תקיפה נגד אסד? יש אפשרויות טובות יותר

לאחר שהצביע על אחריותו של הנשיא בשאר אסד להרג 1,426 אזרחים בנשק כימי, החליט נשיא ארצות הברית ברק אובמה להעביר אל הקונגרס את ההכרעה לגבי יציאה לפעולת עונשין צבאית מוגבלת נגד המשטר הסורי. הצהרת הנשיא עוררה גל עצום של פרשנויות בדבר כישורי מנהיגותו והמסקנות שצדדים שונים יכולים להקיש מהחלטתו. יש לקוות שהעברת הדיון למגרש הפוליטי תעורר עניין גם בשתי שאלות אחרות, מטרידות ביותר: מה הם היעדים שמבקש ממשל אובמה להשיג במתקפה - והאם פעולה צבאית מוגבלת הינה האפשרות המועדפת להתערבות במלחמת האזרחים העקובה מדם בסוריה?

מלחמת האזרחים בסוריה מסתמנת כחמורה מסוגה בתולדות המזרח התיכון. לפי ההערכות המקלות, לפחות מאה אלף בני אדם נהרגו כבר במהלכה, וכשני מיליון סורים הפכו לפליטים המתגוררים במחנות מאולתרים בתנאים קשים. הנזק לרכוש ולתשתיות מוערך במאות מיליארדי דולרים. עתידם של המדינה והחברה לוט בערפל.

בשנתיים האחרונות זכו הפליטים וכוחות האופוזיציה של משטר אסד - ובהם "הצבא הסורי החופשי" - לסיוע מועט ביותר ממדינות המערב. מנגד, רוסיה, בהנהגת הנשיא ולדימיר פוטין, נחושה מתמיד להגן על סוריה בעלת בריתה, ובאמצעותה לנגח את מדיניותה של ארה"ב במזרח התיכון. לצד העברת אמצעי לחימה, מספקת מוסקבה למשטר בדמשק מטרייה דיפלומטית המגוננת עליו בזירה הבינלאומית. אינטרסים שונים מניעים גם את סין להתנגד עקרונית לפעולת עונשין צבאית נגד סוריה. מרבית מדינות ערב אומנם מגנות בחריפות את משטר אסד, אך מתנגדות להתערבות צבאית זרה במלחמה בסוריה.

מדבריו של הנשיא אובמה בסוף השבוע האחרון עולה שארה"ב קרובה יותר מתמיד לתקוף בסוריה, לא רק מכיוון שמשטר אסד עשה שימוש בנשק כימי, אלא גם מכיוון שפשע מלחמה זה פגע בכושר ההרתעה שלה כמעצמת-על. לכך התייחס הנשיא כשתיאר את פעולות המשטר הסורי כפגיעה בביטחונה הלאומי של ארה"ב וכאיום על בעלות-בריתה במזרח התיכון. מתחילת המשבר בסוריה החזיק ממשל אובמה בעמדה ביקורתית נגד אסד ומשטרו. מחלקת המדינה והפנטגון ניהלו דיאלוג עם מתנגדי משטר שונים, ובהזדמנויות שונות הדגישו דוברי הממשל ששימוש של המשטר הסורי בנשק להשמדה המונית יהווה חצייה של קו אדום שיחייב התערבות בינלאומית.

ואולם, מעורבות הקהילה הבינלאומית במשבר חמור כדוגמת מלחמת האזרחים הסורית מהווה הזדמנות לדון באפשרויות שונות להתערבות - לאו דווקא פעולה צבאית מוגבלת, כדוגמת זו שעומדת על הפרק. בתחום הצבאי, יכולות מדינות המערב להושיט ל"צבא הסורי החופשי" סיוע באמצעי לחימה בכמות ואיכות שיאפשרו לו להתמודד בהצלחה מול הצבא הסדיר הנאמן למשטר אסד; ניתן גם לכפות "אזורים אסורים לטיסה" בשטחה של סוריה, בדומה למה שנעשה לפני שנתיים בלוב, ובכך לנטרל פעילות חיל האוויר הסורי בשטחים נרחבים. סיוע מערבי כזה לא יהווה כל תקדים, בהתחשב בכך שרוסיה ואיראן מסייעות צבאית למשטר אסד מתחילת הלחימה.

ישנן גם דרכים לא-צבאיות להתערבות במלחמת האזרחים, וייתכן שמידת האפקטיביות שלהן אינה נופלת מפעולה צבאית כדוגמת זו שארה"ב שוקלת להוציא לפועל. בתחום ההומניטרי, אין זה מאוחר, למשל, להקים קרנות בינלאומיות למימון פרויקטים להקלת תנאי חייהם של כשני מיליון הפליטים הסורים ושל רבים יותר שלכודים באזורי הלחימה. למעצמות המערב יש גם אמצעים מתאימים לאיסוף ראיות שיוכיחו את את התרחשותם של פשעי מלחמה לכאורה, בהם מעורב משטר אסד. העברה של תיעוד רציני מסוג זה לבית הדין הבינלאומי עשויה להוות בסיס לתביעות חמורות נגד ראשי המשטר והצבא הסורי. אפשרות אחרת היא להשיק קמפיין להטלת סנקציות כלכליות ופיננסיות על המשטר הסורי. התערבות בתחומים אלה עשויה לשרת היטב את אזרחי סוריה, ולהעיד שהאינטרס שלהם הוא שמונח על הכף.

אך עוד לפני ששוקלים את יעילותן של החלופות לתקיפה צבאית, רצוי להביא בחשבון את היתכנותן של תוצאות הרות אסון לפעולה כזו, אם כן תצא לפועל. כאן, צריך להבהב במלוא עוצמתו תמרור האזהרה של המתקפה האמריקאית בעיראק ב-2003. "מבצע חופש לעיראק" שיזם הנשיא ג'ורג' בוש הוביל לריסוקה של המדינה העיראקית ולהרג של רבבות אזרחים תמימים באינספור מעשי טרור ואלימות שנמשכים עד היום. נכון, ההבדלים בין עיראק של לפני עשור וסוריה של היום הינם משמעותיים - אך מה שמטריד הוא בעיקר קווי הדמיון.

כמו אז, גם היום - עומדת ארה"ב לנקוט במהלך צבאי שגם אם יעדי הפתיחה שלו יוגדרו היטב, הרי שלא ניתן יהיה להעריך את התגובות שהוא יגרור, וכמובן לא את אחריתו. אפשר, למשל, שהתקפה מוגבלת בסוריה תרתיע בעתיד את הנהגתה הפושעת מעשיית שימוש בנשק לא-קונבנציונלי ותחזק את כושר ההרתעה האמריקני. מנגד, מהלך צבאי עלול לפתוח תיבת פנדורה של פעולות שירחיבו את מעשי האיבה באזור, ולא רק מצד המשטר הסורי וחיזבאללה.

נקודה חשובה שיש לתת אליה את הדעת בהקשר זה היא מעורבותן הגוברת, בשנתיים האחרונות, של קבוצות מיליטנטיות הפועלות בהשראת אל-קאעדה במלחמת האזרחים בסוריה. קבוצות אלה, בהן מתבלטת "חזית אל-נוסרה", אינן סרות למרות מפקדי "הצבא הסורי החופשי", ויעדיהן ביחס לסוריה ביום שאחרי אסד אינם שונים מאלה שבשמן הן נאבקות בעיראק, שאותה הפכו לאחת מזירות הקטל הקשות בעולם. תקיפה אמריקנית עשויה לספק לארגונים מיליטנטיים אלה זירה חדשה למאבק נגד ארה"ב ובעלות בריתה באזור, בדיוק כפי שהן עושות בעיראק, באפגניסטן, בפקיסטן, בתימן ובמדינות נוספות.

המשטר בדמשק מנהל מערכה ברוטלית על הישרדותו, והוא נכון להשתמש באמצעים מזוויעים להשגת יעד עיקרי זה. תמיכה בינלאומית להתנגדות למשטרו העריץ של בשאר אסד הינה חיונית ודחופה. עם זאת, התערבות לטובת החברה האזרחית בסוריה מכילה קשת רחבה של אפשרויות פעולה לגיטימיות. תקיפה צבאית אמריקנית בתנאים הקיימים היום אינה האופציה העדיפה - ובוודאי לא היחידה - להתערבות בינלאומית במלחמת האזרחים בסוריה.

פרופ' יורם מיטל הוא יו"ר מרכז הרצוג לחקר המזרח התיכון באוניברסיטת בן-גוריון

מעוניינים לפרסם מאמר במדור הדעות? כתבו לנו למייל op-ed@walla.net.il