ציוץ של גוזל במקום צווחת הקרב של הנשר

באופן מסורתי, טמונה עוצמתם של נאומים נשיאותיים ביכולת לזהות מגמות ורחשי לב ציבוריים (גם אם הם עדיין חבויים) ולתרגם אותם בדרך עוצמתית ובעלת מעוף לקווי מדיניות ספציפיים, שסביבם אפשר לגייס תמיכה רחבה. ביטוי מובהק ליכולת זו אפשר לראות בנאומו המכונן לאומה של הנשיא לינדון ג'ונסון מ?15 במארס 1965. בחושיו הפוליטיים החדים (שנטשו אותו רק בביצה הווייטנאמית), קלט ג'ונסון שבשלה השעה לפתיחתו של דף חדש ושוויוני יותר במסכת העגומה של היחסים שבין הגזעים באמריקה, ונאומו הבלתי נשכח העניק את המעטפת הערכית והמוסרית התומכת ליוזמה חקיקתית ענפה.

לעומת זאת, בנאומו לאומה, אור ליום אתמול, לא הצליח ברק אובמה לגשר על פני הפער שבין הלכי הרוח הרווחים בדעת הקהל לבין כוונותיו המוצהרות בזירה הסורית, והיה רצוף סתירות פנימיות ונטול מסר בעל השפעה כלשהי. מחד גיסא, היו דבריו חדורים בלוחמנות חסרת פשרות ובצחצוח חרבות בלתי פוסק בגין פשעיה של דמשק. מאידך גיסא, היה ברור לכל שהסיכוי למימושו של האיום הפך לקלוש עוד יותר ערב הנאום. שכן, לא זו בלבד שההרעשה הארטילרית הכבדה מכיוונו של הבית הלבן על הקונגרס והציבור לא ריככה כהוא זה את התנגדותם למהלך צבאי (וכך הפכה אופציה זו לחלום באספמיא), אלא שבנאומו העניק הנשיא גיבוי - ולו גם חלקי וזמני - למתווה הדיפלומטי מבית היוצר של ולדימיר פוטין ליישובו של המשבר.

על רקע זה נשמעו אמירותיו התקיפות של אובאמה חלולות במיוחד וחשפו פעם נוספת את פשיטת הרגל המוחלטת של מדיניות החוץ האמריקנית תחת שרביטו, שכן האופציה הצבאית הוקפאה בינתיים. מתקבל הרושם שהבית הלבן לא הצליח לגשר על הפער שבין מעמדה ההגמוני של ארה"ב (והאחריות הנגזרת ממעמד זה לביטחונה ולרווחתה של הקהילה הבינלאומית, בייחוד לנוכח הזוועה הכימית בדמשק, שאותה תיאר בפירוט מצמרר), לבין שאיפתו הבסיסית, שאותה ביטא בנאומו, שלא להיות "השוטר של העולם".

התחייבותו, הנחרצת לכאורה, להעניש את סוריה עמדה, אפוא, בסתירה לכמיהתו של רוב רובו של העם האמריקני להתנתק משדות המערכה וממוקדי המשבר בזירה הבינלאומית, שאין בהם איום ישיר ומיידי על ביטחונה של ארה"ב. מאחר שהרצון להתמקד במרחב הפנימי היה כרטיס הביקור המקורי של אובמה עצמו, נקל להבין מדוע נקלע בדבריו לדיאלקטיקה עמוסת ניגודים, שאין ממנה מוצא בהיר והגיוני.

סיכומו של דבר, הנאום לאומה, שנשא אופי של דקלום דידקטי נטול אנרגיות והתלהבות, לא יירשם, אפוא, כאירוע מכונן בספרי ההיסטוריה, ולכל היותר יהפוך להערת שוליים בהם על הפער הבלתי נתפס שבין הרטוריקה לבין המציאות. זאת, כאשר אפילו רהיטותן של המילים אינה מאפשרת לנושא המסר להיחלץ מן המלכוד הלוגי שאליו נקלע במו ידיו. מבחינה זו, נשמע הנאום כציוץ חלוש של גוזל, ולא כצווחת הקרב של הנשר האמריקני הגאה.