ההתרעה שהגיעה ערב תחילת תרגיל הצליחה המצרי הייתה ברורה: "מחר מתחיל תרגיל, ובהינתן מילת קוד הוא ייהפך לצליחת אמת". ראש אמ"ן אלי זעירא, שדיווח על הידיעה מיד לרמטכ"ל ולשר הביטחון, נתן גם הוראה להפעיל את אמצעי האיסוף המיוחדים בהם ראה את הערובה לכך שלא נופתע.
בישיבת הבוקר שנערכה למחרת, יום שני ה-1 באוקטובר, דיווח זעירא על הידיעה ועל מכלול סימנים מעידים שהצביעו על תכונה בלתי שגרתית בתעלה וברמת הגולן. "מה אתה אומר, אלי?", שאל שר הביטחון משה דיין. זעירא השיב: "סאדאת ואסד יודעים שאם ייצאו למלחמה הם יחטפו חזק, אבל אי אפשר להתעלם מהאפשרות שהם טועים. עד אתמול הערכתי שאין כל סבירות למלחמה. היום אני חושב שהאפשרות קיימת, אבל בסבירות נמוכה".
סימנים מעידים ברורים
הרמטכ"ל דוד אלעזר לא המתין הרבה. הסמכות לפריסת הצבא הסדיר הייתה שלו. עוד באותו יום קיבלה חטיבה 7 הוראה לעלות עם הטנקים שלה לרמת הגולן ולתגבר את חטיבה 188. המהלך הושלם בתוך יומיים, ומספר הטנקים בחזית הגיע ל-177. מהלך דומה בוצע בדרום: חטיבה 401 תגברה את חטיבת הקו 14 כבר במהלך ה-1 באוקטובר, ויומיים אחר כך נפרשה שם גם חטיבה 460 של בית הספר לשריון. קרוב ל-300 טנקים ו-88 קני ארטילריה כיסו את אזורי הצליחה המצריים שהיו ידועים מראש. צנחני חטיבה 35 החליפו את מילואי החטיבה הירושלמית במעוזים. "איזה מזל" הפטיר אחד מהמילואימניקים הירושלמים. "את יום הכיפורים נעשה בבית".
בימים הקרובים התחזקו הסימנים שמצרים וסוריה הולכות למלחמה. התצפיות בקו החזית ודיווחי האזנות הצביעו על תגבור כוחות בלתי שגרתי לחלוטין; הכוננות הועלתה שם לעליונה, חטיבה 47 הסורית אותרה בדרכה מחומס לחזית ומטוסי סוחוי נפרשו בקרבת בגולן. אלה היו סימנים מעידים ברורים למלחמה. אמצעי האיסוף המיוחדים הוכיחו אף הם את כושרם והנפיקו כמה אינדיקציות חד-משמעיות לכך שהמדובר בהכנות למלחמה ולא לתרגיל.
ב-3 בחודש ביקש הרמטכ"ל אישור לגיוס מילואים חלקי. חטיבת השריון 179 נפרסה בתוך 24 שעות בעומק הקו בגולן וכל השלמות המילואים לאוגדה הסדירה בסיני גויסו אף הן. חיל האוויר הועמד בכוננות עליונה וכך גם חיל הים. ב-5 באוקטובר בבוקר היה ברור שמדובר במלחמה. פינוי החירום הסובייטי שהחל יום קודם ותוצאות גיחת הצילום שהראו שכל מערך הצליחה נפרס סמוך לתעלה שכנעו גם את אחרוני הספקנים. בעשר בבוקר התפרסמה הודעת דובר צה"ל לפיה מתקרבת מלחמה וצה"ל נערך לקראתה. במקביל הוצאו צווי גיוס לכ-200 אלף חיילי מילואים.
ראש הממשלה משה דיין
המלחמה שנפתחה בשעה 14:00 בצהריים ביום הכיפורים הסתיימה בתוך שלושה ימים. חלק גדול מגלי הצליחה המצריים הראשונים, שניסו לעבור את התעלה בסירות, הושמדו באש ארטילריה. מי שהצליח לעבור בכל זאת נתקל באש טנקים יעילה בגיבוי ירי מהמעוזים. לקראת ערב היה ברור שהצליחה המצרית נכשלה כישלון חרוץ. למחרת הוציא חיל האוויר לפועל את מבצע "תגר" להשמדת מערך הנ"מ המצרי. שמונה מטוסי פאנטום וששה מטוסי סקייהוק אבדו, אך עתה לא היה כמעט מי שיעמוד בפני מבצע הצליחה של צה"ל שנפתח באותו ערב.
תוצאות דומות היו גם ברמת הגולן. 300 הטנקים של חטיבות 188, 7, ו-179, שקידמו את פני הדיוויזיות הסוריות, עשו בהן שמות וכמעט אף טנק לא הצליח לחצות את הגבול. פשיטה מוסקת סורית לכיבוש מוצב החרמון כשלה כליל, וכל המסוקים הופלו בדרכם ליעד. ביום ראשון החלה מתקפת הנגד הישראלית, ובתוך 48 שעות נמצאו כוחות החוד שלה כ-20 קילומטרים מפרברי דמשק.
החלטת מועצת הביטחון על הפסקת אש התקבלה ב-8 באוקטובר בערב ונכנסה לתוקפה 12 שעות אחר כך. במחיר של 249 הרוגים ו-358 פצועים הצליח צה"ל לרסק את מכונת המלחמה של הערבית. "המערך" ניצח ניצחון חסר תקדים בבחירות שנערכו בסוף החודש, ובמאי 1977 החליף דיין את גולדה בתפקיד ראש הממשלה.
אימפריה שחיה על חרבה
מאז עברו 40 שנה. צה"ל לא נסוג מעמדותיו בגולן ובסיני, שחיוניותן לביטחון המדינה הוכחה מעל לכל ספק. אמנם במלחמות הגדולות והקטנות שפרצו מאז נהרגו למעלה מ-5,000 חיילים וקרוב ל-10,000 נפצעו, ועוד אלפי אזרחים נהרגו בפיגועי מחבלים. אבל לכל ישראלי ברור שאין חלופה למצב הקיים, שכן הערבים לא ישלימו עם קיומה של ישראל, אפילו אם נחזיר את השטחים עד גרגיר החול האחרון.
40 שנה אחרי אותו אירוע, שספק אם ניתן לכנות אותו מלחמה, מדווחת התקשורת על תנועה ערה של מטיילים ישראלים לאופירה (לשעבר שרם א-שייח) ולחופי צפון סיני שבמרכזם עיר הנופש והנמל, ימית. כל המלונות מלאים והתנועה משתרכת לאיטה. הערב, כבכל שנה, ניפגש כמה חברים ונדבר על אותה מלחמונת ועל ההוא, סאדאת, שחשב שאפשר להפתיע אותנו. איזה טיפש.
הערה: כל זה, כמובן, אינו אלא פרי הדמיון. ובכל זאת, סביר להניח שאם צה"ל לא היה מופתע, המלחמה הייתה מסתיימת תוך ימים בניצחונו המוחץ. סביר גם שהעם היושב בציון ומנהיגותו היו ממשיכים להאמין שנוסחת "שטחים תמורת שלום" היא פתרון כזב, ושדם רב עוד היה צריך להישפך כדי לערער את דרך החשיבה לפיה עדיף שארם א-שייח בלי שלום על פני שלום בלי שארם א-שייח. חבל שמחיר כל כך כבד נדרש כדי ללמוד את הלקח החשוב הזה. חבל לא פחות שחרף המחיר הכבד ששולם, הוא לא נלמד עדיין במלואו.
פרופ' אורי בר יוסף הוא חוקר במחלקה ליחסים בינלאומיים באוניברסיטת חיפה, מחבר הספר "הצופה שנרדם: הפתעת יום הכיפורים ומקורותיה"