והרי החדשות, בלי חומץ

(ג'ינגל): גלי צה"ל. מה. שיורה. עכ-שיו.

(קריין): צהריים טובים, כאן ג'יבל על-הג'בלאות. כוחותינו התאמנו היום בנשק חדיש שהגיע מארה"ב. הנשק - טיל מונחה ים-יבשה המסונכרן באמצעות איוושות של גלים וסונאר מדולפינים - יסייע לחיילים בזירת הקרב העתידית וישמיד טנקים של האויב. מדווח כתבנו הצבאי מוטה (בוגי) ברלב.

(דיווח - בוגי ברלב): הרמטכ"ל רב-אלוף בני גנץ, שהיה אורח מיוחד בתרגיל, התקבל במטחי כבוד וציין בגאווה את הפגיעות המדויקות במטרות. (סינק של גנץ) "אם פעם גמרנו מלחמה בשישה ימים, בפעם הבאה זה יסתיים, בזכותכם, בשלושה".

(אות מעבר): טם-טם

(קריין): מסעדה גם לתא"לים. מהיום יוכלו גם תתי-אלופים במילואים לסעוד את לבם, כשתמונותיהם מתנוססות מעליהם על הקיר. כתבנו אפרים לי-יקיר מספר כי בגליל הולך ונשלם הפרויקט המיוחד של משרד "הנגב, הגליל, יהודה ושומרון, סיני, עבר הירדן ושאר שטחים שכבשנו ולעולם לא נשחרר". במסגרת הפרויקט תושלם עד 2015 הקמתה של רשת "חדר קצינים", שסניפיה עושים כבוד לקצינים הבכירים של צה"ל. עד כה נפתחו המסעדות "כשהרמטכ"ל אכל", "אלוף שום ובצלות" ומהיום גם "תא"ל ותאכל". בין תתי-האלופים שטרחו והגיעו לפתיחה מצאנו גם כמה מהלוחמים האגדיים של צה"ל שחתמו על תמונותיהם ותלו אותן על הקיר לקול תשואותיהם של הסועדים. בחודש הבא, על פי התוכנית, תיפתח המסעדה הבאה תחת השם "הלוף משנה".

(אות מעבר): טם-טם

(קריין): ולסיום, ידיעה משמחת במיוחד: כתבתנו מור וקינמון מדווחת שישראל שוב ניצחה. הפעם במירוץ "מודיעין בחבל מודיעין" שאירח מומחי איסוף מודיעין מרחבי העולם למירוץ של עשרה ק"מ משולב עם משחק הילדים האהוב "חפשו את המטמון". אנשי יחידת 8200 שלנו, הידועה ביכולתה לחזות את רוחות המלחמה ממזרח בהתראה של שוטף פלוס 90, הגיעו ראשונים לקו הגמר כשבאמתחתם הפתרונות לכל השאלות. אחת השאלות הייתה "מה הסיכוי שישראל תופתע בשדה הקרב העתידי?" התשובה, כמובן: אין סיכוי.

אלה היו החדשות מגלי צה"ל. התחנה של כולנו, בחסות הצבא של כולנו.

(ג'ינגל): גלי צה"ל. מה. שיורה. עכ-שיו.

מלחמת יום הכיפורים היא הצלקת הנפשית שלא תגליד אף פעם. הצליעה שמנסים לטשטש ללא הצלחה. היא אותו אירוע טראומתי שרק על ספת הפסיכולוג, תחת היפנוזה, יכול באמת להיות מטופל. אני לא מתכוון דווקא להשפלה הצבאית האיומה - זאת קיבלה קתרזיס באין-ספור מבצעים מוצלחים אחרי המלחמה, ובעצם גם סיומה של המלחמה ההיא בניצחון צבאי מוחץ, אחרי התחלה כושלת. אני גם לא מתכוון למהלומה המודיעינית. דווקא לה יש אספקטים חיוביים: הפחתת ההיבריס, שיפור מערכות ההתראה, הבנה שאין דבר כזה ש"אין דבר כזה". ואני אפילו לא מתכוון לסיפורים המטלטלים שנחשפים כל שנה מחדש, אודות קומץ לוחמים שנותר להילחם עד טיפת דמו האחרונה, בגבורה עילאית וללא סיוע, אל מול המאסות האדירות של האויב.

כל אלה הם חלק ממורשת הקרב שלנו, ומורשת קרב לא יכולה להיות מושלמת. לכן על הצלקת הצבאית והמודיעינית לדעתי התגברנו. בעמל רב ובייסורים - אבל התגברנו. הסיכוי שצה"ל יופתע היום בזמן שכוחות המילואים צמים בביתם, קטן הרבה יותר. הגברנו עירנות וחיזקנו חקרנות. כשמלחמה לא הולכת בדיוק בכיוון שחשבנו שהיא צריכה - אנחנו ממהרים לחפור ולפשפש במעשינו. ראה מלחמת לבנון השנייה, שעל אף שהשיגה בסופו של דבר את מטרותיה, נחקרה היטב, כולל הסקת מסקנות פרסונליות.

אז מהי הצלקת שלא תגליד? נדמה לי שכולנו מרגישים אותה יום-יום. מדינת ישראל של טרום יום כיפור הייתה מדינה גאה מאוד, עם פטריוטיות מפעפעת, ותחושה אדירה של שליחות ציונית. התקשורת אהבה את המדינה. העם אהב את המדינה. הממסד אהב את המדינה. העם אהב את הממסד. הממסד אהב את העם, העם אהב את חייליו וכן הלאה. נכון, היה למצעד הגאווה הקולקטיבי הזה המון דפקטים (המחשבה על תמונות של אלופים כסלברטיז מעבירה צמרמורת כיכר-תחרירית בכל חלקי הגוף), אבל תודו שלפעמים אנחנו קצת מתגעגעים לקונספט.

מדינת ישראל של היום היא מדינה חמוצה. היא חמוצה כבר די הרבה זמן. מלחמת יום הכיפורים אינה אחראית לחומץ הזה (הרי חצי מהציבור עוד לא היה אפילו בתכנון לפני 40 שנה), אבל אז, באותם ימים שבהם גולדה נראתה מקומטת ומבוהלת מאי פעם והבור הצבאי הפך לבור שאיים לקבור את כולנו - התחיל תהליך הביקבוק של המלפפון הישראלי המצוי, וכיסויו בחומץ.

העיתונות הייתה הראשונה להחמיץ. מעיתונות מחבקת ובולשויקית היא הפכה לעיתונות ששונאת את מסוקריה, סונטת בהם, בזה להם ומקדישה את כל עיתותיה למאמצים לייאש אותם ולגרום להם לפרוש ממשחק הריאליטי המסויט שקוראים לו פוליטיקה. הרבה מאוד פעמים אנחנו, החמיצרים של החמוצים, צודקים לגמרי. הנבחרים שלנו נבערים, מושחתים ובעיקר ניהליסטים. אבל בואו נודה באמת: לולא תהליך ההלקאה העצמית שהחל רשמית במלחמת יום הכיפורים, האם היינו מרשים לעצמנו לשטום את אנשי הציבור בכזו עוצמה?

האזרח משול למלפפון חמוץ שמבקש לברוח חזרה אל מחוזות מתוקים, אבל כושל כל העת ברגליו, ונתקע עמוק בצנצנת. בכל פעם שהאיום הביטחוני מתחדש מגלים שהפטריוטיות גואה, שהאהדה לצה"ל איתנה ושהגיבוי למבצעים צבאיים הוא טוטאלי. במילים אחרות: יש בציבור כמיהה לחזור לששת הימים, לימים של הקונצנזוס הברור, שבו הקו בין "אנחנו" ו"הם" היה תחום ומוצק, ללא יכולת טשטוש, פקפוק או ביקבוק. ובכל מבצע צבאי אנחנו מכריזים ש"הפעם זה מוצדק", רק כדי לגלות שאחרי יומיים מתחילים שוב הוויכוחים אם להיכנס עד הסוף או לסגת, אם הפצצת אזורים אזרחיים לגיטימית או לא ואם צריך לחתור להפסקת אש מהירה או לגייס עוד ועוד מילואים ו"להיכנס בהם". רובנו, בליבידו הלטיני הסוער שלנו, שנוסד במלחמת ששת הימים, רוצים "לחתור למגע", "לחסל את שלטון החמאס", "לגמור את המלחמה מהר"...

אבל הצלקת, הו הצלקת. היא מגרדת לנו ברגל כל הזמן; מזכירה לנו שאין מלחמה בלי קורבנות שווא, אין הישג מבצעי בלי מחיר מדיני ואין חיסול שלטון אחד בלי קבלת שלטון אחר, גרוע הרבה יותר. מיואשים, אנחנו ממשיכים להתווכח בלהט עם שכנינו ש"חבל שלא גמרו אותם בסיבוב הזה כי יצטרכו להיכנס עוד פעם בשנה הבאה", אבל בפנים, בלב, הצרבת מזכירה שאי אפשר, שאנחנו לא יכולים, שכוחנו מוגבל. אז אנחנו מגבירים את הקול וצועקים חזק יותר על השמאלן התורן, התבוסתן. ההוא שנורא מזכיר לנו את מלחמת יום הכיפורים שניסינו לשכוח. את "הקונספציה".

כל תרבות הקיטורים נוסדה במלחמת יום הכיפורים. כל שכבות הציניות, האפאטיות, היאוש והסלידה מהמדינה וממוסדותיה; החיפוש אחרי פגמים, הנהייה אחרי "פוליטיקה חדשה", חוסר השקט המאפיין את החברה הישראלית. "אומרים שהיה פה שמח לפני שנולדתי", אומר השיר של יהונתן גפן. אולי היה צריך להפוך אותו להמנון.

ואולי הגיע הזמן לחבק את מלחמת יום הכיפורים. לא את המחדל או את התוצאה, אלא את ההבנה שהפצע לא יגליד. אז במקום לגרד אותו, צריך להניח לו לשמש כתמרור אזהרה בצד, כזה שרואים אבל לא מפריע לאהוב את עצמך. זאת הפאלולה שלנו, והיא לא הולכת לשום מקום. היא משבר גיל ה-40 שלנו, שהגיע קצת אחרי 30. וכמו כל משבר גיל ביניים, מותר לחוות אותו - אבל אסור להתבוסס.

לכל הטורים של אבנר הופשטיין בוואלה! דעות