היתה זו השבת השחורה של אובמה. דווקא לאחר שסקרי דעת הקהל החלו לאותת על שינוי במגמה, והעניקו לו בסוף השבוע כ?50 אחוזי תמיכה במהלך ענישתי מוגבל וממוקד בסוריה, נרתע הנשיא מן האתגר וביצע פניית פרסה מביכה. זאת, למרות שהקווים האדומים שהתווה במרחב הכימי לא כללו שום התניה דוגמת אישורו המוקדם של הקונגרס.
ואכן, בחלוף שבוע של נאומים לוחמניים והצהרות מוחלטות מצד "כל אנשי הנשיא", שהנמלצים בהם נישאו על ידי מזכיר המדינה ג'ון קרי, הסתיים צחצוח החרבות בהחלטה על תקופת המתנה.
משטרו של אסד אמנם חצה באופן בוטה, ולא בפעם הראשונה, את הקווים האדומים, ותיק הראיות המפלילות שקהיליית המודיעין גיבשה נגדו צייר תמונה חד?משמעית ומשכנעת, אך אובאמה החליט לנצור את האש. כאשר עיני כל העולם מופנות אליו בציפייה שהנשר האמריקני ימריא סוף סוף - הוכיח אובמה, שוב, שהוא לא קורץ מן החומר שממנו קורצו רבים מקודמיו בבית הלבן.
נשיאים קודמים, דוגמת הארי טרומן, ג'ון קנדי, לינדון ג'ונסון וריצ'רד ניקסון, מעולם לא היססו לקבל החלטות קשות ובלתי פופולריות (במישור הפנים או במישור יחסי החוץ והביטחון), ששיקפו את מחויבותם לדרך האמריקנית, לערכיה ולמורשתה של אומתם, כמו גם לביטחונה הלאומי של ארה"ב במשמעותו הכוללת והרחבה של המושג.
ואולם, שורשי התנהלותו המבוהלת של אובמה ושל חוסר יכולתו לממש, בזמן אמת, את מה שהתחייב לעשות קבל עם ועולם, מעוגנים בסד האידיאולוגי הקשיח, שלפחות עד כה ממשיך לכלוא את הנשיא בתוך מתחם רעיוני והתנהגותי צר.
אכן, קשה לאובמה, ואולי אף בלתי אפשרי, לחזור במנהרת הזמן אל עידן קודמו בבית הלבן, ג'ורג' בוש הבן, שממורשתו הלוחמנית ביקש להתנתק.
הגם שעל הפרק ניצב היום "מבצעון" צנוע ולא התערבות צבאית מקפת בנוסח עיראק או אפגניסטן, נרתע הנשיא מכל קשר וגשר עם העבר, העלול לקבע את דימויו הציבורי כממשיך דרכו של בוש. וכך, בעוד נשיא דמוקרטי אחר, בעבר הלא רחוק, ביל קלינטון, לא חשש ליזום מהלך ענישה והרתעה בעיראק בדצמבר 1998 בלי שטרח כלל לקבל גושפנקא מהקונגרס (ובחלוף כשלושה חודשים אף הינחה את חיל האוויר ליזום מתקפה בחסות נאט"ו נגד כוחותיו של הנשיא הסרבי סלובודן מילושביץ'), אחז את אובמה פיק ברכיים כאשר על הפרק ניצב מהלך המצטייר כצנוע יותר.
השאיפה של אובמה שלא לפסוע בדד (או כמעט בדד) בנתיב ההתערבות, ולהקפיד לפעול בתוך מסגרות בינלאומיות ולאומיות המעניקות לגיטימציה לכל מהלך, מהווה אף היא סממן של חולשה והפקרת המנדט ההגמוני והנשיאותי. אחרי הכל, מהי מנהיגות אם לא היכולת להתוות דרך גם אל מול גושי ההתנגדות מבית ומחוץ?
וכך, הגם שהישענות על לקחי העבר עלולה ליצור אנלוגיות מוחלטות וגורפות מדי, אין מנוס מן השאלה המטרידה אם דחייתו של רגע האמת באמתלה המפוקפקת של הרצון לזכות בתמיכתו של הקונגרס אינה מעלה זיכרונות עגומים מעידן הפייסנות של שנות של המאה שעברה, שתוצאותיה הבלתי נמנעות היו הרות אסון.