אלמלא הייתה מלחמה ב-1973, פואד אל-אטרש עוד היה בחיים. לאחיו, כמאל, עוד היו שתי רגליו. משפחת אל-אטרש היא דרוזית. ככזו, היא נאמנה למולדת. גיוס חובה הוא גיוס חובה, קרבי זה הכי ובמלחמה צועדים בחזית, בהקרבה. משפחת אטרש היא גם סורית. ככזאת, הסיפור שלה נעלם מאיתנו לחלוטין.
מלחמת יום הכיפורים גבתה כ-2,800 קורבנות בצד הישראלי. במקביל, היא גבתה בין 8,500 ל-18 אלף קורבנות סורים ומצרים. מדובר בטרגדיה מזרח תיכונית, לא רק ישראלית. קל לנו לומר: הם תקפו, מגיע להם; אבל לא חיילים מן השורה יזמו את המלחמה, ומי כמונו יודעים שבחברה בה הצבא מקודש, לא רבים תובעים הסברים מהשליטים והמפקדים כאשר ניתנת הוראת פתיחה באש.
גם חיילי סוריה ומצרים צמו במהלך השישה באוקטובר, וגם למחרת, ולמעשה בכל ימי הקרב. המלחמה הוכרזה במהלך חודש הרמדאן. נכון, מנהיגי הצבאות התוקפים לא חוו את המכה הפתאומית של תקיפה ביום קדוש, אבל החיילים דווקא כן. מי שנעקר מהבסיס ונשלח אל מורדות הגולן ואל החווה הסינית ברעבונו ובצמאונו, נבגד אף הוא על ידי הגורל.
משחק של המעצמות
את משפחת אל-אטרש בדיתי מלבי. אין לי מכרים סורים, לא דרוזים ולא אחרים. אבל קל להשתמש בדמיון כדי לתאר את חודש נובמבר, 1973 כי שנחווה בדמשק ובקהיר. עשרות אלפים שבו משדה הקרב פצועים (יש הטוענים למעלה מ-30 אלף). לא צריך לנהל תחרות של כאב בין הצדדים הלומי הקרב, להיפך, נכון הרבה יותר לאגד את המספרים ביחד. זו מלחמה שנתנה חורבן בכולנו, ואפילו לא הזיזה גבולות.
באתוס הערבי, בעיקר המצרי, היא מוצגת כמעין ניצחון. הגשר המרכזי ביותר על הנילוס עדיין קרוי גשר ה-6 באוקטובר, על שם יום הכיפורים ההוא. אלמלא הייתה מלחמה ב-1973, הוא היה ודאי מכונה על שם מלחמה אחרת, שהייתה מוכרזת שנה לאחר מכן. המרחב הזה תאב דם, והמניפולציות המופעלות עלינו משכנעות אותנו לשתף איתו פעולה, להעניק לו דם ולגבות דם אחרים.
אולי זה הזמן שנפסיק להאזין להן, שנתחיל להביט באחרים ולכלול אותם במילה "אנחנו", גם אם נדמה לנו (ואף אחד לא טורח לבדוק האם זה אכן כך או באיזו מידה) שהם עצמם רחוקים מאוד מלעשות זאת. עזבו מה היה אלמלא הייתה מלחמה ב-73. בואו נשחק משחקים אחרים. מה אם כולם, בכל המרחב הזה, היו דרוזים? מה אם כולנו חלקנו שפה ודת? כמה מגוחך היה נראה הסכסוך כולו, מראשיתו? כמה ברור היה לנו שאנחנו כלי משחק בידי מעצמות (ומלחמת יום הכיפורים הייתה, בסופו של דבר, אפיזודה של המלחמה הקרה). או אז, כמה מהר היה מחליף כעס את האבל.
לא כולנו דרוזים, אבל כולנו בני אדם, ויש לנו אותו מספר של רגליים וידיים, עד שבאה מלחמה ולוקחת מהן מעשר. נפלנו בפח של מנהיגים צמאי דם, ואנחנו עדיין טמונים בו, בכך שאין לנו את היכולת אפילו לציין לעצמנו שקיים כאב מעבר לגבול. אנחנו כבולים בפקעת של שקרים הוליוודיים, בהם יש טובים ורעים.
דווקא התהפוכות של השנים האחרונות בשתי המדינות שתקפו את ישראל אז עשויות ללמד אותנו משהו על המציאות. הסורים חדלו להיות יחידה אחת טורפנית עבורנו, הם גם נטרפים. המצרים נעשים עבורנו יותר ויותר אנושיים עם כל תהפוכה שעוברת ארצם. דווקא תקופה כזאת של התפוררות פנימית בשתי המדינות מאפשרת לנו להישיר מבט אל האנשים החיים בהן, חלקם עדיין נכי מלחמת 1973, אלמנות ויתומים של המלחמה ההיא, ולהכיר בדומה.
יש, בהחלט, גם הרבה שונה. אלמלא הייתה מלחמה ב-1973, אילו, באורח נס, היה המזרח התיכון רוגע בחצי המאה האחרונה, אולי היינו רואים את השונה הזה כיפה, או לפחות כמעניין, כמו שחווים כיום הגרמנים והצרפתים את השונה בינהם. גם זה אולי יבוא. אל תשכחו איפה היו צרפת וגרמניה לפני 70 שנה ולפני 90. אל תשכחו אילו שיניים חדות נזקרו שם אז, לפני שהם למדו להרפות.
יובל בן עמי הוא סופר ועיתונאי