בסוף החודש אמור להתקיים במוזיאון ארץ ישראל ברמת אביב כנס ביוזמת עמותת "זוכרות", ארגון פוליטי התומך בשיבת מיליוני פלסטינים לגבולות מדינת ישראל. על-פי תוכן ההזמנה שהנפיק הארגון לאירוע, הכנס ייערך ב"שייח מונס", על שם הכפר ששכן במקום טרם קום המדינה. בתגובה, הציב המוזיאון תנאים מגבילים לקיום הכנס, לרבות שינוי השם "שייח מונס" בהזמנה ל"מוזיאון ארץ ישראל". עו"ד מיכאל ספרד, המייצג את העמותה משפטית, טען בתגובה כי "דרישות המוזיאון אינן חוקיות ומהוות אפליה על בסיס תפיסה והשקפה".
מיד עם פרסום האירוע, נשמעו קולות שקראו לסגירת העמותה. בדמוקרטיה, חשוב להבחין בין ביקורת לגיטימית לבין מניעת התארגנות מסוימת, לרבות אלה הנמצאים בקצוות של הימין הציוני והשמאל האנטי-ציוני. יתרה מכך, הדרישה לסגור עמותה תורמת לתדמית מעוותת של ישראל כמדינה שסותמת פיות לארגונים הנלחמים תחת הסיסמה "למען זכויות אדם".
ישראל היא מדינה דמוקרטית שמכילה קבוצות שונות בתוכה, גם אם מדובר בקבוצות קיצוניות. כל אדם או קבוצה רשאים להשמיע את דעותיהם, והציבור רשאי לא לקבל אותן. כך פעל מוזיאון ארץ ישראל בהחלטתו להגביל את תנאי קיום הכנס ולמעשה יישם את זכותו הדמוקרטית שלא לקבל את סדר היום שמנסה להכתיב "זוכרות".
לחתור לאמת
עמותת "זוכרות" מקדמת את הטענה הכוזבת בדבר "זכות השיבה", ומטרת הכנס, על פי העמותה, "איננה להתווכח האם יש זכות שיבה, אלא לבחון איך תתרחש השיבה בפועל". נציגי העמותה פועלים כאילו השיבה היא עובדה. מקים העמותה, איתן בורנשטיין, אמר בעבר כי הוא "מעוניין לחיות כמיעוט במדינה דמוקרטית".
יש לציין כי אמירות מסוג זה עומדות בניגוד למדיניות המוצהרת של מממנות העמותה, מדינות באירופה, המקדמות פתרון מדיני המבוסס על "שתי מדינות לשני עמים" כדרך להשגת השלום באזור. על פי הנתונים של מכון המחקר NGO Monitor, "זוכרות" ממומנים באופן עקיף על ידי מדינות אירופה, ביהן הולנד, אירלנד, בלגיה וגרמניה. על פי רשם העמותות, העמותה קיבלה למעלה מ-1.5 מיליון שקלים מקרנות שונות בשנת 2011. כך למשל, ממשלת אירלנד מעבירה כספים לקרן Trocaire, סוכנות הפיתוח הבינלאומית הרשמית של הכנסייה הקתולית באירלנד. קרן זו העניקה 100,972 אלף ש"ח לעמותת "זוכרות" בשנת 2011. אותה קרן עורכת קמפיין סנקציות נגד ישראל וניסתה לחסום את צירופה של ישראל ל-OECD. מקבלי החלטות מהמדינות התורמות אינם מספקים הסבר לסתירה זו.
הדרך להיאבק בארגונים הקיצוניים הללו איננה על-ידי סגירתם, אלא באמצעות דיון ציבורי רחב המבוסס על עובדות, כפי שיאה למדינה דמוקרטית. זו הסיבה שכפי שלעמותת "זוכרות" יש את הלגיטימיות להתבטא ולקדם אג'נדה שאינה תורמת לתהליך השלום ואף חותרת תחת קיומה של מדינת ישראל, גם למוזיאון ארץ ישראל יש את הזכות הדמוקרטית להחליט אילו כנסים לערוך בתחומו ותחת אילו תנאים.
מעניין להתייחס לאופן שבו פעילים קיצוניים, הן מימין והן משמאל, מגוננים על זכותם הלגיטימית לחופש הביטוי, אולם בד בבד אינם מוכנים להכיר בזכותו של האחר לאותו העיקרון. כך למשל, עמותת "זוכרות" יוצאת נגד דרישת המוזיאון להגברת האבטחה ולציון שמו המלא, בעוד שהיא מגנה על זכותה לבטא את עמדותיה. גם הקולות בימין הקוראים לסגירת העמותה או המבקשים לקצץ בתקציב המוזיאון ממשרד האוצר אינם תורמים לדיון ציבורי ודמוקרטי.
נושא חופש הביטוי וגבולותיו מקבל משנה תוקף לאור פסיקת שופט בית משפט המחוזי בירושלים רפאל יעקובי בשבוע שעבר, בסוגייה מורכבת הממחישה כי אין שחור ולבן כאשר דנים בחופש הביטוי. השופט דחה ארבעה סעיפים בתביעת לשון הרע של תנועת "אם תרצו" נגד פעילי השמאל שפעלו נגדה בפייסבוק וכינו אותה "פאשיסטית", אך קיבל סעיף אחד והסכים כי פרסומם של פעילי השמאל גבל בלשון הרע.
דמוקרטיה מבוססת על מגוון רחב של דעות ועמדות, וזכות האזרחים להשמיע אותן - כמו שזכותם גם לא לקבל דעות מסוימות. זכותו של כל אחד גם להתווכח עם הדעות הנשמעות, ולחתור לאמת.
לנה אבאייב היא סגנית מנהל אגף התקשורת במכון המחקר NGO Monitor
מעוניינים לפרסם מאמר במדור הדעות? כתבו לנו למייל op-ed@walla.net.il