על רקע ההתפתחויות ההיסטוריות הנובעות מהטלטלה האזורית הקיצונית בעולם הערבי שסופה אינו נראה באופק, ראוי לבחון את היערכות הקהילה הבינלאומית המערבית ותגובותיה למשבר המתמשך: האם תגובות אלה, במעשה או במחדל, תרמו למיתון ההידרדרות או שמא החריפו אותה? ארצות הברית היא השחקן המרכזי והחזק ביותר בקהילה הבינלאומית. מצרים היא הגורם המשמעותי ביותר בעולם הערבי. מכאן, שניתן לבודד ולנתח את דינמיקת היחסים של ארה"ב מול מצרים כמקרה בוחן פרטי אך מייצג לשאלות הנוגעות להתייחסות הכללית במזרח התיכון.
מדיניות החוץ האמריקנית לדורותיה ידעה לאזן בין קידום ערכי היסוד הדמוקרטיים לבין שמירה על האינטרסים החיוניים שלה. עם חתימת הסכם השלום בין מצרים לישראל ב-1979, הפכה מצרים לנכס אסטרטגי מרכזי של ארה"ב במזרח התיכון. מעבר לצורך בטיפוח השלום המצרי-ישראלי ושמירת חופש השיט בתעלת סואץ, שימשה מצרים גורם פרו-מערבי מתון הבולם מגמות רדיקליות בעולם הערבי והמוסלמי. מצרים היא גם שוק משמעותי לייצוא ביטחוני אמריקני. שיתוף הפעולה הצבאי-מודיעיני בין ארה"ב למצרים הוכיח עצמו בשתי מלחמות המפרץ, ב-1991 וב-2003, באפגניסטן ובלוחמה האמריקאית המתמשכת בטרור הג'יאהדיסטי העולמי. שיתוף הפעולה היה כל כך נרחב עד שבוושינגטון התגאו כי רוב הקצינים המצרים בדרגת רב-סרן ומעלה הם חניכי הקולג'ים האמריקנים ומוכרים היטב להם.
עידוד לגורמים הרדיקליים
בהערכות המצב השנתיות של המועצה לביטחון לאומי בארה"ב, ניתנה תשומת לב מיוחדת ליציבות המשטר המצרי תוך הכרה בחשיבות המשך התמיכה האמריקאית בשלטונו של חוסני מובארק, על אף חוסר הדמוקרטיה של שלטונו והפגיעה בזכויות אזרח, לרבות הוצאת תנועת האחים המוסלמים מחוץ לחוק.
עם כניסתו של הנשיא ברק אובמה לבית הלבן בינואר 2009, השתנתה הגישה במתן משקל עודף לערכים ולאידיאולוגיה האמריקנית במדיניות החוץ, על חשבון האינטרסים. חיזוק לגישה זו ניתן על ידי הרציונאליזציה כי החדרת ערכי דמוקרטיה ג'פרסונית תשקם את יחסי ארה"ב ומדינות האיסלאם לאחר עשור המלחמות של נשיא בוש הבן. כבר במאי 2009, ארבעה חודשים מכניסתו לתפקיד, התייצב הנשיא אובמה בקהיר ונשא את נאומו המכונן מול העולם הערבי. שלא כבעבר, מסריו של הנאום לא תואמו עם המארח מובארק והוא הרחיק לכת בביקורת על שלטונו. אין להתפלא על כך שמובארק בלט בהיעדרו ממעמד נאום קהיר.
סביר להניח כי משמעויות נאום קהיר לא נעלמו ממתכנני המדיניות האמריקאית, מה גם שהוא תאם את האסטרטגיה החדשה שלהם. גם אם בדיעבד ניתן אולי למתוח קו בין אירועי כיכר תחריר בינואר 2011 לנאום קהיר של מאי 2009, קשה להאשים את וושינגטון כי לא נערכה כראוי לטלטלה במצרים. הניסיון מוכיח כי טובי המומחים מתקשים לחזות אירועים בקנה מידה היסטורי, דוגמת התפרקות ברית המועצות ונפילת חומת ברלין.
לעומת זאת, יש להתפלא על התגובות האמריקאיות לשרשרת האירועים במצרים מאז תחריר. תגובות המעצמה הגדולה היו לא עקביות, מבולבלות, סותרות את האינטרסים האמריקאים ופוגעות במעמדה יוקרתה ויכולת השפעתה על האירועים. המהירות בה הסירו האמריקנים את תמיכתם במובארק והסיוע בהדחתו עומדים בניגוד משווע לאיטיות הגינוי האמריקני לדיכוי המהומות לאחר הבחירות באיראן ב-2009 נגד שלטון האייתולות, וחוסר התמיכה במפגינים האיראנים.
ביקורה של מזכירת המדינה הילרי קלינטון בקהיר, עוד בטרם הוכרעו תוצאות הבחירות לנשיאות מצרים ב-2012, תרם להכרזת הניצחון של איש האחים המוסלמים מוחמד מורסי. מיד עם כניסתו לתפקיד נקט מורסי בצעדים אנטי-דמוקרטים משמעותיים, כולל פגיעה במיעוט הנוצרי הקופטי. כמו כן החל בהתקרבות מול איראן, אויבתה המושבעת של ארה"ב .
הצבא הוא הגורם הפרו-אמריקני ביותר במצרים, ובעל מעמד מיוחד ומייצב בחברה ובתרבות המצרית. משהחליט הצבא לאחר התלבטויות כי הגיעו מים עד נפש ויש לסלק את מורסי מתפקידו, שוב התמהמה וושינגטון בגיבוש עמדתה. ההדלפות מהממשל והקריאות השונות בארה"ב להטיל סנקציות על מצרים ולהפסיק את הסיוע לה עודדו את הקיצוניים האיסלאמיסטים בפעילותיהם האלימות. טוב עשתה וושינגטון שהתעשתה, אף אם מאוחר, והחליטה לבסוף להמשיך בסיוע, לעת עתה.
חוסר העקביות של עמדתה של ארה"ב כלפי מצרים, ההססנות ואיטיות התגובה הגובלים באדישות, משליכים על היציבות בכל המזרח התיכון, ומעודדים גורמים רדיקליים בראשות איראן. גם נשיא סוריה בשאר אסד, בהערכות המצב שלו, מרשה לעצמו לחצות את כל הקווים האדומים שהוצבו על ידי אובמה ולטבוח ללא רחם בעמו, כולל בנשק לא קונבנציונלי כמו בשבוע האחרון.
בעלות הברית של ארה"ב באזור צופות בהשתאות ובדאגה באובדן המנהיגות האמריקנית, וחוששות מאובדן הדרך האמריקנית.
דני אילון שימש כשגריר ישראל בוושינגטון, חבר כנסת וסגן שר החוץ
לכל הטורים של דני אילון בוואלה! דעות
מעוניינים לפרסם מאמר במדור הדעות? כתבו לנו למייל op-ed@walla.net.il