וואלה!
וואלה!
וואלה!
וואלה!

וואלה! האתר המוביל בישראל - עדכונים מסביב לשעון

זאב בודד

ערן נבון

30.8.2013 / 6:00

גם בגיל 77, יאנוש בן?גל הוא עדיין "הילד הרע". הוא משוכנע שצריך לחגוג את הניצחון ביום כיפור וכועס שעוצרים מבצע צבאי בגלל שנהרגים חיילים. "אני איש עצוב", הוא מודה

יאנוש קופץ את אגרופיו ומנחית אותם במכה על השולחן. "והשאלה הגדולה שלי, שאני שואל את עצמי, ארבעים שנה אחרי, איך בכל זאת ניצחנו? איך בכל זאת ניצחנו? "זה לא נותן לו מנוח, תחושת ההפסד במלחמה, שנשארה צרובה מאז בציבור. "אני מתקומם שהניצחון לא נצרב בדעת הקהל. זה היה ניצחון עצום, הישג כביר, היה הניצחון הגדול ביותר שישראל הגיעה אליו עד היום, גדול יותר גם ממלחמת העצמאות. זה הניצחון של כל הניצחונות".

למה אתה חושב?

"כי לסיים מלחמה שהתחילה בצורה כזאת עם צליחה של
תעלת סואץ ועם מיגור של שני צבאות ענקיים, אחרי שכוחותינו הגיעו לעומק השטח המצרי ולעומק השטח הסורי עד כדי איום על דמשק, זה הישג ענקי".

אז יאנוש חוגג את הניצחון. הוא עשה את זה כבר ביום השנה ה?30, והוא יעשה את זה גם השנה, במסיבה גדולה בביתו שבקיסריה. יזמין את הפיקוד הבכיר של חטיבה 7, את הכוחות המסייעים - סיירת מטכ"ל, תותחנים, את חברו הקרוב יוסי בן חנן, את יאיר נפשי, המפקד הנערץ מחטיבה 188, את מפקד גדוד 77 אביגדור קהלני, ואחרים. "כולם הולכים מדוכאים מהזיכרון הרע של ההפתעה, של היומיים?שלושה הראשונים של הלחימה בתעלה וברמת הגולן. הולכים עם רגשות אשמה, עם כאב, עם תחושה לא נוחה. הגיע הזמן להפסיק עם זה ולהיות גאים. לנפח את החזה".

מה יהיה במסיבת הניצחון אצלך?

"הופעה של להקה, קצת כיבוד טוב, אווירה מנצחת וחברים טובים".

אביגדור ("יאנוש") בן?גל מקבל את פניי אחרי ניקיון יסודי בבריכת השחייה המזמינה בחצר האחורית של הבית היפה בשכונה 2, שהנוף הנשקף ממנה הוא חוף האקוודוקט המיוחד של קיסריה. בן?גל (77) לא מגלה שום סימנים של עייפות. להפך. קומתו זקופה, קולו בוטח ורועם לא פעם במהלך הראיון. הוא זוכר כל אירוע וכל פרט מהמלחמה ההיא, כל קרב עקוב מדם, כל שם של חבר שנפל או שנפצע. כשהוא מדבר על פקודיו ועל קציניו הבכירים שנהרגו בקרב, קולו נשבר.

"אם אין לך עור עבה, אתה לא יכול להיות מפקד. אתה צריך להתעלם מרגשות, מחרדות ומפחדים, ולהגיד לעצמך כל הזמן שאתה בסרט. במלחמת יום הכיפורים אמרתי לעצמי כל הזמן - 'יאנוש, אתה מישהו אחר'. הפנטתי את עצמי. יצרתי לעצמי מערכת הגנה נפשית פסיכולוגית כדי לשרוד את זה. החנקתי את הרגשות, דחקתי אותם הצידה. לא פחדתי למות שם. למות אני מפחד אולי בגלל הגיל שלי עכשיו".

רק אחרי המלחמה, הוא אומר, הגיעו הרגשות. כשהלך לבקר בבתי חולים, כשבא להלוויות, כשפגש הורים שכולים. רק אז הירשה לעצמו לבכות, כי "לא בוכים במלחמה. זה לשעות שאחרי המלחמה". והיתה גם תחושה חזקה של אשמה. "הרגשתי שבהלוויות נועצים בי עיניים וכאילו שואלים, 'למה, למה זה קרה לבן שלי ולא קרה לך. הלוא אתה היית המפקד. אז למה המפקד יצא בחיים והבן שלנו, שהיה מפקד פלוגה או מפקד גדוד או מפקד טנק, נהרג'. בסוף יש לך תחושה שאיפשהו, אתה האחראי לזה שהם נהרגו".

אמנון ליפקין שחק, מלחמת יום הכיפורים, אוקטובר 73, בחזית הדרום. ארכיון צה"ל ומערכת הבטחון, צלמי במחנה
קציני צה"ל בגזרת הדרום במלחמת יום הכיפורים/ארכיון צה"ל ומערכת הבטחון, צלמי במחנה

איך חיים עם זה?

"חיים. גם עם השכול וגם עם ההדחקה וגם עם הניצחון והשמחה. עשיתי כמיטב יכולתי. לא ביישתי את שמה של חטיבה 7, מנענו את כיבוש הגולן. בסוף קרבות הבלימה ניגשו אלי הרמטכ"ל דדו ואלוף פיקוד צפון חופי ושר הביטחון דיין ואמרו לי: 'הצלת את מדינת ישראל'. אני לא נלחמתי בשביל גולדה, אני לא נלחמתי בשביל דיין, אני לא נלחמתי בשביל דדו. גם לא בשביל המשפחה שלי. אני נלחמתי כדי לא לבייש את המשימה שהוטלה עלי".

יש לך קשר מיוחד עם משפחות של לוחמים שאיבדת בקרבות?

"יש לי קשר עם אדם אחד שחי. קוראים לו שמוליק לסקוב. הוא נפצע קשה והוא נכה. זאת עדות חיה ואמיתית לכל אלה שלא חיים ולכל אלה שנהרגו ונקברו. לסקוב היה קצין בחטיבת השריון 188. הוא נפצע בקרבות בגולן ופונה לבית החולים, והוא ברח משם, פצוע, היישר חזרה לקרב. לגיזרה שלי. ואז הוא שוב נפצע, תחת פיקודי. ומאז הוא משותק חלקית. אני נפגש איתו הרבה יחד עם יוסי בן חנן, שמביא אותו, והקשר איתו חשוב לי מאוד.
"אתה לא יכול להיות בקשר עם מתים. ועם ההורים של ההרוגים קשה לי להיות בקשר. יש פערי גילים, ואנשים מזדקנים, ואין דברים משותפים. אבל יש בי געגועים לכמה אנשים, שבאמת הייתי קרוב אליהם, והם נהרגו".

למי למשל?

"למפקד גדוד 71, סא"ל משולם רטס. אליו אני מתגעגע מאוד. הוא היה גבר יפה, רציני, שרמנטי, נשים אהבו אותו. וקודם כל, הוא היה גיבור. הוא היה אדם לרוחי, היינו דומים. הוא היה איזי גואינג, לא לקח שום דבר יותר מדי ברצינות. אפילו ביום שישי, יום לפני המלחמה, כשאמרתי לו שאני מעריך שתהיה מלחמה, הוא אמר לי: 'מה אתה מבלבל את המוח, לא תהיה מלחמה. תפסיק להלחיץ אותנו'.

"ביום הרביעי של המלחמה, ממש שעות לפני שהסורים התחילו לסגת, באתי אליו לטנק והובלתי אותו לעמדת האש שלו בעמק הבכא. והוא אמר לי: 'יאנוש, אתה שולח אותי אל המוות. אני הולך לעמדה הזאת ולאן שאתה מוביל אותי רק בגלל שאני מעריך אותך. אם לא אתה, לא הייתי זז'. המילים האלו מצלצלות באוזניי עד היום. זזתי אחורה, ואז הטנק שלו נפגע ונדלק. הרגשתי גל חום אדיר בפנים, ראיתי את הטנק מתפוצץ ממש לידי".

הוא עוצר את שטף הדיבור שלו. אם רק לא היה בעמדת מפקד החטיבה, המפקד הנערץ מהמלחמה, אם לרגע היה מאפשר לעצמו להשיל מעליו את השריון הכבד, אולי גם היה מזיל דמעה.

סיפרת למשפחה שלו על הדברים האחרונים שהוא אמר לך?

"אני בקשר כזה או אחר עם אשתו. את הוריו לא הכרתי".

sheen-shitof

עוד בוואלה!

זה כל כך טעים ופשוט: מתכון לבננות מקורמלות

בשיתוף חברת גליל
אין תמונה. צילום מסך, מערכת וואלה!
ראיתי את הטנק מתפוצץ לידי. בן גל/מערכת וואלה!, צילום מסך

החטיבה של אל"מ בן?גל הובהלה לצפון ביום שישי בערב, ערב יום הכיפורים. "הנחיתו אותנו בשישה מטוסי דקוטה בשדה התעופה במחניים. בלילה שבין שישי לשבת, בסביבות 1 לפנות בוקר, ישבנו כמה מפקדים אצל רפאל איתן, מפקד אוגדה 36. הרמנו כוסית יין ואמרנו, 'זה לכבוד המלחמה שתפרוץ מחר'. הכוחות היו פזורים בשטח וחשבנו שהמלחמה תפרוץ בערב. למחרת בצהריים קיימתי קבוצת פקודות במחנה נפח, ופתאום התחילה הפצצה אווירית. אמרתי - 'כולם לכלים', ויצאנו לקרב".

אל"מ אילן סהר, שהיה קצין המודיעין של חטיבה 7, מתאר בספרו "עד קצה היכולת" (הוצאת מודן) את הלחימה העזה של החטיבה במלחמה: "החטיבה נערכה במחצית הצפונית של רמת הגולן מול נחשולי הדיוויזיות הסוריות בניסיונות הבקעתן החוזרים ונשנים. ביום שלישי, 9 באוקטובר, לאחר ארבעה ימי לחימה ללא תגבור, על סף שבירה וכנגד כל הסיכויים, הצליחה החטיבה לבלום את מאמץ ההכרעה האחרון של הסורים ולמנוע את כיבוש צפון הרמה". אל"מ אילן סהר, שהיה קצין המודיעין של חטיבה 7, מתאר בספרו "עד קצה היכולת" (הוצאת מודן) את הלחימה העזה של החטיבה במלחמה: "החטיבה נערכה במחצית הצפונית של רמת הגולן מול נחשולי הדיוויזיות הסוריות בניסיונות הבקעתן החוזרים ונשנים. ביום שלישי, 9 באוקטובר, לאחר ארבעה ימי לחימה ללא תגבור, על סף שבירה וכנגד כל הסיכויים, הצליחה החטיבה לבלום את מאמץ ההכרעה האחרון של הסורים ולמנוע את כיבוש צפון הרמה".

תחושה קשה

כשאני שואל את יאנוש על הרגע האחד, המכונן, שנצרב אצלו יותר מכל מהמלחמה ההיא, הוא חוזר ליום שלישי ההוא, לשעה 12 בצהריים. "אני זוכר את השעה במדויק, כי התחושה שלי באותו רגע היתה קשה. הרגשתי שאיבדתי שליטה. הרגשתי שאני, יאנוש, מפקד חטיבה 7 המפוארת, עומד לבייש את החטיבה. היינו אחרי ארבעה ימי לחימה קשים, איבדנו הרבה לוחמים ועשרות טנקים. נשארנו רק עם 20-17 טנקים מול הכוח הסורי ששעט לעברנו. פחדתי שהם יגיעו לכביש קוניטרה?מסעדה. הצונאמי שם היה כל כך גדול, ששום סכר לא היה יכול לעצור אותו יותר. התחמושת שלנו אזלה, הדלק אזל, העייפות גברה, והיה בלאגן. מפקדי מחלקות נהרגו ומפקדי פלוגות נפצעו ונהרגו ומפקד גדוד אחד נהרג. היית מרים את העיניים לשמיים ולא ראית שמיים. לא ראית עננים. ראית רק מין צבע צהבהב?חרדל, שזה מיזוג של אש, של פגזים שהתפוצצו, של עשן ואבק.

"הייתי קרוב לתת פקודת נסיגה בקשר. התקשרתי לרפול ואמרתי לו, אנחנו לא יכולים להחזיק יותר מעמד. רפול אמר לי, 'תחזיקו מעמד. עוד קצת, עוד כמה דקות. יוסי בן חנן בדרך אליך עם טנקים ועם כוחות חדשים'".

יאנוש מזדקף. שותק כמה שניות, מותח את אצבעות ידיו המונחות על השולחן, ומחייך. חיוך גדול, אמיתי, שממלא לו את כל הפנים. "ואז יאיר נפשי, שהיה מפקד גדוד 74 בחטיבה 188 וממוקם על רכס הבוסטר שמצפון לקוניטרה, מדווח לי: 'השריון הסורי מתחיל לסגת'. אתה יודע מה זה היה אז, הדיווח הזה? שהסורים נעצרים? אם הם היו שועטים הלאה, בוודאות גמורה הם היו כובשים את רמת הגולן הצפונית, ואולי מעזים גם לרדת למטה בציר גונן, וזה היה בעצם גומר את הסיפור של הקרב".

מה גרם להם לעשות את זה?

"אחת ההשערות היא שהמטכ"ל שלהם אמר להם לעצור כי הם לא מצליחים לאבטח את האגף הצפוני, בגלל העקשנות של חטיבה 7 במגננה. במלחמה תמיד יש מזל. ופה המזל, לא השכל ולא החוכמה, שיחקו לנו. אולי אומץ הלב של מפקדי הפלוגות ומפקדי המחלקות ומפקדי הגדודים. אומץ הלב והמזל".

מבין חטיבות השריון שהשתתפו בקרבות בצפון, חטיבה 188 נמחקה כמעט לגמרי, ורק החטיבה שלך בעצם נשארה ולחמה עד הסוף. איך אתה מסביר את זה?

"יש לי כבוד והערצה לחטיבה 188, ללוחמיה ולמפקדיה. הטעות של 188 היא שהיא נכנסה למלחמה על מסד של תרגולת ביטחון שוטף. כלומר, הם חילקו את הכוח שהיה להם למוצבים, ודגלו בתפיסה שכל מוצב זה הר הבית שצריכים לשמור עליו, והקו הסגול (קו הגבול; ע"נ) זה הדבר הכי קדוש שישנו. במלחמה כוללת אין למוצבים ברמת הגולן שום חשיבות, כמו שלמעוזים בתעלה לא היתה שום חשיבות. העיקרון בשריון אומר: רכז כוח. חטיבה 188 עשתה את מה שהיא היתה רגילה לעשות לפני פרוץ המלחמה ופיצלה את הטנקים. ולא היו לה מספיק טנקים.

"אני נערכתי אחרת. בהתחלה בכלל הייתי צריך להיות כוח עתודה, אבל התנגדתי. אי אפשר לנקוט את השיטה הזאת, שחטיבה 7 תופנה לכל מקום שהסורים יפרצו. ערכתי את החטיבה שלי בגיזרה בראייה של מגננה, במתחם משוריין מוגן. לא פיזרתי בכלל את הטנקים למוצבים. הייתי מרוכז כגרעין של שלושה גדודי שריון, ולקו הסגול לא היתה בעיניי שום חשיבות. ערכתי את הכוח על השטחים השולטים, יצרתי שטחי השמדה ונתתי לאויב להיכנס פנימה, לתוך רמת הגולן, למקומות שיהיה לנו נוח להשמיד אותו. צברתי כוח ועשיתי אבטחת אגפים, והיתה לי עתודה חטיבתית. לחמתי לפי תורת השריון. לפי הגנה בעומק, ולא הגנה בקו אחד, שהוא למעשה ללא עומק וללא יכולת תמרון".

אתה חושב שהכנת את החטיבה שלך למלחמה טוב יותר מהאחרים?

"אחד הלקחים האישיים שלי מהמלחמה הוא ש?70 אחוז מהניצחון בשדה הקרב הוא הכנת היחידות באימונים. למה חטיבה 7 היתה כל כך טובה במלחמה, וברוב חוצפתי אני מרשה לעצמי להגיד - יותר טובה מכל חטיבה אחרת? בגלל שאני אדם פסימי, ובמשך שנה שלמה הכנתי את החטיבה למלחמה. חשבו שאני משוגע, עם כל תרגילי האש שעשיתי אז. אמרו, 'אם נאשפז אותו במחלקה סגורה הוא יחשוב שהוא נפוליאון'. וחטיבה 7 היא בעצם היחידה שלא נכנעה. אפשר לדמות אותה לתער חד שעשוי מברזל כחול, זה הברזל הכי חזק שיש. אלוהים אוהב את חטיבה 7".

אחרי רגע הוא מוסיף: "אני רוצה לעשות גם צדק עם פיקוד צפון. פיקוד צפון לחם נגד חמש דיביזיות סוריות, שתי דיביזיות עיראקיות, חטיבה או שתיים ירדניות וכוח משלוח סעודי ומרוקאי, וזה ב?21 יום בלבד. חופי, אלוף הפיקוד, ראה את הנולד, ובגללו בכלל העלו את החטיבה שלי מהדרום והנחיתו אותנו בגולן ערב המלחמה".

אתה חושב שהשריון עוד יחזור אי פעם למלא תפקיד מרכזי במלחמה?

"אני יודע שאומרים שלא, כי היום האיום הוא שונה וגם שדה הקרב השתנה בהתאם. אבל אני לא בטוח שלא תחזור מתישהו דווקא מלחמה קלאסית נגד מדינה אחת או שתיים או שלוש. אני לא בטוח שהחזית המזרחית, סוריה ועיראק, לא תקום לתחייה, ואני לא יודע מה יהיה במצרים. אני מפחד שהולכים רחוק מדי בזלזול בכוח הממוכן והמשוריין ובתמרון בתנועה ובאש בתפיסת השטח. את זה יכולות לעשות רק עוצבות משוריינות או ממוכנות".

יצחק חופי אלוף פיקוד הצפון מבקר פצועים ממלחמת יום הכיפורים, ספטמבר 2012. באדיבות ארכיון צה"ל ומערכת הביטחון, ארכיון צה"ל ומערכת הבטחון, צלמי במחנה
אלוף פיקוד צפון יצחק חופי מבקר פצועי מלחמה/ארכיון צה"ל ומערכת הבטחון, צלמי במחנה, באדיבות ארכיון צה"ל ומערכת הביטחון

בשאלה מי לדעתו היה האחראי למחדל יום הכיפורים, יש ליאנוש דעה נחרצת. "ראש אמ"ן דאז, אלי זעירא. הכל מתחיל בו. הוא היה איש אסרטיבי, כריזמטי מאוד, בעל ידע רחב, ולא קיבל שום דעה אחרת שנגדה את תפיסת עולמו. הוא היה כל כך מרוכז בדנ"א, בכרומוזום שאותת לו שכל מה שקורה בסוריה ובמצרים ובמזרח התיכון זה עורבא פרח, חיידק שעוד מעט יושמד על ידי הגוף - עד שהוא קרא לזה תרגיל. לא חשב שזה נגיף אלים אלא אולי שפעת קלה. היתה כאן הזנחה רפואית, ביטחונית, אסטרטגית, ברמה הלאומית הגבוהה ביותר. זעירא היה מרוכז כולו בחלת הדבש שלו, בקונספציה שלו, והוא הטביע את כל מדינת ישראל בחלת הדבש הזאת. אבל הוא לא לבד. גם ראש הממשלה גולדה מאיר ושר הביטחון משה דיין וגם הרמטכ"ל אשמים, בכך שהם ראו בו את האורקל מדלפי".

איך היו היחסים שלך איתם?

"לא הייתי חבר של גולדה ולא הייתי חבר של דיין. את דדו מאוד הערכתי, עוד כשהיה אלוף פיקוד צפון. אלמלא הוא, רמת הגולן לא היתה בידינו בששת הימים, היא כלל לא היתה בתוכנית המלחמה. היא נכבשה בגלל שדדו, שהיה אלוף הפיקוד, הפעיל לחץ על משה דיין וקיבל ממנו אישור לפעול שם, יומיים לפני תום המלחמה. ודדו הודח בוועדת אגרנט גם בגלל רמת הגולן וגם בגלל ההפתעה, שהוא לא היה אשם בה במלוא מובן המילה. אבל הדבר הכי גרוע בוועדת אגרנט זה שהמנדט שלה נגמר ב?8 באוקטובר. חקרו שם עד הכישלון, לא חקרו מתחילת הבלימה ועד 21 באוקטובר. לא בדקו, למשל, איך דדו הביא את פיקוד דרום לקילומטר ה?101 ואיך דדו הביא לכך שכבשנו את המובלעת הסורית והגענו לטווח הארטילריה לדמשק. בעצם בדקו את דדו כשהוא היה בלי תחתונים. לא ראו איך הוא התלבש והתארגן וניצח על כל המלחמה ובסוף - גם ניצח במלחמה. כעסתי על מה שעשו לו".

ישראל יכולה להיות מופתעת שוב?

"זה תמיד יכול לקרות. אין אומה שלא הופתעה. צריך תמיד לחשוש מהפתעה, והחשש הזה הוא מה שיכול למנוע אותה. למה, לכל השדים והרוחות, הופתענו ביום כיפור? בגלל השאננות של הניצחון בששת הימים. כל הגנרלים היו גיבורים וכל המפקדים הוציאו אלבומים וכולם הלכו לבתי קפה ועשו מסיבות וכולם נחו על זרי הדפנה".

אתה חושב שאנחנו ערוכים היום לכל תרחיש בשדה הקרב?

"לא יודע. הדוגמה הכי טובה זה מלחמת לבנון השנייה. שם היה אפשר לראות את ניוון התפיסה של כוח ממוכן ומשוריין, תנועה ותמרון באש. זאת היתה המלחמה הכי ארוכה מאז מלחמת השחרור - 31 ימים, ולאן הגענו? שלושה?ארבעה קילומטרים צפונה מגדר המערכת? הזלזול בעוצבות, התחושה שחיל האוויר כל יכול ושכוחות קומנדו וחי"ר קטנים יכולים לבצע את המשימה, המינוי של רמטכ"ל מחיל האוויר, שנהפך פתאום למפקד כוחות היבשה - כל הדברים האלה גרמו לכך שהמלחמה הזאת נגמרה באסון. הפסדנו בה. איבדנו את האמינות שלנו, את כוח ההרתעה".

אמרו שקשה לצבא סדיר להילחם נגד מחבלים.

"שטויות. הצבא מתאים מאוד ללוחמה נגד טרור. גם באמצעי הלחימה וגם בטכנולוגיות החדישות. צבא בעל עוצמה ללוחמה בתנאים מיוחדים יכול להתמודד בהצלחה רבה נגד טרור בגבולות ישראל או מחוץ לגבולות ישראל".

הוא סבור שהפסקת הלחימה במלחמת לבנון השנייה נבעה מריבוי האבדות - והיתה שגויה. "מלחמת יום כיפור השאירה בנו טראומה לאומית מנפגעים. זאת תופעה פסיכולוגית עמוקה, אי אפשר לשאת כאן אבדות גדולות. זה בא לידי ביטוי במלחמת לבנון השנייה ובמבצע עופרת יצוקה ובמבצע עמוד ענן. בעופרת יצוקה הרי היה אפשר לגמור את כל רצועת עזה. אבל גם שר הביטחון וגם הרמטכ"ל, בניגוד לדעתו של אלוף פיקוד הדרום, גלנט, לחצו על הברקס אחרי שהיו לנו הרוגים ופצועים.

"מאז מלחמת לבנון השנייה הלחימה של צה"ל היא לא בכל מחיר. אפשר להפסיק את המבצע באמצע, אם יש הרבה אבדות. זאת טעות. אם אתם רוצים מדינה עצמאית ואם משקיעים כל כך הרבה כסף בצבא, הצבא מיועד להרוג ולהיהרג, כמה שזה נשמע אכזרי ונורא. מישהו פעם עצר מבצעים באמצע רק בגלל שנהרגו עוד חמישה או עשרה איש? אנחנו לא גננים שמשקים שושנים ומגדלים פרחים. אנחנו מוכנים להרוג ולהיהרג.

"אנשים בצבא רוצים להתקדם ומפחדים מאבדות. אנשים בכירים בצבא רוצים לעבור לפוליטיקה ומפחדים מאבדות. מדינאים רוצים להיבחר פעם שנייה ומפחדים מאבדות. אז הם עוצרים מבצעים, בין היתר בגלל כל הטירוף הזה של ועדות חקירה ממלכתיות. כל קצין בכיר יש לו היום דובר ועורך דין ויועצי תדמית. מי חשב על זה בזמננו?

"הצבא נהפך במידה מסוימת לצבא פוליטי, בגלל שקצינים בכירים מאוד עוברים דרך מסלול של מזכיר צבאי לשר הביטחון או לראש הממשלה כדי להגיע לתפקידי אלוף או רמטכ"ל. אם ישבת שנתיים?שלוש ליד הקברניטים המדיניים והפוליטיים, לעולם לא תחזור להיות איש צבא במלוא מובן המילה. אתה כבר מכניס שיקולים שקלטת מאוניברסיטה אחרת".

שמואל גונן (גורדיש)מלחמת יום הכיפורים. לשכת העיתונות הממשלתית
קציני צה"ל עם משה דיין/לשכת העיתונות הממשלתית

קשר מיוחד נרקם במהלך השנים בין יאנוש לרפול, שהיה מפקדו במלחמת יום הכיפורים ומאוחר יותר הרמטכ"ל, כשיאנוש הוא אלוף פיקוד הצפון. קשה לשכוח את דבריו של רה"מ מנחם בגין לפני הבחירות ב?1981: "אסד תיזהר, יאנוש ורפול מוכנים!"
"היינו חברים בלב ונפש", אומר יאנוש, "אני מאוד מתגעגע אליו. זה המפקד שהכי הערכתי. אני חושב עליו כל הזמן - מה רפול היה אומר, מה רפול היה עושה".

איך הסתדרתם ביום כיפור?

יאנוש צוחק. "תקשיב, שתדע לך, אני ב?9 באוקטובר הודחתי מתפקידי. רפול בא אלי ואמר לי, 'מחר אתה מוביל את המתקפה בגיזרת אוגדה 36'. אמרתי לו, 'תמצא לך פראייר אחר. אני לא יודע מי מפקדי הגדודים שיש לי, לא יודע מי מפקדי הפלוגות, אני אפילו לא יודע מי מפקדי הטנקים שנשארו לי. אני צריך יום אחד להתארגן, לבנות את החטיבה מחדש'. רפול השיב לי: 'אתה לא משכנע אותי. היום תשעה בחודש, שעה 4 אחר הצהריים. מחר תתקוף בשעה 9-10 בבוקר. יש לך לילה שלם להתארגן'. אמרתי לו, 'אי אפשר'. אז הוא אמר לי: 'אוקיי, אתה מודח'".

מה עשית?

"כלום. אחרי חצי שעה הוא חזר. אמר, 'טוב, תן לי תירוץ טוב שאני אגיד לאלוף הפיקוד ולרמטכ"ל'. הרי אני ורפול היינו חברים. אמרתי לו, 'תשמע, אם נתקוף מחר בבוקר השמש תהיה בעיניים שלנו, והתותחנים ומפקדי הטנקים לא יראו את המטרות. מצד שני, השמש תהיה בגב של הסורים, הם יראו אותנו מצוין'. הוא אמר לי: 'בסדר, יש לך קייס'. ובאמת דחו את המתקפה שלנו ל?11 בחודש, ועשינו אותה ב?12-11 בצהריים, לא על הבוקר".

ב?1977 מונה יאנוש לאלוף פיקוד הצפון, וחלק את ספסלי פורום מטכ"ל עם חברו רפול, שהיה אז ראש אג"ם. באפריל 1978 מונה רפול לרמטכ"ל, ועל זה יש ליאנוש סיפור.
"אתה רואה את הבריכה הזאת בחצר שלי? בא לכאן עזר ויצמן, שהיה בסוף שנות השבעים שר הביטחון והיינו בקשר מצוין, וכשהוא רצה לרכל קצת על צבא וביטחון, היה קופץ לכאן והיינו מדברים וגם שותים קצת וויסקי. אמר לי, 'החלטתי למנות את רפול לרמטכ"ל, אבל אוי ואבוי לך אם אתה אומר לו את זה. תנצור, נצירה כפולה'.

"אחרי יום?יומיים רפול מתקשר אלי, 'בוא לתל עדשים'. נסעתי אליו הביתה, לנגריה, ישבנו שם, ורפול אומר לי: 'יאנוש, תמצא לי עבודה, אני משתחרר מהצבא'. אמרתי לו, 'חכה, עוד לא הוחלט מי יהיה הרמטכ"ל'. ואני מה זה מתאפק, כי עזר אמר לי שאסור להגיד לו. רק אחרי שבועיים הודיעו לו שהוא יהיה הרמטכ"ל, והוא צילצל לספר לי. אני עשיתי את עצמי כאילו לא ידעתי.

"אנחנו ניהלנו במידה רבה את הצבא בצורה הנכונה שהוא חשב ושאני חשבתי, בצורה מאוד אינטימית ובהבנה שבקריצת עין. זה אולי לא תקין מבחינת התנהגות פורמליסטית של ניהול צבא, אבל זה היה האופי שלו ושלי".

אסד יודע איך לחיות

בסלון הבית של יאנוש מתנוסס פוסטר ענק של המהפכן הנודע ארנסטו צ'ה גווארה ("הוא הגיבור האמיתי שלי"). יאנוש תופס עצמו עד היום כמהפכן לא קטן, אחד שחושב מחוץ לקופסה, וגם סורר לא קטן. הוא רצה מאוד להיות רמטכ"ל אחרי רפול, ב?1983, אבל המינוי הלך למשה לוי.

"זאת נקודה מאוד רגישה", הוא אומר. "רציתי מאוד להיות רמטכ"ל, כמו שכל קצין רוצה להגיע לחוד של הפירמידה. הייתי בצבא 34 שנים, אז התיאבון להיות רמטכ"ל הולך וגדל על ציר הזמן, אם לא קיבלת התקף לב בדרך או נהרגת במלחמות. אני התקדמתי בגלל המלחמות, לא בגלל שהייתי קצין מטה בכיר במטה הכללי וידעתי לעבור על ניירת. אני חושב שהצבא הפסיד כשלא מינו אותי לרמטכ"ל. אבל לא מוניתי מפני שגיסות השריון לא אהבו אותי. הבכירים, בלי לנקוב בשמות, ראו בי צמח פרא שלא מקבל מרות, כמו שלא קיבלתי מרות במלחמה. עשיתי המון דברים בניגוד לפקודות שקיבלתי".

אתה מדבר על טליק, האלוף ישראל טל.

"גם עליו, אבל לא רק. אחרי המלחמה פרשתי כנפיים בפיקוד צפון והתנתקתי עוד יותר מהפיקוד הבכיר של גיסות השריון. כשהיה צריך לדון מי יהיה הרמטכ"ל, הם עלו לעמדות אש ובטווח קרבי פתחו עלי באש. ולא היה לי זמן אפילו לפתוח מדוכות עשן.

"אחרי סברה ושתילה, גם רפול וגם שרון (שר הביטחון; ע"נ) סיימו את תפקידם, ובאו אל משה ארנס, שהתמנה לשר הביטחון, ואמרו לו, לפחות על פי הסיפור שרץ - 'אל תמנה את יאנוש לרמטכ"ל. הוא ייקח את הצבא, יעבור את כל לבנון ואת כל סוריה, ויתייצב לך בגבול הטורקי בלי שתדע'".

אולי גם האמירה של בגין מהעצרת ב?81' הזיקה.

"אחרי הדברים ההם של בגין אשתי הקודמת שלחה לו מכתב וביקשה ממנו לא להזכיר יותר את שמי בנושאים פוליטיים. בגין כתב לה: 'גבירתי, שם בעלך לא יוזכר יותר בשום פורום'. והוא באמת עמד על זה. אשתי הקודמת היתה שמאלנית, בניגוד אלי. לי יש תפיסות מפוכחות יותר. אני למשל בעד אסד".

למה?

"כי עם אסד אנחנו יודעים איך לחיות. אני לא יודע איך לחיות עם המשטר שיגיע אחריו. זה בהחלט אינטרס של מדינת ישראל שאסד ימשיך בשלטון. באומות הערביות אין דמוקרטיה, הם חושבים ברמה מקומית, שבטית, משפחתית. אנחנו צריכים להתקיים כמו אי בתוך הטירוף הסביבתי הזה, וקשה מאוד להנהיג את ישראל ואת המדיניות הישראלית ולקבל החלטות רחוקות טווח. גם בעניין הפלסטיני אני לא יודע אם זה הזמן לקבל החלטות מרחיקות לכת. כל הזמן לוחצים עלינו להחליט, ואני אומר - רגע, לא צריך כל כך לפחד מהמצב הקיים, הוא לא כזה גרוע. אל תעשו יותר מדי מהפכות, למרות הלחצים והגינויים מארה"ב ומאירופה. אני דוגל בתפיסה של 'שב והמתן, שמור על מה שיש'".

למה בעצם לא הלכת לפוליטיקה?

"היתה לי אפשרות כזאת בסוף שנות השמונים, והייתי צריך לקבל הכרעה - לטפל באשתי השנייה, שחלתה בסרטן, או ללכת לפוליטיקה. בחרתי לטפל באשתי, שנפטרה אחר כך. אם הייתי מצטרף אז לפוליטיקה זה היה דווקא למפלגת העבודה, כי דעותיי אז התאימו למצע שלהם. היום אני חושב אחרת, אני מהמרכז וימינה".

היית רוצה להיות שר הביטחון?

עיניו מבריקות. "מאוד".

אביגדור בן?גל נולד ב?1936 בפולין בשם יאנוש, בן ליעקב ויונה, אח קטן לאילנה, הגדולה ממנו בארבע שנים. בפרוץ מלחמת העולם השנייה היתה משפחתו בין רבבות המשפחות שברחו מזרחה, אל פנים בריה"מ. חלקן נדדו בסיביר, אחרות הגיעו לרפובליקות הסובייטיות שבאסיה התיכונה ברעב ובמחסור גדול. הוריו של יאנוש נעלמו בעת המסע, ואילו הוא ואחותו אילנה ("היא כל הזמן שמרה עלי") הגיעו לארץ ישראל דרך פרס, ב?1943, במסגרת עליית "ילדי טהרן". הוא היה בן שבע.

כשהוא נזכר בילדותו, עיניו הכחולות מצטעפות. הוא מבקש שאמתין רגע, נכנס לאחד מחדרי הבית וחוזר אחרי כמה דקות, נרגש, עם תמונה של אישה צעירה. "תראה איזו יפה היתה אמא שלי. היא נעלמה לנו ברוסיה, ומאז לא ראיתי אותה יותר לעולם". הוא מתיישב על הכורסה, משלב ידיים ולוקח נשימה עמוקה. "הגעתי לכאן בתור ילד קטן, לבד, בלי הורים. אחרי שש שנים אבא שלי הגיע לארץ. הוא שרד את המחנות הקשים ברוסיה, אבל לא נקלט כאן ועזב לצרפת".

הילדות שלו, הוא אומר, היתה קשה מאוד. שהה קצת במשפחה אומנת בקיבוץ גבעת ברנר, וברח משם. בגיל 14 הגיע, בודד בעולם וחסר כל, לתחנה המרכזית בתל אביב. במשך שנה ישן בספסל האחורי של אוטובוס. "לא היה לי מה לאכול, אז בלילות הייתי מתגנב לחתונות וזולל שם כאילו אני ילד של אחת המשפחות שהוזמנו".

ואז הגיע הצבא. "אתה יודע למה נשארתי שם? כי זה היה הבית הראשון שלי בחיים. בית חם ויציב, שלא רציתי לצאת ממנו. הייתי קונה שמירות מחיילים, החלפתי בשבתות את אלה שהיו צריכים להישאר שבת. לי לא היה בית. לא היה לי לאן לחזור".

שמואל גונן (גורדיש)מלחמת יום הכיפורים. לשכת העיתונות הממשלתית
דיון מבצעי במהלך המלחמה/לשכת העיתונות הממשלתית

בן?גל התגייס לצה"ל ב?1956, ערב מבצע קדש. הוא שובץ לחיל השריון. במלחמת ששת הימים היה קצין אג"ם של חטיבה 7, ובמלחמת ההתשה - מפקד גדוד באזור התעלה. לאחר מכן התמנה למפקד החטיבה, שהיתה ממוקמת באזור סיני. אחרי מלחמת יום הכיפורים שימש גם מפקד עוצבת געש, עוזר ראש אג"ם, אלוף פיקוד צפון בעת מבצע ליטני ומפקד גיס במלחמת לבנון הראשונה. מאז שהשתחרר מהצבא, בשנת 1985, מילא שלל תפקידים - ובהם יו"ר מועצת המנהלים של התעשייה האווירית ("התפקיד שהכי אהבתי באזרחות") ומנכ"ל תה"ל (תכנון המים לישראל). היום הוא איש עסקים וחבר דירקטוריון בכמה חברות.

יש לו שבעה ילדים. גלית (51) ואבנר (47) מנישואיו הראשונים, דוד (43), יונתן (41) ושאול (38) מנישואיו השניים, והתאומים הקטנים עילי וטוהר בני השמונה, מנישואיו בעשרים השנים האחרונות לאביטל (60). ויש גם שבעה נכדים.

"יאנוש ראה אותי בפעם הראשונה כשהייתי בת 3 והוא היה בן 21", אומרת אביטל בחיוך. "הוא היה חבר של אח שלי מהצבא, והוריי היו מארחים הרבה אנשים בדירה שלנו בתל אביב. מובן שלא זכרתי אותו מאז, אבל הוא הזכיר לי את הפגישה הזאת. אחרי הרבה שנים נפגשנו שוב, כשהייתי דיילת אוויר והוא היה טס הרבה לחו"ל בגלל תפקידיו השונים. לפני יותר מעשרים שנה נפגשנו במקרה בבית קפה באבן גבירול, ואז כבר היה בינינו חיבור אחר. מצאנו את עצמנו מדברים על המון דברים משותפים, התחברנו ונקשרנו מאוד. גיליתי עד כמה הוא אדם אנושי ורך, ואיזו חמלה מדהימה יש לו כלפי הסובבים אותו".

לפני שמונה שנים, בגיל 69, אחרי חמישה ילדים, ובזמן שאנשים בגילו כבר יצאו לפנסיה והתמסרו לסבאות הנעימה והמחבקת, יאנוש הפך שוב לאב - הפעם לזוג תאומים. עכשיו עילי וטוהר עולים לכיתה ד'. ילדים יפים, עם עיניים כחולות ויפות כמו של אבא. כשהם מתעוררים, יאנוש קורא להם אליו החוצה, למרפסת הגדולה המשקיפה אל הים, ומחבק אותם בחום. הם מספרים שאבא אוהב לשחק איתם בבריכה ולוקח אותם לקולנוע. הוא מביט בהם ברוך גדול.

"אני חווה עכשיו את האבהות שלי בצורה שונה מאוד מאשר בפעמים הקודמות. מהרגע שהם יצאו לאוויר העולם אני צמוד אליהם ועושה איתם הכל. חוץ משיעורי הבית, שעל זה הם חוטפים אחר כך בכיתה, אבל זה אני. אני תמיד ממציא להם סיפורים בכל נושא, גם לפני השינה כשאני ממציא להם מהראש כל מיני אגדות וסיפורים. זה לא היה קיים אצלי עם הילדים האחרים שלי. בתקופות ההן הייתי בצבא, אי אפשר להשוות.
"אבל לא אשקר לך, זה בית תוסס וגועש, ויש בו הרבה כיף וצחוק ולפעמים גם צעקות. לא פשוט להיות בגילי אבא לשני ילדים קטנים. אנשים בגילי לא חווים בדרך כלל את האבהות מחדש, מההתחלה. כשאתה סבא - ואני יודע מה זה, כי יש לי גם שבעה נכדים - אתה בא, נהנה מהילדים הקטנים לפרק הזמן שמתאים לך, והולך הביתה. כאן, אלה הילדים שלי. אני שוחה איתם בבריכה והולך איתם לסרטים ולוקח אותם לטיולים בארץ ובחו"ל. יש לך כל הזמן תעסוקה, ללא הרף. ולפעמים בא לך רק לנוח, להירגע קצת. לנו אין עזרה של סבא וסבתא..."

אתה אבא סמכותי, כמו שהיית בצבא?

"בכלל לא. אני לא גוער בהם, אני לא מקפיד איתם על שיעורי הבית. אני אבא חבר. אני אוהב אותם אהבת נצח".

האבהות המאוחרת משאירה אותך צעיר?

"אולי, אבל זה גם מרגיש לי שלא התבגרתי. כאילו אני עדיין בן 40-50. קם על הבוקר וצריך לארגן ילדים קטנים לבית הספר, ללכת לימי הורים. זה לא תמיד פשוט בגילי, אבל נכון שזה משאיר בי את הצד השובב שלי. לפעמים אנחנו עושים קנוניות נגד אביטל", הוא צוחק. "הרי אנחנו שלושה גברים בבית מול אישה אחת".

הבית באמת תוסס. הנה טוהר ועילי מארחים חבר מהיישוב ומשחקים בפלייסטיישן בקולי קולות, ואביטל מדרבנת אותם לבוא למטבח לאכול את ארוחת הבוקר המאוחרת שהכינה. "אני לא נכנס למטבח", מודה יאנוש. "רק לפעמים, לגנוב קצת שוקולד. אשתי בשלנית מדהימה. אם מישהו מחפש מסעדה באמת טובה, היא נמצאת כאן".

בשערו מזמן זרקה שיבה, ועדיין, יאנוש נראה צעיר מכפי גילו. כמה פעמים בשבוע הוא גומא בריכות לא מעטות בבריכה הפרטית, שממוקמת בין עצים ודשא מטופח במרפסת האחורית. את יומו הוא מקדיש לעסקים, וגם לילדים ולמשפחה.
"אני קורא הרבה, בעיקר ספרים על מלחמות, ספרי היסטוריה, אוטוביוגרפיות, וגם מדע ואסטרונומיה. הספר האחרון שקראתי היה דווקא הומוריסטי, 'הזקן בן המאה שיצא מהחלון ונעלם'. ואני משוגע על פרנק סינטרה". פתאום הוא שואג, "פרנקי! הו פרנקי, פרנקי!"

הדב הלבן, מלחמת יום הכיפורים. ארכיון צה"ל ומערכת הבטחון, צלמי במחנה
הדב הלבן, מלחמת יום הכיפורים/ארכיון צה"ל ומערכת הבטחון, צלמי במחנה

תוכניות ריאליטי אתה רואה?

"מתעב. הן לא מדברות אלי ומיותרות לגמרי בעיניי".

אז מה כן?

"ערוץ ההיסטוריה, תוכניות ספורט, 'לונדון וקירשנבאום', 'הומלנד' ו'חטופים'. לעיתים רחוקות אנחנו הולכים לקולנוע. את ההצגות בתיאטרון אני משאיר לאשתי. בימי שישי אני אוהב מאוד ללכת לחנות המשקאות של גדי באור עקיבא, לשתות שם עם החברים קצת וויסקי ולעשן איזה סיגר טוב. יש שם פרלמנט של אנשים מכל הסוגים והמינים, אנחנו יושבים יחד שעות. זה עושה לי טוב, אני אדם של אנשים. אני אוהב אותם".

מזהים אותך ברחוב?

"בדרך כלל כן, ואז יש כל מיני מצבים משעשעים. אני נכנס למונית, הנהג אומר לי - 'וואו, אתה יאנוש, לא?' אני מודה באשמה. הוא לוקח אותי ליעד שלי ואומר לי - 'טוב, היית גיבור של מלחמת יום כיפור, הנסיעה בחינם'. אז אני משלם לו כפול. כשאני טס לחו"ל, לא נותנים לי לישון. כל רגע מישהו אחר בא ורוצה שאדבר איתו, שאספר לו משהו על המלחמות. כשאני יושב בבתי קפה באים צעירים, 'יאנוש, פעם סבא שלי היו איתך בחטיבה 7'. או בחורות שהיו פעם פקידות שלי בצבא, לפני המון שנים. לפעמים זה נעים, לפעמים זה מביך".

מה משמח אותך?

שותק דקה ארוכה. "אני לא סתם לא עונה לך. אני איש עצוב. אין לי הרבה שמחות בחיים. אני לא מריר, סתם עצוב. קשה לי להיות פרשן של עצמי, להיות פרויד ולעשות לעצמי אנליזה. אבל לא היו לי חיים קלים, ובסופו של יום, אני זאב בודד. אני יודע שמה שהוביל אותי בחיים, שהחזיק אותי, זה האינטואיציה שלי, שהיא התכונה הכי חזקה אצלי. אני מרגיש שעד היום, כל יום אני חותר עם הזרם. עם הזרם זה יום טוב, ונגד הזרם זה יום רע. בגילי הלא צעיר, אני ביום?יום שלי עדיין נאבק. אני מרגיש שמעשית ונפשית ורגשית, לא יצאתי עדיין לפנסיה. אני לא אומר את זה מתוך רחמים עצמיים, זאת האמת".

למה העצב?

"הוא טמון איפשהו בתוכי. אולי הוא נובע מזה שבאופי שלי אני אדם פסימי. אני אדם מאוד רגיש ופגיע. אולי לא תמיד אני מראה את זה, ויש לי לפעמים תדמית אחרת, אבל אני אומר לך שאני איש רחמן, טוב לב, אוהב חברים ומנסה תמיד לעזור להם. כשאני רואה ברחוב קבצן שאוסף פרוטות מכיסא הגלגלים שלו, הדמעות חונקות לי את הגרון. אני האיש הכי פשוט שאני מכיר, נחבא אל הכלים, לא אסרטיבי. אני לא חי על ההישגים שלי בעבר ובהווה ולא עושה מעצמי משהו מיוחד. גם לא דורש הרבה. לא הייתי אצל פסיכולוג כי זה לא מצב דיכאוני ותמיד עזרתי לעצמי, אבל בכנות, זאת התחושה שלי. תחושה של עצב".

טרם התפרסמו תגובות

הוסף תגובה חדשה

+
בשליחת תגובה אני מסכים/ה
    4
    walla_ssr_page_has_been_loaded_successfully