שלום כיתה א', שלום למורה שלומית.
ליוויתי אתמול את בני השני אל תוך היכל הדעת והחוכמה: נרי שלי עלה לכיתה א'. ראיתי אימהות ואבות שנישקו ונופפו וצילמו, ועמדו מהצד בעיניים לחות; ראיתי ילדים נרגשים בחולצות לבנות; וראיתי אותך, המורה שלומית, רעננה ונרגשת, נכנסת לכיתה.
כשבכורנו עלה לכיתה א', לפני שנתיים, כתבתי לו את האיחולים שלי אליו כאמא: "הייתי רוצה שתלמד המון מהכל, שתטרוף את המידע, שתיקח כמה שיותר ממנו. הייתי רוצה שתלמד ללמוד לבד, ותרצה ללמוד לבד, ותשמח ללמוד לבד, גם כשספסל הלימודים יראה את גבך מרחוק. הייתי רוצה שייתנו בך אמון ויגדילו אותך במבט אוהב. שתהיה חבר טוב ותישא חן מלפני כל אדם. שתינצל ממורים רעים וטיפשים, או סתם כאלה שלא יבינו אותך. שתישאר אופטימי ומתקן עולם ותם וישר כפי שאתה היום. שהסקרנות המפעימה שלך לא תדע רוויה לעולם".
היום אני יודעת שלא רק טריפת מידע בזוג ידיים יש בבית הספר, אלא גם עולם רגשי. היום אני מבינה עד כמה את משמעותית, שלומית, ולכן החלטתי לכתוב אלייך הפעם. אז מה אני מאחלת לך? שתרכיבי בכל בוקר משקפיים שיאפשרו לך לראות את הטוב והאור שיש בכל ילד. שתראי אותם כאדם שלם, חושב ומרגיש. שלא תכבי את הבעירה הפנימית שלהם, את הסקרנות, היצירתיות, החשיבה המקורית. שלא תכניסי אותם לשורה, כי אין שורה. שתשכילי להעצים את החיובי שבהם ולא את השלילי.
שלא תהססי לגעת בהם, בכל הזדמנות: תני להם יד בטיול, חבקי אותם כשיצליחו, לטפי את גבם כשייכשלו. אל תהססי לנזוף בהם. שלעולם לא תתייאשי מהם, מאף אחד. שתבואי לעבודה בשמחה ובהתלהבות. שתיתני להם טעימות מסקרנות מאוקיינוס הידע הגדול. שתוליכי אותם לעבר יופיו של הספר, עומק התורה, עוצמות הגילוי ושמחת הלימוד. שתצליחי להיות תמיד רגישה ומרגשת. שלא ישכחו אותך לעולם.
אני יודעת, הבית חשוב ומשמעותי: בלי משבי האוויר הקטנים שנוצרים מנשיקות, מתפילות ומתמיכת ההורים, אף ילד לא יצליח לעלות במדרגות. אבל אתמול הפכנו לשותפות, אני ואת, ואני מתפללת להצלחתך.