יודעי היסטוריה מכירים את הכינוי "Perfidious Albion", כלומר "אנגליה הבוגדנית", שהדביק נפוליאון לבריטניה. אחרי ההצבעה בפרלמנט הבריטי השוללת פעולה צבאית נגד סוריה, נכון יותר לכנותה "בריטניה בעליבותה". זה אולי מצער שבבריטניה, שנקראה פעם "הגדולה", אין היום דמויות דוגמת צ'רצ'יל, תאצ'ר או טוני בלייר - אבל מה לעשות, זו עובדה. קרוב לוודאי שאחת התוצאות של התכרבלות הפוליטיקאים בלונדון תהיה סוף עידן "היחסים המיוחדים" בין אנגליה לאמריקה - יחסים שאף שהיו בהם עליות ומורדות (למשל במלחמת סואץ), הוכיחו את עצמם ברוב העימותים הפוליטיים והצבאיים שפקדו את העולם ב?70 השנים האחרונות.
אך לא רק בריטניה: למעשה אירופה כולה - פרט לצרפת, שרואה את עצמה, גם תחת ממשלתה הסוציאליסטית, כבעלת תפקיד מיוחד בחלקי עולם שפעם שלטה בהם (למשל סוריה עכשיו ומאלי לפני חודשים אחדים) - החליטה להשאיר את המורסה הסורית בפתח דלתה של וושינגטון. יש אולי מי שיעיר, ולא בלי צדק, שזו גם תוצאה של המדיניות האמריקנית המוצהרת בשנים האחרונות שלפיה ארה"ב לא תוסיף להיות "האומה שאי אפשר בלעדיה", כלומר פותרת הבעיות של העולם והשומרת על ביטחונו - אך התגובה האירופית מעידה על קוצר ראות שמתעלם מהאיומים שכבר קיימים, ושעלולים עוד להחריף, מצד גורמים שונים בתבל. אלו איומים על העולם החופשי ועל הערכים שהוא מייצג, ובלי ההיסמכות על עוצמתה של אמריקה אי אפשר יהיה להתמודד עימם.
אין פלא, אפוא, שרוסיה "מברכת" ודמשק חוגגת (אולי מוקדם מדי) את "ניצחונה" הבלתי צפוי על אמריקה ואת כישלונה להרכיב קואליציה. ואמנם לדימוי הרופס של אירופה בעניין סוריה, על אחת כמה וכמה כשמדובר בנושא השימוש בנשק בלתי קונבנציונלי, עלולות להיות השלכות שליליות מרחיקות לכת גם לגבי סוגיות אחרות - לרבות האיום הגרעיני האיראני. האם למקבלי ההחלטות בבירות האירופיות השונות, או לראשי נאט"ו (שגם היא הודיעה שלא תיקח חלק בפעולה נגד סוריה), כשיהיה ברור לחלוטין שטהרן כבר השיגה את מטרתה להצטייד בנשק גרעיני ובטילים ארוכי טווח - גם כן יידרשו "הוכחות נוספות"?
נמתין למעשה, לא לדיבור
בינתיים, העמדה הישראלית מתאפיינת באחריות ובשיקול דעת. לא זו בלבד שישראל אינה מעורבת ומתערבת בנעשה במלחמת האזרחים בסוריה, אלא שהיא גם אינה מביעה דעה לגופו של עניין, כלומר מתי, איפה, באיזה היקף, ואם בכלל, לתקוף. בה בעת טבעי שהיא מביטה בדאגה ובאחריות על הנעשה אצל שכנתה הקרובה.
הנשיא אובאמה קיבל בשבוע האחרון הזדמנות שבמסגרתה, למרות השקפת עולמו הבסיסית לגבי צמצום תפקידה של אמריקה בעולם, הוא יכול להוכיח מחדש את מנהיגותו ואת מנהיגות ארצו בראש העולם החופשי. נושאים כמו סוריה ואיראן, לשיטתו, מהווים גם אינטרס חיוני של ארה"ב, על כל המשתמע מכך. חשוב היה גם שג'ון קרי, בנאום תקיף בערב שבת, עמד על ההקשר האיראני, דהיינו שהימנעות מפעולה בסוריה תעודד את טהרן להמשיך במירוץ החימוש הגרעיני. נותר להמתין ולראות אם ומתי, לנוכח נאומו אמש של אובאמה, אכן תחליט ארה"ב גם לפעול, ולא רק לדבר.