פיקוד העורף הגל השקט

הגדרת ישובים להתרעה
      הגדרת צליל התרעה

      נושאים חמים

      לא לחזור שוב על המחדל האמיתי של יום הכיפורים

      40 שנה אחרי שלחם בחווה הסינית, קובע ח"כ עמרם מצנע כי המחדל הגדול של המלחמה ההיא היה קודם כל אי מניעתה. האם הפעם יצליח תהליך השלום להוליד הסכם בלי קורבנות מיותרים?

      השבוע אנחנו מציינים 40 שנה למלחמת יום הכיפורים. ישראל למודת המלחמות עדיין מלקקת את הפצעים, ומנסה להתגבר על השברים הנפשיים שגרמה המלחמה ההיא - שפעמים רבות נדמה כי הותירה את הצלקות העמוקות ביותר מבין כל המאבקים והמלחמות שהתנהלו כאן מאז קום המדינה. הסיבות לכך ידועות, מדוברות ומנותחות חדשות לפרקים. בסיסה של הטראומה נעוץ בפער הבלתי ניתן לגישור והקשה לתפיסה שבין מרומי האופוריה שאחרי הניצחון הצבאי במלחמת ששת הימים ב-1967, לבירא עמיקתא ולמעמקי תחושות הכישלון הצורבת של 1973.

      אי אפשר לדבר על מלחמת יום הכיפורים בלי להזכיר בנשימה אחת את המושג "מחדל", שמאז מלווה אותנו לצערי לא מעט. המחדל של אז נקשר להיבטים רבים של המלחמה: למערך המודיעין שלא ידע לתת את ההתרעה הנכונה בזמן, לסדירים שלא הצליחו לעכב את השיטפון המצרי והסורי, לימ"חים המרוקנים, לדעת הקהל שלא הייתה מוכנה - וכמובן למנהיגים שאיכזבו.

      האם הלקח נלמד?

      לצד כל אלו, ועל רקע המאורעות האחרונים בסוריה ובמצרים והאיום הקבוע מצד איראן, אני מוצא כי בשיח הנשמע בימים האחרונים, שנע סביב ציון יום השנה ה-40 למלחמה, חסרה התייחסות למחדל העיקרי, והוא: המחדל שבאי מניעתה. האם היינו צריכים לחכות למלחמה שכזאת, ורק אז להתיישב לשולחן המשא ומתן ולהסכים לוויתור "עד הסנטימטר האחרון" למען הסכם שלום? האם הלקח נלמד מאז? האם החכמנו? הייתי רוצה לחשוב שכן - אבל אני לגמרי לא בטוח.

      מנהיגי המדינה ואזרחיה נוהגים - מתוך הרגל שאי אפשר להאשימם בו - להמתין לטראומה הבאה, להיערך למלחמה הקרובה. האינתיפאדה השלישית מרחפת מעלינו זה חודשים ארוכים כמעט כמובנת מאליה. האומנם? האם רק אחרי "המפץ הגדול" נדע לוותר על דברים חשובים למען דברים חשובים יותר? האם רק פעולה צבאית שגובה מחיר כבד (והרי תמיד המחיר הוא כבד ותמיד הוא נגבה), תוכל להוביל בסופו של דבר לדיונים ולדחוף למען מציאת פתרון מדיני?

      התשובה היא לא, אבל רק אם נגרום לה להיות כזו. כמי שנלחם במלחמת יום הכיפורים, כשתמונות הקרב של ליל הפריצה לחווה הסינית עולות לנגד עיניי כשמתחילים לדבר על כך, אני סבור שלא חייבים. לא חייבים לחכות, ולכן בחרתי לפעול עם מפלגתי במטרה ברורה להניע את התהליך המדיני. אני שמח לחוש היום אופטימיות זהירה בהתייחס לתהליך שאנו מובילים. אני שמח על ההזדמנות, וסבור שמחובתנו לנצל אותה ככל שניתן - כי הזדמנויות כאלה לא מגיעות בכל יום. אני רוצה להאמין, אני רוצה שאתם תאמינו גם, ואני מקווה שבשביל להגיע לתוצאות הרצויות במישור המדיני, בשביל להשיג תהליך אמיתי של הסדר קבע, לא נזדקק לעוד מלחמות.

      ח"כ עמרם מצנע (התנועה), אלוף במיל', לחם ונפצע כמפקד גדוד בחווה הסינית במלחמת יום הכיפורים, והוענק לו צל"ש הרמטכ"ל על פעילותו בקרב

      מעוניינים לפרסם מאמר במדור הדעות? כתבו לנו למייל op-ed@walla.net.il