"הקבוצה - שם זמני" - זה השם שהם בחרו לעצמם בעמוד הפייסבוק שהקימו. הכותרת הזו, כך נדמה, מאפיינת את תפישת עולמם. הם באו ממשפחות דתיות, כל אחד והזרם שלו, אך חשו חנוקים ויצאו מהמסגרת. הדת חשובה להם אך בדרך שלהם ובכל זאת, הם מסרבים לקרוא לעצמם דתל"שים - דתי לשעבר, ובוודאי שלא חוזרים בשאלה. "דתיים בדרך שלנו", הם אומרים. הם מגיעים מרקעים שונים - מבית חרדי, דתי-לאומי, ספרדי ואשכנזי, מסורתי וחב"דניקי, אך כולם גדלו באווירה דתית כזו או אחרת, ובכל זאת, תחושת ניכור מרחפת מעל כולם, אם משום הזיכרונות או משום הגעגוע שלאחר ההתרחקות. יש בהם רצון לשוב מעט לריח הילדות, לאווירה של הבית בו הם גדלו שמסרב להישכח.
לפני ארבעה חודשים החליטו עורך דין יאיר נהוראי וחיה זלצר להקים קבוצה חדשה ברשת החברתית פייסבוק, שאולי תיתן בית חדש למי שמחפש כזה. אנשים שגדלו וחונכו בציונות הדתית, הפנימו את המסרים, את העולם העשיר ואת הערכים, אך מסיבות שונות - אמונה שאבדה, חוסר יכולת להשתלב או כתוצאה מחוסר הסכמה רעיונית, לא מוצאים את מקומם במסגרות המסורתיות. על אף זאת, האנשים האלה שמדברים "חילונית" שוטפת, לא באמת חילונים.
"ההרגשה שלנו הייתה שבקרבנו מסתובבים לא מעט אנשים בעלי עבר דתי, אנשים שמקיימים חלק מהמצוות אבל לא את כולם. הם לא דתיים ולא חילונים ולכן הם בעלי שיח ייחודי", מסביר נהוראי. "ייתכן שמדובר בקבוצה גדולה של אנשים, לא רשמית, שמתקיימת באופן עצמאי ללא רבנים ומוסדות. למרות הרקע השונה של כל אחד, יש דמיון מאוד גדול בין האנשים הללו, הם מרגישים בודדים אך לא מוצאים לעצמם מסגרת מתאימה. כך קרה שכל מי ששמע על הקבוצה סיפר לכמה מחבריו ובתוך זמן קצר מאוד הקבוצה הגיעה לכמה עשרות חברים. היד עוד נטויה".
זלצר, המגדירה עצמה כדתייה פוסט-מודרנית, הוסיפה כי הם החליטו להקים קהילה "שבה כולם ירגישו שייכים מבלי שיצטרכו להצדיק את עצמם או לוותר על חלקים מחייהם". לדבריה, "אנו מעודדים התרחבות על מנת לאפשר מרחב להיכרויות ויצירת קשרים של אנשים בעלי מכנה משותף. אני חושבת שבסופו של דבר כולם מחפשים מקום להשתייך אליו, 'בית' במובן הרחב של המילה".
פריצת המסגרות המקובלות, מסבירה זלצר, הביאה לא אחת לחיפוש ארוך יותר גם במובן האישי. "הקבוצה יכולה לשמש להיכרויות של אנשים המחפשים את אותה קרבה אבודה. קרבה לאווירה יהודית בבית, חופשיה מציווי 'עשה ואל תעשה', מ'אסור ומותר'. יהדות בדרך פלורליסטית וחדשה. יהדות בדרך שלהם".
במה אתם שונים מקבוצות אחרות ביהדות שקמו בתגובה לשמרנות האורתודוכסית?
"אין לנו עניין באידיאולוגיה, ובאופן פרדוקסלי האידיאולוגיה היא שאין אידיאולוגיה", מסביר נהוראי, "נדמה לי שאנו רוצים בעיקר לשמר את החוויה הדתית ולאפשר אותה בלי קשר לאמונה".
"הקבוצה - שם זמני" כוללת בנוסף לעשרות החברים גם במאי, סופרת, תקליטן וקולנוען מפורסמים. אחת לשבועיים הם נפגשים ואחד מחברי הקבוצה מספר על עיסוקו. הם מקפידים שלא להזמין מרצים מבחוץ - בטח שלא רבנים, והמפגשים לא עוסקים בשאלות של זהות. למרות זאת, הם טוענים, השיח הדתי הייחודי שלהם בא לידי ביטוי גם בהתייחסות לשאלות היומיומיות. "כמעט לכל מקום שתסתכל עליו תראה אדם דתי לשעבר שמשתלב בתוך קבוצה חדשה אך לא מוצא את עצמו, אומרת זלצר. "הוא יכול להיות חילוני או מסורתי, אך הוא לא מזהה את עצמו ככזה. ראינו שמדובר בסוג של תופעה. כל אחד שמרגיש את עצמו במצב הזה מוזמן להצטרף אל הקבוצה. צריך רק לבקש אישור ולאחר סינון ראשוני אנו נאשר".
ממה נובעת הסיבה לנתק עם הקהילה הדתית הממוסדת?
"אם חבר מסוים 'יוצא מהקווים', אז קשה מאוד להרגיש שייך. אין מקום לאינדיבידואל או לחשיבה שונה. הציונות הדתית חתכה ימינה, הן מבחינה פוליטית והן מבחינה דתית", אומרת זלצר. "לי אישית מפריע השיוך של כל הקהילה בהכרח להתנחלויות. יש אנשים שבוחרים להיות דתיים ולחשוב שונה. הדבר הזה לא מתאפשר להם. בעיה נוספת ביהדות האורתודוכסית היא שהיא בנויה סביב המשפחה הגרעינית המסורתית - אב, אם וילדים וכפי שהיא נראית כרגע היא מקשה מאוד על רווקים או גרושים או חד-מיניים להשתייך לקהילה הקיימת, בגלל אופי המצוות או הפרשנות לקיומם. אני מכירה אנשים הסובלים בחיי הנישואין שלהם אבל בוחרים לחיות ככה מהפחד להיות מנודים מהקהילה".
יעל גסטורט, בת 32 העוסקת בחינוך יהודי, מעדיפה דווקא להיקרא דתל"שית. "מדובר בהגדרה חיצונית שלא בדיוק משקפת את תחושתי הפנימית", היא מסבירה. "המרחב הדתי שבו גדלתי הוא עדיין מושא ההתייחסות שלי אבל היום לא באמת מתאפשר רצף כזה. לאנשים קל יותר להגדיר אדם כדתי או כחילוני. כל ניסיון להגדיר את מקומי באמצע על הרצף הזה נתקל בתגובה מזלזלת ונתפש כ'לא רציני'. יחד עם זאת, אם אכן קיים רצף כזה במציאות, הייתי שמחה לו היה ניתן לו ביטוי רציני גם במרחב הפילוסופי".
"רבנים הם בני אדם"
ניסיון לברר אילו מצוות גסטורט מעדיפה לקיים, מוציא אותה משלוותה. "ברור שכשנשאלת השאלה על מה אני מקפידה הכוונה היא לאותן הלכות שלפיהן הממסד הדתי שופט ומכמת את מידת דתיותך. עד כדי כך התפישה הזו מושרשת, שגם לי זה נשמע מגוחך להוסיף לרשימת המצוות שאני מקיימת את מצוות לימוד תורה לשמה, ועוד יותר נראה לי מגוחך לציין שאני משתדלת מאוד להקפיד על מצוות שבין אדם לחברו ועל מצוות צדקה ועוד כהנה וכהנה מצוות שאינן מייחדות רק אדם שומר הלכה ואינן ניתנות למדידה ולמעקב. לצערי, בתוך הממסד הדתי כיום הקפדה על מצוות אלו, על אף שהן לב ליבה של היהדות, אינה בעלת משקל ממשי בקביעה אם אדם הינו שומר הלכה. יתרה מזו, אי-הקפדה עליהן, גם בגלוי, לא מפחיתה כהוא זה בעיני הממסד ממידת דתיותם של אלה אשר מדקדקים בהלכות שבין אדם למקום. כאן אולי טמון הכשל המשמעותי ביותר בעיניי בממסד ההלכתי כיום".
גילית חומסקי, סופרת המגדירה עצמה כדתיה אורתודוכסית, אומרת כי "זו ההגדרה שנולדתי לתוכה ואני חיה איתה בשלום". לדבריה, "אני הולכת לבית הכנסת בערב שבת ולעתים רחוקות גם בחגים". חומסקי יוצאת חוצץ בעיקר נגד הנהירה אחר רבנים המאפיין זרמים מסוימים ביהדות. "יהדותי לא מוגדרת מציות עיוור לתתי הלכות, רבנים הם בני אדם. הלכות שמתעסקות במה אני אמורה ללבוש והאם מותר לי לשיר למשל, הן לא חלק מעולמי. המקור שלהן הוא לא אלוקי, הוא נובע ממקומות אחרים".
יועד בן יוסף, בן 52 העובד כמפיק בבית הספר הדתי לקולנוע "מעלה", הוא בין חברי הקבוצה שלא גדלו בציונות הדתית, ובכל זאת מוצא את מקומו בקבוצה. הוא מגדיר עצמו כחילוני בעל רגשות קרבה והערכה לבני הציונות הדתית. "אני חילוני בהכרה, והעיסוק בפרטים הטכניים של ההלכה מרחיק אותי. יחד עם זאת, אני רוצה להישאר קרוב לרוח היהדות שאני חש שהיא חלק מזהותי", הוא אומר.
תהליך הפרידה מהיהדות המסורתית ארוך וקשה. הסיפור של כל אחד שונה, אך ההרגשה זהה. "במשך כמה שנים חייתי עם שני אנשים בקרבי", מסביר איתמר ברטור, בן 40 יזם טכנולוגי-חברתי. "חלק ממני אוהב את העולם היהודי ומחובר אליו שכלית. השני הולך ומאבד כל תחושת חיים במקום הדתי-הלכתי. כך למשל נהגתי להתפלל תפילת ערבית בכל לילה, גם אם שכחתי ואני עמוק במיטה. הייתי קם לקור הירושלמי - מכריח עצמי, ואז מממלמל במהירות ללא שום חיבור. הייתי מניח תפילין בפעולה אוטומטית, מתה מכוונות או תוכן. השניות הזו הייתה אולי החלק הקשה ביותר בכל התהליך הזה של גילוי מחדש של עצמך", הוא מסביר.
לדברי ברטור, "אם אקצין אוכל לתאר אותה כסכיזופרניה כמעט. ביום שהחלטתי שאינני יכול עוד בשניות הזו, יצאתי למסע חדש, מסע של חיפוש. פתאום נשמתי לרווחה, קיבלתי את עצמי בחזרה. הבנתי שבמשך שנים ארוכות הסתכלתי על עצמי רק בפרמטר אחד - 'הדתומטר'. כלומר עד כמה אני דתי ובאיזו צורה. ברגע שהרפיתי הבנתי שאדם מורכב מהרבה מאוד פרמטרים. בהרבה מאוד מקרים דתל"שים הם פורצי מסגרות חברתיות, אנשים שמטבעם לא נכנעים מהר למוסכמות. הם כבר עמדו מול החברה שחינכה אותם במלוא עוצמתה לכיוון אחד ואמרו לה 'לא. זוהי דרכי'".
מה המטרה של הקבוצה שהקמתם?
"יש לי חלום, לחיות בקהילה דתית-חילונית. כזו שיהיו בה המאפיינים החיוביים של הקהילתיות בחברה הדתית אך תימנע ככל האפשר משיפוטיות, ממגבלות ומחוקים נוקשים", כזו, שתאפשר לכל אדם לחיות בה בדרכו תוך דגש על מכנה משותף ולא על השונה והמבדיל. זה מתחיל לאט לאט לקרות סביב בתי הספר המעורבים. אני מקווה שזה יצבור תאוצה".