פסיקת בית המשפט העליון שדחתה את עתירתן של ליאת משה ודנה גליסקו, בנות זוג זה עשר שנים, לבצע הליך פונדקאות בישראל, קבעה כי זוגות חד-מיניים ייאלצו להמשיך ולבצע פונדקאות רק בחו"ל. השתיים עתרו לבג"ץ בבקשה לשאוב מגופה של משה ביצית שתושתל ברחם של בת זוגה, מכיוון שהיא אינה מסוגלת להיכנס להריון. אולם בית המשפט החליט כי השתלת הביצית תוכל להיעשות רק מחוץ לגבולות המדינה. הפסיקה התבססה על החוק הישראלי, המתיר רק לזוגות שהם גבר ואישה לעבור את ההליך ומכאן מדיר זוגות חד-מיניים ובודדים מהתהליך.
סביר להניח שלפני עשור נשים שחיו כבנות זוג לא היו מרגישות שהן יכולות לפנות לערכאה כמו בג"ץ על מנת לדון בנושא כזה והיו משלימות עם רוע הגזירה. אבל כיום, יותר מתמיד, החברה שלנו סובלנית יותר ומקבלת את העובדה שיש סגנונות שונים של משפחות ושהם לגיטימיים באותה מידה. השינויים בחברה הישראלית והתפיסה החברתית המתקדמת, מהווים כר נוח להגשת בקשה כזו מתוך ציפייה מבית המשפט שיתייחס לחוק הפונדקאות שנחקק בשנת 1996 כחוק מפלה ולא דמוקרטי, שהרי התייחסות אחרת מאותתת כי עדיין קיימת העדפה כי ילדים שייוולדו יגדלו במשפחות עם זוג הורים הטרוסקסואלי בלבד.
אם החלטות שמתקבלות בבג"ץ ובבתי משפט בכלל הן בדרך כלל סוג של מראה חברתית, אני חוששת שבמקרה הזה הליכתו של בג"ץ איטית יותר ביחס למה שהחברה יכולה ומוכנה לקבל. מדוע שאישה כמו ליאת משה, המשרתת בקבע ומנהלת חיים יציבים עם בת זוג לא תוכל להפוך לאם בישראל? מדוע טיפולי הפוריות בישראל נגישים וזמינים לכולם, כולל לאוכלוסיית הנשים הבודדות או כאלה החיות בזוגיות חד-מינית, ודווקא על פונדקאות בחר המחוקק הישראלי לשים סייגים והגבלות? הדבר הנכון והראוי הוא להתייחס לפונדקאות כאל טכנולוגיה נוספת ומתקדמת בסדרת טיפולי הפריון המקובלים בארץ ולאפשר את ההליך לכלל האוכלוסייה. לכן, כאשר בחר בג"ץ לסגור את דלתו בפני זוג זה, הוא בחר בעצם להתעלם משנים של קדמה חברתית וטכנולוגית.
השינוי יבוא, אך לרבים זה יהיה מאוחר
גם הפתרון שסיפק בג"ץ לעותרות יצירת עוברים בארץ וביצוע ההשתלה עצמה בחו"ל מהווה פתרון חלקי בלבד. זוגות המעוניינים בפונדקאות מעדיפים שהתהליך יתבצע בישראל, ולא בכדי. איכות הטיפול הרפואי, הקרבה לאם הפונדקאית והיכולת ללוות את התהליך באופן אישי ולא בשלט רחוק, כולם מקלים רבות על ההורים המיועדים. יתרה מכך, בשנתיים האחרונות הצטמצמו באופן ניכר האתרים בחו"ל המאפשרים תהליכי פונדקאות לבודדים ולזוגות חד-מיניים. האתר היחיד המאפשר פונדקאות לזוגות אלו היא ארצות הברית ועלות הפונדקאות שם היא יקרה לעין ערוך בהשוואה לזו בישראל. מכיוון שכך, סגירת הדלת בישראל על פונדקאות בארץ לזוגות בודדים וחד-מיניים משולה לגזר דין מוות לכמיהה שלהם לילד משל עצמם.
לאור כל זאת, מפליאה לא רק הפסיקה עצמה, אלא גם היעדר פרסום הנימוקים לפסיקה. ככל הנראה, בג"ץ בחר לדחות את פרסום הנימוקים להחלטתו מכיוון שלא רצה לעכב את המשך תהליך הפונדקאות, אולם חשיבות מיוחדת נודעת דווקא לדעת המיעוט שלושה שופטים מתוך שבעה שחשבו שיש לפסוק לטובת העותרות. יש לתת גם לקולות הללו להישמע משום שהם חשובים לא רק ברמה החוקית, אלא גם ברמה החברתית, שכן מדובר בפסיקה מהותית שמשפיעה על היחס למשפחות אלטרנטיביות בכללן.
אלו השואפים לקיים בארץ חברה שוויונית ומוסרית קובלים על החמצת ההזדמנות ליצור תקדים משמעותי ומתבקש כל כך בסוגיית הפונדקאות לזוגות חד-מיניים בישראל. גם האקלים החברתי וגם הקדמה הטכנולוגית תומכים בצעד מסוג זה ולכן מקרה זה היה הזדמנות פז לבג"ץ להוביל את המחנה ולאותת למחוקק הישראלי: יש לבצע שינוי בנושא. אין לנו ספק כי יום אחד ישונה החוק בצורה שלא תפלה מגזר שלם בישראל, שכל מבוקשו הוא להקים בית ולממש מה שכל אזרח זכאי לו הזכות להורות. אולם למרבה הצער, עד שישונה החוק, עבור רבים מהם זה כבר יהיה מאוחר מדי.
מינה יולזרי היא ממקימות "המרכז להורות באמצעות פונדקאות" שהינו המרכז הוותיק ביותר בישראל. מאז הקמתו עם כניסת חוק הפונדקאות לתוקף בשנת 1996, סייע המרכז למאות זוגות שלא יכלו להרות באופן טבעי, להפוך להורים לילדים ביולוגיים.
מעוניינים לפרסם מאמר במדור הדעות? כתבו לנו למייל op-ed@walla.net.il