כך נראתה מלחמת יום הכיפורים ממחלקת המדינה

יש שיחות טלפון שלא שוכחים לעולם. שיחה כזו העירה משנתו את וויליאם קוואנט ביום שבת, ה-6 באוקטובר, 1973, בשעה חמש לפנות בוקר. על הקו היה חדר המברקים של משרד החוץ האמריקני, עם בשורה מטלטלת: מצרים וסוריה פתחו במלחמה נגד ישראל.

קוואנט, שכיהן אז כיועץ במועצה לביטחון לאומי בבית הלבן, סיפר לי על שיחת הטלפון המטלטלת הזו בראיון שנערך השבוע בתל אביב. הוא הגיע לכאן עם מי שהיה הבוס שלו באותה תקופה, הארולד סונדרס, כדי להשתתף בכנס של "המכון למחקרי ביטחון לאומי" לרגל 40 שנה למלחמת יום הכיפורים. קוואנט וסונדרס מספקים זווית ראייה מרתקת על המלחמה, כמי שליוו את שר החוץ האמריקני הנרי קיסינג'ר במאמץ הסיזיפי להביא להפסקת אש בין ישראל למדינות ערב. שניהם נחשבים לדיפלומטים מבריקים, שהפכו לאחר פרישתם משירות החוץ האמריקני לפרופסורים בעלי שם. בסופו של הכנס, הסכימו שניהם לשבת לראיון ארוך עם וואלה! חדשות, ולספר על זיכרונותיהם מאותה תקופה דרמטית.

"את הסיפור שלנו על המלחמה אפשר להתחיל בהרבה נקודות, אבל אני רוצה להתחיל יום לפני פרוץ המלחמה, ב-5 באוקטובר", פתח קוואנט. "הייתי אז בן 32, והאל (הארולד סונדרס) היה למעשה הבוס שלי במועצה לביטחון לאומי בוושינגטון. באותו יום הוא היה חייב לעזוב את המשרד באופן בלתי צפוי, בגלל טרגדיה נוראה - ברברה, אשתו, הלכה לעולמה. אני נתבקשתי למלא את מקומו.

"להחליף את הבוס שלך, במקום כמו המועצה לביטחון לאומי, זו סיטואציה מלחיצה גם ביום רגוע. אני נקלעתי לאחד הימים הדרמטיים ביותר שאפשר להעלות על הדעת. המידע שהלך והצטבר היה מדאיג – ידענו על ה'תרגיל' רחב ההיקף של המצרים והסורים, ועל כך שהיועצים הסובייטיים עזבו את שתי המדינות. המזרח התיכון נראה כמו חבית חומר נפץ. כשעזבתי את המשרד בערב הייתי לחוץ, גם בגלל הדיווחים וגם בגלל האחריות שנפלה עליי בהיעדרו של האל.

"באותו ערב ישנו בביתנו אורחים, והטלפון היה קרוב לחדר שלהם. אני זוכר שבארוחת הערב אמרתי לכולם - אם הטלפון מצלצל במהלך הלילה, אל תענו. השיחה תהיה בשבילי, והיא תהיה כדי לבשר שפרצה מלחמה במזרח התיכון. כולם אמרו לי: לא יכול להיות, אתה סתם מגזים. אכלנו, שתינו והלכנו לישון, אבל חוסר השקט לא הרפה ממני.

"ב-5:00 לפנות בוקר – 12:00 בצהריים אצלכם בישראל – הטלפון אכן צלצל. על הקו היה בחור צעיר מחדר המברקים. הוא ביקש להקריא לי מברק בהול שהגיע זה עתה מהשגרירות שלנו בתל אביב. על המברק היה חתום השגריר, והטקסט – שאותו אני לא יכול לשכוח – התחיל כך:

'לבקשתה של ראש ממשלת ישראל גולדה מאיר, נפגשתי איתה הבוקר בשעה 10:15 (שעון ישראל). גברת מאיר פתחה את השיחה ואמרה 'ייתכן שאנחנו בצרות'. לאחר מכן נתנה לי סקירה של המצב, והסבירה כי הסורים והמצרים ערכו בשבועות האחרונים הכנות למלחמה נגד ישראל, שצפויה להיפתח בתוך שעות. ציינתי בפניה שבפגישותיי עם גורמים בכירים בצה"ל נאמר לי שהמצב אינו מסוכן, והיא השיבה שההערכה הזו הייתה נכונה לשעתה, אך כעת המצב השתנה'.

"אני זוכר שהייתי המום. הבחור סיים להקריא לי את המברק, ושאל בקול מלא חשש – אתה חושב שצריך ליידע את הנשיא ושר החוץ? התרגזתי מעצם השאלה, ואמרתי לו – ברור שכן! תוך דקות המסר הגיע לקיסינג'ר, ששהה בניו יורק. מישהו היה צריך להתפרץ לחדר השינה שלו כדי לעדכן אותו.

"כעבור כמה דקות יצאתי מהבית ונסעתי למשרד. זה היה בוקר שבת שקט במיוחד בוושינגטון, משרדי הממשלה היו נטושים. כשהגעתי למחלקה שלנו הייתי לבד לגמרי, ואני זוכר שעל השולחן שלי הייתה מונחת ערימת דפים אדירה, מאות מסמכים שהגיעו במהלך הלילה. הרגשתי חסר אונים. ידעתי שבתוך הערימה יש הרבה מידע חשוב, אבל הייתי לבד ולא ידעתי מאיפה להתחיל. חצי שעה לאחר מכן, ב-7:00 בבוקר בדיוק (14:00 בשעון ישראל – א"ת) שמעתי בחדשות את הדיווח על פרוץ המלחמה".

בשעה שקוואנט שיחזר את אותם רגעים מותחים, הארולד סונדרס ישב לצדו והאזין בדריכות. 40 שנה אחרי, נראה שהזיכרונות מאותה תקופה עדיין מעוררים בו רגשות עזים. כשהגיע תורו לספר על חוויותיו מהיום הראשון למלחמה, הוא פתח בטרגדיה האישית שחווה:

"בשבת בצהריים (זמן וושינגטון), כמה שעות לאחר פרוץ המלחמה, הייתי חייב להגיע למשרד כדי לקחת כמה מסמכים אישיים מהכספת שלי. ידעתי שפרצה מלחמה, אבל הדבר היחיד שהעסיק אותי היה מותה של ברברה, אשתי. אנשים שנתקלתי בהם במסדרונות מיהרו לנחם אותי, ואני זוכר שהם התלבטו אם הם צריכים לעדכן אותי בהתפתחויות הדרמטיות, או לעזוב אותי לנפשי. ביל (קוואנט) ניגש לשאול בעדינות אם אני רוצה לקבל עדכון, ואמרתי לו שאני לא מסוגל להכיל את זה כרגע".

סונדרס עוד ימלא תפקיד מפתח בהמשך, אבל בשבועיים הראשונים של המלחמה הוא שהה בחיק משפחתו האבלה. בהיעדרו, קוואנט הצעיר נאלץ לשאת באחריות אדירה. אל משרדו במועצה לביטחון לאומי הגיע זרם אין-סופי של עדכוני מודיעין מרחבי המזרח התיכון, והוא השתתף בעשרות הערכות מצב בראשות שר החוץ קיסינג'ר. קוואנט זוכר היטב את הפאניקה שאפיינה את 48 השעות הראשונות של המלחמה, בארה"ב כמו בישראל:

"אני זוכר שיחות טלפון מודאגות מאוד מחברים יהודים-אמריקנים, שהתקשרו כדי להבין ממני 'מה באמת קורה'. הם חששו שדיווחי החדשות לא מספרים כמה מצבה של ישראל באמת קשה. הפחד הגדול היה שישראל תחדל להתקיים. אני ניסיתי להרגיע אותם. היומיים הראשונים של המלחמה היו קשים מאוד עבור ישראל, אבל כבר ב-8 באוקטובר אפשר היה לראות שצה"ל מתחיל להפוך את כיוון הלחימה בגולן, ולבלום את ההתקדמות המצרית בסיני.

שאלתי את קוואנט אם המידע המודיעיני הצביע על אפשרות שישראל תעשה שימוש ב"נשק יום הדין" שהיא מחזיקה (על פי פרסומים זרים) בכור בדימונה. "באחד הימים הראשונים של המלחמה הגיע מידע שהצביע בבירור על כוננות גבוהה במערך טילי היריחו של ישראל (טילים בעלי יכולת לשאת נשק גרעיני – א"ת). עם זאת, אני חושב שבדרגים הבכירים בממשל לא היה חשש אמתי מהידרדרות למלחמה גרעינית. לא היו עוד אינדיקציות מעבר לכך". קוואנט חולק בנקודה הזו על חוקרים הסבורים שישראל איימה מפורשות להשתמש בנשק גרעיני אם ארה"ב לא תספק לה סיוע צבאי.

כיאה לדיפלומטים בכירים, קוואנט וסונדרס הם אנשים מאופקים ומתונים, אבל כששואלים אותם על הבוס המיתולוגי שלהם, שר החוץ הנרי קיסינג'ר, אי אפשר לפספס את הניצוץ שנדלק בעיניהם. הם מדברים בהערצה על האופן בו האיש ליהטט בין מוסקבה, קהיר, דמשק וירושלים כדי לתפור את הסכם הפסקת-האש בין הצדדים.

"למרות שהוא נכשל בחיזוי המלחמה, נדרשו לו שעות ספורות בלבד כדי להבין מה נדרש מאתנו לאור המצב החדש", מספר קוואנט על קיסינג'ר. "הייתה לו מטרה ברורה – לסיים את המלחמה ולהתחיל מאמץ דיפלומטי לקירוב הצדדים. מרגע שהוא סימן את המטרה, הוא פעל ללא הפסקה כדי לממש אותה".

קוואנט אומר שקיסינג'ר "לא הופתע" מהמהלך הנועז שהוביל אריאל שרון לצליחת התעלה, שבמובנים רבים הכריע את המלחמה. "בשלב הזה של המלחמה, קיסינג'ר למעשה האיץ בישראלים 'ללכת על זה', וציפה מדי יום שזה יקרה. הוא חשב שכל עוד המצרים לא מרגישים שהזמן עובד לרעתם, אין סיכוי להביא להפסקת אש ולהתחיל שיחות שלום. זו דוגמא אחת, מני רבות, לחשיבה האסטרטגית החדה שלו. כמובן שהוא צדק: הנוכחות הישראלית ממערב לתעלה הכריחה את סאדאת להיכנס לחדר הדיונים".

שבועיים לאחר פרוץ המלחמה, לאחר שבשני הצדדים כבר נספרו אלפי הרוגים ועשרות אלפי פצועים, הלכו וגברו המאמצים להפסקת אש. בשלב הזה החליט הארולד (האל) סונדרס לשוב לתפקידו במועצה לביטחון לאומי, כדי לסייע לקיסינג'ר "לתפור" הסכם בין הצדדים. "קיסינג'ר היה זקוק להאל לצדו, לא היו הרבה אנשים שהוא סמך עליהם בנושאים מורכבים כאלה", מחמיא קוואנט לעמיתו. סונדרס עצמו מציג את הדברים מעט אחרת: "כשהתייצבתי במשרד, בעיצומם של הדיונים על הפסקת האש, מישהו שאל אותי אם אני מרגיש מוכן, הרי חלפו רק שבועיים ממותה של ברברה. השבתי לו שאהיה חייב לחזור לחיים בשלב כלשהו, אז למה לא עכשיו?".

הפסקת האש נכנסה לתוקף ב-24 באוקטובר 1973, אבל בפועל, המלחמה עדיין לא הסתיימה. כוחות צה"ל כיתרו את הארמיה המצרית השלישית ממזרח לתעלה, בשעה שכוחות מצריים ישבו בעומק סיני שהיה עדיים תחת שליטה ישראלית. תקריות אש בין הצדדים איימו להצית מחדש את האזור. "נוצר שם פלונטר, והתפקיד שלנו היה להתיר אותו", מסביר סונדרס. "בנקודה הזו החלה תקופה מרתקת ומתישה של טיסות הלוך ושוב בין ישראל, סוריה, מצרים ומדינות נוספות, כדי לסיים באופן סופי את המלחמה". בשנתיים הבאות ערך סונדרס, יחד עם קיסינג'ר, לא פחות מ-15 ביקורים במזרח התיכון. "בסך הכל בילינו באזור 155 ימים".

"הביקור שהשאיר עליי את הרושם העז ביותר התרחש מיד לאחר הסכם הפסקת האש", נזכר סונדרס. "התחלנו בקהיר, לשם הגענו בשעת בוקר מוקדמת. המצרים לא היו באופוריה, אבל בהחלט נראו מרוצים. מצב הרוח ברחוב היה מרומם. הגענו לארמון הנשיאות, קיסינג'ר נכנס לפגישה בארבע עיניים עם סאדאת ואני ישבתי בחדר נפרד עם היועצים הבכירים שלו. כרגיל, הפגישה בין קיסינג'ר לסאדאת הלכה והתארכה, ואחרי ארבע שעות קיסינג'ר יצא מהחדר ואמר לי – הישראלים בטח מודאגים, הם לא מבינים למה אני מתעכב כאן. אני מציע שתטוס בעצמך לישראל יחד עם ג'וזף סיסקו (עוזרו של קיסינג'ר לענייני המזרח התיכון), ותשבו לעדכן את גולדה.

"באותם ימים אי אפשר היה לטוס ישירות מקהיר לתל אביב. טסנו לקפריסין, ושם חיכה לנו מטוס של צה"ל שלקח אותנו לנתב"ג. זה היה הביקור הראשון שלי בישראל מאז פרוץ המלחמה, והאווירה הייתה שונה לחלוטין מזו שראיתי בקהיר. שעות ספורות לפני שהגענו פורסמו לראשונה מספרי האבדות הרשמיים. בדרך ללשכה של גולדה בתל אביב הרגשתי שענן כבד יושב מעל העיר. אני זוכר שחשבתי לעצמי – כך ודאי נראה עמוד הענן התנ"כי שליווה את בני ישראל בצאתם ממצרים.

"גולדה פגשה אותי בפתח משרדה. היא ידעה שאשתי הלכה לעולמה שלושה שבועות קודם לכן, ומיד אמרה: 'אני משתתפת בצערך. כפי שאתה ודאי יודע, גם אני איבדתי לא מעט אנשים בימים האחרונים'. זו לא הייתה סתם מחוות ניחומים, הרגשתי שהיא באמת מזדהה עם הכאב שלי. בכלל, במהלך סבב הדילוגים שלי עם קיסינג'ר, הרגשתי הזדהות גדולה עם האנשים שפגשתי. במובן מסוים, העובדה שחוויתי אסון כבד ממש באותו הזמן, יצרה קירבה ביני לבינם. כך למשל, במאי 1974, כחצי שנה לאחר הפסקת אש, הייתה אמורה להיות לנו פגישה עם משה דיין לגבי המגעים עם מצרים. הפגישה בוטלה בגלל הפיגוע המזעזע בבית הספר במעלות. למחרת נפגשנו עם דיין, ושותפיי לצוות ניחמו אותו בצורה מאוד אמריקנית ומאופקת. כאשר ניגשתי אני לנחם אותו, אחזתי את ידו בחוזקה ואמרתי – אני יודע איך אתה מרגיש. להפתעתי, הוא פרץ בבכי".

לעומת סונדרס, שנזכר בבכי של דיין, קוואנט זוכר מאותה התקופה בעיקר את חוש ההומור של קיסינג'ר: "קיסינג'ר היה איש קשה, שנהג לצעוק על הכפופים לו ולהעליב אותם. לכן תמיד הופתעתי מיחסי האנוש המעולים שהוא הפגין בפגישות עם מנהיגים. עם אסד האב הוא היה מדבר במשך שעות על פוליטיקה בינלאומית. הם היו מפליגים בניתוחים אסטרטגיים על סין, ברה"מ והכלכלה העולמית. הוא נתן לאסד תחושה שהוא מנהיג חשוב ומרכזי. לגולדה הוא היה מספר בדיחות על מנהיגים סובייטיים, במיוחד על ברז'נייב. תוך כדי הדיונים הללו, הוא רקם לאט ובשיטתיות את הפסקת האש, ובהמשך גם את ההסכמים בין ישראל למצרים".

בחודשים ובשנים שלאחר המלחמה, סונדרס וקוואנט היו שותפים למאמץ האינטנסיבי לקירוב בין ישראל למצרים. סונדרס אומר כי כבר בדצמבר 1973 האמין שניתן להביא לשלום בין הצדדים: "כבר אז הרגשתי שבעקבות המלחמה, שני הצדדים הבינו שהמציאות חייבת להשתנות. בצד הישראלי הבינו שביטחון תלוי לא רק בעליונות צבאית, אלא גם במציאות מדינית נוחה יותר. בצד המצרי, ה'ניצחון' של סאדאת איפשר לו ללכת על הצעד האמיץ של שלום עם ישראל".

סונדרס סבור שישראל "עשתה טעות חמורה" כאשר התעלמה מאיתותי השלום של סאדאת לפני המלחמה. עם זאת, חשוב לו להבהיר שקיסינג'ר חשב אחרת. "באחת הטיסות שלי עם קיסינג'ר, כאשר כבר היינו מותשים לחלוטין, אני זוכר שאמרתי לו – אם היינו משקיעים לפני המלחמה חצי מהמאמץ הדיפלומטי שאנחנו משקיעים עכשיו, אפשר היה למנוע אותה. קיסינג'ר השיב שלדעתו לא היה מנוס ממלחמה, כי סאדאת היה חייב לשקם את 'הכבוד הערבי' של מצרים. מעולם לא שאלתי אותו אם לדעתו סאדאת היה מעדיף 'לשקם את הכבוד' גם אילו הייתה אופציה ריאלית להסכם שלום. לא היה לנו זמן לדון בשאלות תיאורטיות".

עכשיו, 40 שנה לאחר המלחמה, יש די והותר זמן כדי לדון בכל השאלות, כולל "מה היה קורה אילו". חלק מהשאלות הללו עלו במהלך הכנס בו השתתפו סונדרס וקוואנט השבוע, במכון למחקרי ביטחון לאומי בתל אביב. את הדיון הנחה ד"ר עודד ערן, מבכירי החוקרים במכון ובעצמו דיפלומט בכיר לשעבר. "בשנות השבעים לא כולם בישראל אהבו את הצמד הזה", נזכר ערן. "הם נחשבו לדיפלומטים מקצועיים מאוד ששמרו על נייטרליות לאורך כל הדרך. הייתה להם תרומה חשובה לשורת ההסכמים בין ישראל למצרים. בעיניי, כדיפלומט, הם דמויות לחיקוי".

כדמויות לחיקוי, יש להם גם עצות לדיפלומטים האמריקנים שמנסים כיום לתווך בין ישראל לרשות הפלסטינית: "קרי מגיע עם הרבה מוטיבציה וכוונות טובות, אבל הוא לא מלווה בצוות מספיק חזק", קובע קוואנט. סונדרס מאמין כי "אם רוצים שהמהלך מול הפלסטינים יצליח, בשלב מסוים חייבת להיות מעורבות ברורה של הנשיא אובמה". לאנשי הממשל הנוכחי שווה להקשיב לעצות המתומצתות הללו. כידוע, אין חכם כבעל ניסיון.