לא ברור למה מלאת 40 שנה למלחמת יום כיפור הוא מועד יותר חשוב מ-39 או 41 שנים למלחמה, אבל מכיוון שאצלנו, ונראה שכך גם בכל העולם, אוהבים מספרים עגולים, אז נדונו השנה לשמוע את ההקלטות מבונקר הפיקוד, מה אמר שמואל גורודיש לאריק שרון ואיך קרס דיין - הגיבור המדומיין שלנו - אל תוך עצמו; את העדויות המלאות בשנת היובל למלחמה, הן יהיו בוודאי עוד יותר מלאות - מוועדת אגרנט; על מה אמר חוסיין לגולדה וכמה זה הדיר שינה מעיניה; על הטנקים הנדלקים בזה אחר זה ועל פעולה עלומה של "היחידה"; על פינוי היישובים ברמת הגולן ועל זעקות הייאוש של השבויים הנצורים במעוזים; וכמובן, כמובן, על המחדל של המודיעין שלא צפה את מה שעומד להתרחש. ולמה לא צפה? משום שהוא היה במצב תודעתי שלא אפשר לו לצפות.
ישנן שתי שורות מאוד מייצגות משירים ששרו הלהקות הצבאיות בעת ההיא, שמלמדות על רוח התקופה שבין מלחמת ששת הימים למלחמת יום כיפור. "אם הצפון יהיה למרכז, נשיר בדמשק הללויה" (יאיר רוזנבלום), שרה להקת הנח"ל ברמז עבה על יכולתה של ישראל לשלוט בכל המזרח התיכון; ואילו להקת חיל האוויר שרה על "הרווח הקטן שבין הנילוס והפרת" (יורם טהרלב) כדי ללמד על מוטת השליטה של החיל. המרחק העצום בין הנילוס לפרת הוא רק "רווח קטן". והיו כמובן הבדיחות על כך שאת המשימה של כיבוש לבנון תמלא תזמורת צה"ל ועוד כיו"ב.
אין ספק, הניצחון במלחמת ששת הימים הוליד את המניה שתפסה את מקומה של הדפרסיה ששררה לפני המלחמה. המניה הזאת התבטאה באופוריה, בטיפוח גינוני מעצמה, בתחושה ש"אין עלינו". אנחנו והפוזה המעצמתית הפכנו לזוג מאוהב. היוהרה הנלווית לתחושה זו, הייתה לחלק בלתי נפרד מאיתנו.
סירבנו להכיר בעובדות
כמו זוג שמאוהב עד כלות, סירבנו לראות את מה שעומד לערער את יחסי האהבה האלה. כשמבשרים לאישה או לגבר שבן/ בת זוגם האהוב/ה בוגד/ת בהם, הם מסרבים להאמין. כשמספרים לבעל עסק ששותפו הנאמן מועל בכספי החברה, הוא מסרב להאמין. בשלב ראשון ישנה תמיד ההדחקה. זה לא יכול להיות, זה תרגיל, מישהו רוצה לסכסך. אני כל כך מוצלח/ת מי מסוגל לעשות לי דבר כזה. מי יעז לפגוע בי.
בחלק מן המקרים שוכרים חוקר פרטי שיגלה לנו את העובדות, ש"יתפוס על חם". האמת, שכרנו, היה לנו את אשרף מרואן, סוכן המקורב מאוד למלכות במצרים. אבל מרוב שכרון כוח, מרוב התאהבות במעצמתיות, מרוב סירוב להכיר בעובדות, התחלנו לפקפק באמינות דיווחיו: הוא לא אמר מתי בדיוק תהיה ההתקפה, הדיווח היה מעורפל. "אולי באמת זה סתם תרגיל או שמועה, אמרנו לעצמנו במהלך של שכנוע עצמי, כדי שנאמין במה שאנחנו רוצים להאמין בו. כל כך לא רצינו להכיר בסכנה עד שהסרנו מעלינו דיווחים של עדי ראייה ושמיעה שטרטרו ברשת שעומדת לפרוץ מלחמה. הוצאנו אותם טיפשים.
מסוג כזה של עיוורון מתפכחים רק כשנתפסים על חם, עם המכנסיים למטה. וזה אכן מה שקרה, וכשמדינה שלמה נתפסת עם המכנסיים למטה, מחיר הפרידה מן התחושה המעצמתית, מחיר ההתפכחות, הוא כבד ורווי קורבנות. מדינה זו לא משפחה אחת, מדינה היא עשרות ומאות אלפי משפחות.
מקורה של הטרגדיה של מלחמת יום כיפור איננו במחדל מודיעיני או בכישלון החוקר הפרטי שעבד בשרותנו. סיבתה של הטרגדיה הוא בשינוי במצב הצבירה שעברה החברה הישראלית בין מלחמת ששת הימים למלחמת יום כיפור: ממצב צבירה "דוד", למצב צבירה "גלית".
עזרא דלומי הוא עורך במכון ממר"י לחקר תקשורת המזרח התיכון, חבר ביסו"ד (ישראל סוציאל-דמוקרטית) וב"כוח לעובדים"
לכל הטורים של עזרא דלומי בוואלה!
מעוניינים לפרסם מאמר במדור הדעות? כתבו לנו למייל op-ed@walla.net.il