מלחמת יום הכיפורים הייתה בראש ובראשונה סיפור גבורה של עשרות אלפי חיילים, שראו את חורבן ביתם מול העיניים. הם הבינו באינסטינקט של הישרדות את תפקידם - ולחמו על הבית במסירות נפש אישית בדיוק כפי שעשו אבותינו בזמן השואה ודורות רבים אחורנית נושאים את הלפיד היהודי בגאון.
שימשתי כסגן מפקד פלוגה בגדוד 13 של גולני בימים שקדמו למלחמה, וכמפקד מוצב 103 מתחת לחרמון בימי המלחמה הראשונים. ראיתי את כיבוש החרמון ונפילת המחלקה שהייתי לפני כן מ"מ שלה, בראשות חגי פונק ז"ל מכפר מכבי. ראיתי איך הסורים מצודדים קני טנקים לעברנו ולא מבזבזים תחמושת על מוצב שחלפו על פניו. קיבלנו אישור נסיגה ונטישה שאיש לא מימש, השתתפנו בפריצה ונפגענו בתל שמס. ישבנו קפואים במערה בשיא החרמון. איבדתי חברים ולוחמים בתל ענתר, עת שימשתי כמפקד פלוגה בגדוד 51. חוויתי שמונה חודשי לחימה רצופים - ששינו את חיי ללא היכר.
יש הטוענים כי המלחמה הייתה הכרחית כזרז לתהליך השלום. אני חולק על כך, וסבור שהמלחמה הייתה נמנעת לו הקפדנו על רמת הרתעה מוחלטת, נחושה ובלתי מתפשרת. השלום, לעומת זאת, היה קרוב יותר אם לא היינו נסחפים בביטחון עצמי מופרז, יהירות לא אחראית, ומעל לכל - תלות כלכלית וצבאית באירופה ומאוחר יותר בארה"ב. לו היינו חותרים להסדרי ביטחון בין מלחמת ששת הימים למלחמת יום הכיפורים, עצם קיומו של תהליך מדיני כלשהו היה מפורר את חזית המלחמה שנרקמה בין סוריה למצרים. בד בבד, לו היינו מצליחים להגיע לפתיחה מוקדמת יותר של שערי ברית המועצות לשעבר, ישראל הקטנה הייתה הופכת לגדולה בשני מיליון עולים, וממדינה בהתהוות, בסיוע ההון האנושי הפנטסטי, היינו הופכים כבר בתחילת שנות ה-80 למעצמה טכנולוגית אזורית ובינלאומית.
כולנו אשמים?
מלחמת יום הכיפורים גרמה לאובדן אמון מוחלט ושבר אישי בינינו לבין מנהיגנו, או כל סמכות אחרת. היטיב לתאר זאת חנן יובל בשירו "דור", המוקדש לבנו הישן בחדר הסמוך, וקורא לו להיות ספקן, לא לקבל כמובן מאליו את מה שאומרים לו מנהיגיו; להתריס, לשאול. אובדן האמון היה גם כלפי החזון הציוני. רבים וטובים נטשו. זו לא הייתה "נפולת של נמושות", אלא תגובה של חיפוש תקווה כתוצאה מיאוש פיזי. השילוב בין פירות הנצחון במלחמת ששת הימים למדינה צנועה, צודקת ויודעת את דרכה, היה הופך את ישראל למגנט מהפנט ליהודי העולם, לא רק על בסיס עזרה של מתנדבים אלא בעיקר על מוסדות ההשכלה הגבוהה, איכות חיים ותפיסת הפרט במרכז החיים - מול תפיסת הקולקטיב. "כולנו אשמים", אמר בטעות נשיאנו אפרים קציר. חבריי ואני הרגשנו אחרת.
מלחמת יום הכיפורים היא זעזוע אישי שנמשך בעצם עד היום לכל מי שנטל בה חלק. המפגש עם הסכנה הקיומית, עם אובדן החברים - לחשוב שאילו ניצבת בזווית אחרת, הכדור או הרסיס קוטעים את חייך שלך ולא של חברך; המפגש הכל כך מוקדם שלך כמפקד זוטר עם השכול; המשפחות שאיבדו את היקר מכל; הלויוות ובתי קברות למי שתכנן לצאת ל"טיול הגדול" באירופה ולקנח במשחקי המונדיאל בגרמניה ב-1974. המלחמה השפיעה ועיצבה את חיינו אחרת.
לפני שנים, תיחקר עיתונאי את המסדר המפורסם בתל שמס, שם פגז סורי פגע ישירות בכוח שתודרך על ידנו לקראת מארב חודר בסמוך לתל. אמרתי אז כי אלה נושאים שאין לדבר עליהם אלא כעבור 40 שנה. אב שכול התקשר אליי לאחר פרסום הדברים, וטען בצדק בפניי כי הוא חייב לשמוע ממקור ראשון מה קרה - וכך היה. בעקבות המלחמה הפכה קדושת החיים, כך אני מקווה, לערך עליון בחברה ובעיקר בצבא.
לו מלחמת יום הכיפורים הייתה נמנעת, היינו היום לדעתי חברה פחות חרדתית, מרכז יהודי עולמי המהווה מוקד כלכלי אזורי ובינלאומי, ייתכן עם עוד מדינה בשם פלסטין לצדנו, בגבולות מוסכמים (אבל לגמרי לא בטוח - המושג "שלום" מחייב דיון עמוק ונפרד, ולגמרי לא בטוח שהוא קיים). בני דורי, הורינו וילדינו, היינו שפויים יותר - עם הרבה פחות מעגלי עימות ושייכויות דמים ממה שחווינו. ביום הכיפורים הבית ניצל - אך ההרתעה נסדקה.
לכל הטורים של יעקב בורובסקי בוואלה! דעות