המעטר פרוסות חציל מטוגנות. מיץ רימונים טרי לסלט עלים ירוקים ומיץ מתפוז בוסר שמעליו מוגשת כרובית מטוגנת בטחינה. איזה בושם מביא איתו הפרי למנה, צובט את הפה בעדינות מופלאה. ואת הסוכר שלא הספיק לפתח בעצמו ימצא התפוז הצעיר במתיקות החריכה של הכרובית.

הגבוה ואהרנוביץ כבר אכלו בשראביכ והם הגיעו לשולחן עם הרבה חשקים אז פחות או יותר הזמנו את כל התפריט. קובה עם חומוס ובצל שהיתה טובה; עלי גפן חפים מבשר ובהם מודגש טעם מנטה יבשה; פטאייר עם בצק נהדר ממולא בתרד, מנגולד, נגיעה של כמון ובצל; יוגורט עיזים עם קישואים ושום מתובל בקינמון שלגביו אומר ח'יאט שהוא בוויכוח עם אשתו - אם לשים בסלט נענע או לדבוק בקינמון. אל תתווכח עם האישה אבל שים נענע.

החומוס הגיע, עשיר ועדין, טרי וטוב כל כך אבל על השולחן אמרו שהוא לא כמו החומוס שח'יאט עושה בדרך כלל. אשריי שפגשתי בחומוס הזה משוחררת מזיכרון קודמיו, מההשוואה הבלתי נמנעת אליהם. שחרור כזה מזמן לא פעם הנאה שלמה יותר.

אהרנוביץ הוא שהתעקש על החביתה. אמר שמוכרחים לנסות אותה, ולשולחן הגיעה חביתה עבה ובשרנית האוצרת בתוכה ערב רב של עלים. הייתי אסירת תודה. היא היתה חרוכה מבחוץ ועסיסית מבפנים, מתובלת ביד חכמה. חביתה היא מבחן גדול לטבח וזו של ח'יאט מציבה אותו בשורה אחת עם מרגרט תייר, בן תדהר ודן בן אמוץ ז"ל, שלושת המח?ב?תים הגדולים שידעתי בחיי.

בדרך לכפר ראמה עברנו דרך מקשת אבטיחים גדולה. כרסתניים הם רבצו בשמש, מעלים בבשרם סוכר וספק אם בכולם יחד היה מספר הגרעינים שנגלו באבטיח שהגיש לנו ח'יאט לקינוח. אם גם הם מכירים את העסיס ואת והמתיקות החבויים באבטיח שגדל בתבנית הולדתו של האיש הצנוע והמוכשר הזה.

"בואו ניסע לאט", הציע הגבוה כשעלינו לאודי בדרך לאילת. רציתי להגיד לו שאין לו מה לדאוג כי בזיתים שאכלנו היו מלא עלים של רו?ד?ה, ככה קוראים המרוקאים לפיגם המצוי ושכולם יודעים שכמו שהוא טוב לכבישת זיתים, ככה הוא טוב להרחקת עין הרע. שתקתי. הגבוה בכלל לא מאמין בסיפורי כשפים, הכי הרבה הם יכולים להביא לו עצבים.

בחלון ישראל התחלפה במהירות. זו לא אשמתו של אהרנוביץ שיש לנו ארץ כל כך קטנה וצ'יק צ'ק הגענו מהגליל המערבי לכביש 6 ושם, מרחק עשרים ק"מ מהיציאה לאשדוד, נתקלנו באויב.

שני אופנועי משטרה גדולים ושמנים נצמדו אלינו. אחד מקדימה השני מאחור, משל היו אופנועי אבטחה של איזו אישיות בכירה. ובלי שהוחלפה אף מילה, ואיש לא התבקש לעצור בצד, הרגשתי את המתח הזה שיש בין בנים רגע לפני שהולכים מכות. כשצד אחד אומר לאחר "נו. נראה אותך גבר. בוא!"

אף אחד לא בא. הם ירדו מהכביש המהיר ואנחנו המשכנו הלאה אל הדרום. חמישה אנשים שמתים על המדבר חוצים את ארץ הנגב, מתפתלים ביופיו של מכתש רמון עד שפתאום, משום מקום, הופיע לפנינו פקק. טור מכוניות הזדחל לאיטו, ברוכים הבאים לסיום קורס קצינים בבה"ד אחד.

פקקים מולידים הרהורים משונים ואהרנוביץ סיפר שהוא שמע שצה"ל מוציא למכירה פחיות של לוף. שהוא משוגע על הטעם של קציץ הבשר הזה ושהיה מת להשיג לעצמו פחית.

עוד זה מדבר וזה בא וכשאני אמרתי שללוף יש ריח שמזכיר לי אוכל לכלבים, סיפר הגבוה שהוא טעם את כולם. לא את הלוף. הגבוה הוא פציפיסט. הוא ניסה את כל מיני הבשר המשומר לכלבים. אמר שהיה בסדר רק מלא באבקות מרק.

אני מרותקת לחשקים שמסתתרים בפינות הפה האפלות של אוהבי אוכל אבל הדמיון שלי ביקש להעביר נושא. אז לקחתי מסטיק והתחלתי להרהר בספריבס הצפויים לנו במסגר 5, אחרי הכל אילת מתקרבת ויש להתחיל ולבנות חשקים לקראת ארוחת הערב.

דור, הקורא במכשירים, המליץ שניסע לאורך הגבול עם מצרים, דרך כביש עוקף עץ, שם במחווה ירוקה יוצאת דופן סללו את הדרך משני צידיו של עץ אשל אחד כי חסו על חייו, ולשנייה אחת הכביש הצר הופך לדו?מסלולי. ערוצים חורצים את פני הסלעים, זוכרים את שיטפונות החורף האחרון ומאחוריהם הגדר הממהרת להיבנות ואחריה סיני, אהובי המתרחק, שפעם ידע להציע שקט גדול.

"ומה אם מישהו יחליט להשתגע דווקא עכשיו ויתחיל לירות?" אני תורמת פחדים משלי ומחזיקה לנלי את היד. "שטויות", מרגיע הגבוה, "אף אחד לא יבזבז תחמושת על חבורת אנשים שהולכים לאכול".

כמה יפה הכחול של ים סוף שנפתח פתאום מתוך חמוקיו הצהובים של המדבר. כמה נכון להגיע ככה לאילת, מאחור. דרך הנוף שעוד זוכר את מה שהעיר הזו היתה פעם, מזמן, לפני שחנקה אותה סצנת בתי המלון, מילאה את האוויר במוסיקה איומה וקברה תחתיה את ההבטחה הקולינרית של שנות ה?70 באילת.

במסעדות העיר דיברו אז צרפתית על הצלחת וסביב השולחנות, ובה ידעתי טעם ראשון של מיני סרטנים, נתחי בשר ברוטבי שמנת ובעיניים פעורות ראיתי איך ברנדי עולה בלהבות בלי לשרוף את הקרפ סוזט שבתוכו.

בעיר הזו, שרוב המהגרים אליה מחפשים לברוח מן העולם לאיזה קצה, נולדו ענבר שפירא וליאור רפאל. בני זוג בתחילת שנות ה?30 שב?2006 יצאו את העיר למסע לימודי שממנו היה להם ברור שיחזרו רק אליה. לנסות להחזיר לה מעט מהעולם שברח ממנה.

הם התחילו בקנדה. היא למדה שם קונדיטוריה, הוא בישול, ויחד עבדו במוסדות אוכל נחשבים בלונדון ובניו יורק עד שחזרו לאילת ופתחו באזור התעשייה את המסגר 5. שם, בכניסה, חונה לנדרובר דיפנדר משנת 48' שאבא של ענבר קנה ב?71' מהנספח הבריטי בארץ. ובעיניים של אהרנוביץ, אחרי מאות קילומטרים, היה אפשר לראות שזותי דווקא מוצאת חן בעיניו. שהוא עושה לה כבוד.

המסגר 5 הוא מקום שמציע אינטימיות שכמוה אין שום סיכוי למצוא באזור התיירותי של העיר. עיקר החלל מוקצה למטבח הפתוח, כמה שולחנות בחצר, קצת פחות שולחנות בפנים ועוד כמה כיסאות גבוהים לאורך הבר שמהם אפשר להשקיף על המתבשל במטבח הגדול.

שם, ככה שמעתי מכמה אנשים שעל דעתם אני סומכת, אפשר להשיג את הספריבס הכי טעים בארץ, נקניקיות שמנמנות צרובות וצלי קארי מענג ועלה בי חשק גדול שנסע איתי מצפון לדרום והתמוטט מול לוח שעליו, בגיר, רשום התפריט. אין ספריבס. גם לא נקניקיות. לא היום, לא אתמול וגם לא בזה שלפני. בגלל בעיות פוליטיות ובאופן זמני, נקטע הצינור שסיפק למסגר 5 בשר לבן.

כזו היא אילת. עיר אכזרית לטבח. נתיבי האספקה אליה מועטים, נשלטים בידי בתי המלון והרשתות הגדולות, וצריך לדעת איך להלך בין הטיפות ולא להרגיז אף ספק.

התמקמנו בחצר בין שולחנות עולצים שנדמה כאילו היושבים סביבם הגיעו לביקור בבית של ענבל וליאור ולא יצאו לבילוי במסעדה שלהם. המסגר 5 הוא מקום שעובד כל יום בשעות הצהריים. רק פעמיים בשבוע, בימי רביעי וחמישי הוא נפתח גם בערב, הדרישה גדולה וב?21:00 חלק מהמנות כבר חוסלו וכמוהן רוב היין.

קודם כל ולפני כולם הזמנו את השרימפ בורגר, מנה שאהרנוביץ משתגע עליה. קציצת שרימפס פריכה מבחוץ, רכה ומתקתקה מבפנים, שמשחקת אותה המבורגר עד הסוף. כמוהו, ככה גם היא מגיעה בלחמנייה רכה, הולכת יופי עם קטשופ ועם חריף, ויש בה איזו קריצה פרחית מהסוג שהכי כיף לפגוש אחרי כמה כוסיות.

אחרי זה הזמנו פריים ריב על העצם ועד שהצלע הענקית עלתה על האש נתנו מזלג בגירסת המקום לסלט ניסואז שבו סרדינים מחליפים את הטונה. סלט טעים, מתובל ביד מדויקת, שהלך והשביח ככל שעבר הזמן וטמפרטורת החצר גירשה ממנו את טמפרטורת המקרר.

פירות ים שלוקים הגיעו על מגש מכוסה בקרח. פיצחנו שריונות והקשבנו לסיפור על סבא של נלי, מרדכי פרוסט, שהיה מרגל מטעם המוסד ונשלח למצרים. שם, תחת השם רוג'ר מרטה, הוא התחיל להסתובב עם חברי המחתרת הציונית בקהיר ולא הוא ולא הם הרגישו במעקב ששמו עליהם המצרים.

זה נגמר במאסר ושם, בין כותלי הכלא, נתן מרדכי את ליבו בידיים של אסירה בשם אסתר, גם היא חברה במחתרת. "ככה סבא וסבתא שלי נפגשו", חייכה נלי, אמרה שפעם גם היא חלמה להיות מרגלת ונתנה שיניה בנתח בשר על העצם, אחת מארבע הצלעות האחרונות במורד האנטרקוט, שנקראות פריים ריב או קוט דו בף, אם צרפתית עושה לכם את זה יותר.

הוא היה חתיך לא נורמלי, מוקף במסדר עצמות מוח הגיע לשולחן, מפזר הבטחות של בשר צעיר אבל עם כוח. רק שבפה הסתבר שהוא בעצם די חלש, אנמי כזה. והיה בנו צער, אני חוששת שאולי גם ציערנו את ליאור וענבל. אבל ככה זה עם אוכל. הוא לא תמיד בשיא ומי שמחפש קביעות שילך לאכול במקדונלד'ס. אני יודעת שעוד נחזור לשם, אולי אפילו נצליח לתפוס מקום על הבר, ואוכל מצוין יתפוצץ לנו בפה ונלך כולנו לבר הפצפון של גבי, ננשנש מקלות גזר וניתן לבלוז ולרוק לזחול לנו בכל הגוף.

הגבוה התעורר עם חשק לשמפניה, ככה הודיעה לי נלי כשעמדנו על מרפסת הקראון פלז'ה, משקיפות על המרינה של העיר. בשקט הזה כשבשמיים אודם שחרית עוד לא לגמרי ויתר לכחול והרמקולים של העיר עוד ישנים, יכולות הסירות העוגנות לחשוב שהתעוררו באיטליה או באיזה אי יווני.

בתשע בבוקר נכנסנו לאודי בדרך צפונה עם עצירה אחת ברחוב הרתך 6 שהוא ממש קרוב למסגר 5 שם נמצאת החנות של בני הזוג לס. מקום מעולה לטפל בצמא לשמפניה. המחירים סבירים, ההיצע גדול והיין טוב בכוסות ורק אהרנוביץ מת שניסע כבר כי בצהריים מסתיים הקסם, האודי חוזרת למשרדי היבואן וממילא הוא לא שותה כשהוא נוהג. את החוק הזה הוא דווקא מקבל בהכנעה גמורה.

לא רציתי שייגמר. רציתי שניסע עוד ותימתח בנו הדרך ויאריך היום. אבל אהרנוביץ איש דייקן שנתן מילה וכשהוריד אותנו בעיר המפויחת נזכרתי פתאום ששכחתי לשאול כמה. הוא הבין מייד וצחק. "בואי נגיד שבלי אבזורים מיוחדים, מסכום של מיליון שקל תישארי עם עודף של כמה מטבעות".