רוקדים עם ערבים: ריקוד של פחד ושליטה

(צפו בסרטון מהחתונה: חייל צה"ל על הכתפיים)

תושבי חברון קוראים לעירם בשמה הערבי - א?ל-ח?'ל?יל. חליל בערבית זה ידיד. חליל אל-אללה הוא "ידידו של אלוהים", והכוונה היא לאברהם אבינו - אברהם אביהם. השם חברון בעברית מגיע מהשורש חיבור. חבר. ידיד. חליל.

כבר שש שנים וחצי שאני מסתובב ברחובות העיר הזו, מדריך סיורים מטעם ארגון "שוברים שתיקה". התחלתי מיד אחרי השירות הצבאי שלי, כלומר - כבר קרוב לשבע שנים אני מסתובב לא מעט בשטחים - ובעיקר בחליל. זו עיר מרתקת, יפהפייה ומטונפת כאחד, שמצליחה לגלם את כל מורכבויות הכיבוש יחדיו.

בהיותה עיר כה נפיצה, מצליחה חברון לפרוץ באופן תדיר לתודעה הישראלית. לעתים בעקבות קוריוז, כמו קבוצת חיילי נחל שתועדו רוקדים בשכונת תל רומידה בעיר, ועל פי רוב בעקבות סרטונים המתעדים את שגרת הכיבוש (נער הזוכה לנגיחה בראש מחייל, קבוצת מתנחלים תוקפת ילדים שיוצאים מבית הספר או עיכוב מצולם של ילד בן חמש). ברגעים המתוקשרים הללו, מצטמצם לכמה רגעים המרחק התודעתי העצום בין תל אביב לחברון, ולאנשים כמוני, החיים בתפר, נדמה כי הנה, סוף סוף יהיה ברור לכולם למה אני שם. אבל כמו שזה בא, מיד זה הולך - תמיד יצוץ הנושא הבא, יוריד את חברון מהכותרות וישכיח את המציאות בה חיים מאות אלפי תושבי חליל מהלבבות.

בשבוע שעבר זה שוב קרה. קבוצת חיילים מחטיבת גבעתי, שהיו בסיור רגלי בעיר, שמעו צלילי מוזיקה מוכרת. מישהו שם החליט להיכנס לחתונה, ואחד מהם תועד מפזז כשהוא נישא על כתפי החוגגים, חגור באפוד ונשקו עליו.

איך קרה דבר כזה? קשה לי להאמין שהזמינו אותם פנימה. קשה להגיד לא לחייל בחברון. בעצם, זה בלתי אפשרי. מי שלא מכיר את הדינמיקה בעיר, יכול לטעות ולחשוב שהנה, חברון באמת מצליחה לחבר בין אנשים - חיילים, מתנחלים, פלסטינים. לצערי זו טעות גמורה. כחייל, אתה בעל השליטה. אתה יכול לרקוד במסיבה, לפזר הלוויה או למנוע מאמבולנס להגיע לחולה לב. כל הפלסטינים בידיך באותה מידה.

מאז נחתם הסכם חברון ב-1997, מחולקת העיר לשני אזורים - H2 הוא האזור בו חיים 800 מתנחלים בלבה של עיר בת מאות אלפי תושבים פלסטינים. זה האזור הנמצא בשליטה ישראלית מלאה, וההגבלות על התושבים הפלסטינים מונעות חיים מהם נורמליים. באזור זה חיים כיום 42% פחות פלסטינים מהכמות שחייתה שם בעת חתימת ההסכם. מתוך אלו שנשארו, 72% מתושבי H2 הם מובטלים. מדובר באחד האזורים העניים ביותר בשטחים. מי שיכול היה לעזוב - עזב. מי שנשאר, חי בעוני בתוך מה שהיה פעם מרכז מסחרי שוקק של עיר, והיום הוא עיר רפאים שוממת ועצובה.

החיילים באזור הזה הם הריבון, או כמו ששמעתי לא מעט: השריפים של העיר. מאז שנת 2000, שתי קבוצות חיילים (פטרולים) מקיימות באופן סדיר את ההוראות "להראות נוכחות" בחברון, על ידי "שיבוש השגרה" של התושבים הפלסטינים. בפרקטיקה: כניסות ליליות לבתים, מעצרים, סריקות וכל הג'אז הזה.

עדויות שהגיעו אלינו פעמים רבות מציירות את הפטרולים האלה ככלי לצריבת תודעת האוכלוסייה ("הם צריכים להבין שאנחנו נמצאים בכל מקום"). כך למשל, בכל ארבע שנים, עם חגיגות המונדיאל, חוזר על עצמו אותו תסריט: חיילים שתפקידים לפטרל מבואסים על פספוס המשחק הלילי, מחפשים בית עם צלחת לווין, מעירים את בני המשפחה, נועלים אותם באחד החדרים ומתיישבים ל-90 דקות של כיף. לא מעשה כל כך חברותי. תרשו לי לפקפק אם האנשים שנכנסתי אליהם הביתה כחייל ראו בי חבר, למרות שפתחו בפניי את הדלת בלי להתווכח.

חיילי גבעתי שתועדו במסיבה ההיא ודאי יינזפו על כך שרקדו עם פלסטינים - אבל לא בגלל ניצול יחסי הכוח והחדירה לחיים הפרטיים של תושבי חברון, אלא בשל העובדה שסיכנו את גופם - ובכך היו עלולים לסבך את כולנו בעוד פרשה אומללה. מנגד, חבריהם לפלוגה זכו באחרונה לגיבוי ממפקדיהם בפרשת עיכובו המתוקשר של בן החמש. זה קרה רק כמה רחובות מהמסיבה.

יחסי הכוח בחברון, כמו בכל השטחים, מבוססים על פחד. ככה זה: כשאתה שולט בכוח הזרוע, הנשלט תמיד ירקוד לפי החליל שלך.

אבנר גבריהו הוא עובד סוציאלי ופעיל בארגון "שוברים שתיקה"

מעוניינים לפרסם מאמר במדור הדעות? כתבו לנו למייל op-ed@walla.net.il