וואלה!
וואלה!
וואלה!
וואלה!

וואלה! האתר המוביל בישראל - עדכונים מסביב לשעון

לבנוני? אלקטרוני!

סיגל ארביטמן

23.8.2013 / 6:00

כילד לבנוני למשפחה אמידה הוא לא העז לחלום שיהפוך לאחד ממפקדי הלוחמה האלקטרונית החשובים ¬ אבל אלי קשק נכנס לתור הזהב של תחום הל"א, והציל את מסוק הרמטכ"ל מיירוט

אלי קשק, 57, אזרח עובד צה"ל, סגן מפקד הבה"ד ללוחמה אלקטרונית (ל"א) וראש מדור ערבית במחלקה, מתרווח בכיסאו שבמשרדו במרכז ללוחמה אלקטרונית שבבסיס צריפין.

המשרד שלו ממש לא נראה כמו משרד צה"לי אופייני: קטן אך עמוס, את קירותיו מעטרות תמונות רבות שברובן נראה קשק הצעיר לבוש מדי חייל בסיטואציות שונות מימי שירותו הצבאי.

מאחוריו תלויה מפה ענקית, שלל ממלחמת יום כיפור, המציגה את המזרח התיכון: מצרים, ירדן, סוריה ולבנון. ישראל לא מופיעה בה, אלא פלשתין. במקום ירושלים עומדת אל?קודס.

מתקן מים מינרליים ניצב לידו ובמרחק נגיעה אף מכונת אספרסו קטנה. התריסים מורדים לחסום את חום היום שבחוץ, המזגן עובד במלוא המרץ ובאוויר עומד ריח דקיק של סיגריות.

המקום אינו משדר אווירה צה"לית יעילה ומוכוונת מטרה, אלא יותר משרד של אדם המרגיש בבית.

תוך כדי שהוא מוזג מים בכוסות ומכבד את הנוכחים באספרסו טעים ("שני הדברים הכי טובים שעשיתי כדי לשדרג את המשרד היו להביא את מתקן המים המינרליים ואת מכונת האספרסו; בלעדיהם לא הייתי חי"), הוא מספר לנו שלא מזמן הוא תפס את אחד החיילים שלו מסכן את ביטחון השדה של היחידה בפייסבוק.

אתה חבר של החיילים שלך בפייסבוק?
"מה זאת אומרת? ברור שכן. לא רק זה - אני לא מציע להם חברות, הם מציעים לי! אני לא עוקב אחריהם ביום?יום, זה רק כדי לראות שהם לא מעלים שטויות, כמו חייל שלי שעכשיו העלה מפה של הגבעות שהוא הולך לעשות בהן ניווטים. מזל שתפסתי אותו בזמן".

עבור קשק, ביטחון שדה וסודיות הם טבע שני. מחלקת הל"א היא אחת מהמחלקות החשובות בעת לוחמה ובזמן ביטחון שוטף. תפקידה, בין השאר, הוא ליירט את מסרי האויב ולשבש או לחסום אותם. חיילי היחידה מאזינים לשידורי צבאות המדינות השכנות וכן לקבוצות של לוחמים הפועלות באזורנו ומתקשרות בתדרים שונים ומזהים מצבי איום ומנטרלים אותם על ידי שיבוש התדרים, חסימת אנטנות ושאר אמצעים אלקטרוניים. התוצאה: "טלפון שבור" בקרב האויב והרבה אי הבנות ופקודות שאינן מגיעות ליעדן. בלאגן אצל האויב זה תמיד טוב.

מהעושר בביירות לבת ים

לקריירה הצבאית שלו במחלקה הגיע קשק ממש במקרה. כבן למשפחה יהודית?לבנונית מסורתית, אב סוחר ואם עקרת בית, את ילדותו העביר בנעימים ברחוב וואדי אבו ג'מיל, רחוב היהודים בביירות. חייהם של היהודים בלבנון בתקופת טרום מלחמת ששת הימים היו מאוד טובים: לרובם היו עסקי מסחר משגשגים, בתי קיץ ובתי חורף וחיי נוחות אמידים. למרביתם היתה טלוויזיה בבית, בתקופה שבישראל עוד ניסו להבין איך מתפעלים את הדבר הזה שנקרא מדינה, ואפילו טלפון, כשבארץ היו הולכים לבית הדואר המרכזי ומחכים שעות לאפשרות להשתמש בפלא הזה.

קשק נזכר בילדותו בחיוך רחב ומתאר חיי קהילה עשירים שהורכבו משמירה על המסורת היהודית. אולם השקט לא נמשך לאורך זמן. עם פרוץ מלחמת ששת הימים ב?67', החלה הפסטורליה להתערער. "עם פרוץ המלחמה הדביקו על דלת החנות של אבא שלי בשוק תמונה של נאצר, וזהו, לא היה אפשר לפתוח את החנות, כי חס וחלילה שהתמונה תיקרע. נאצר היה אלוהים באותה תקופה. הבנו את הרעיון, ובמשך כל אותו שבוע הסתגרנו בבית עד יעבור זעם. לאחר שישראל ניצחה במלחמה, הורידו את התמונה".

אבל אז התחילו הצרות. פליטים פלשתינים שברחו מישראל החלו להגיע בהמוניהם ללבנון ולהתסיס את השטח נגד היהודים. משפחת קשק, כמו משפחות יהודיות רבות אחרות, הבינה שחייה הנוחים בביירות הגיעו לסיומם. "אבא שלי, עליו השלום, קיבץ את כולנו בסלון הבית והודיע לנו שנוסעים לישראל. אחי הבכור היה מאוד ציוני והודיע לאבי שלבד או עם כולם - הוא עולה ארצה, אז אבי החליט שכולנו עולים".

בתחילת שנות ה?70 ארזה המשפחה את הפקלאות, וספק עזבה?ספק ברחה ממדינת הארזים לקפריסין, שם שוכנה למשך שבוע בבית מלון. שבוע לאחר מכן כבר היו הקשקים בדרכם ארצה.

אין תמונה. צילום מסך, מערכת וואלה!
החיילים מציעים לו חברות בפייסבוק. קשק/מערכת וואלה!, צילום מסך

אתה זוכר איך הרגשת באותה תקופה?
"היה לי מאוד קשה לעזוב. היתה הרגשה טובה, שיצאנו בזמן, לפני שהתחילו הזמנים הממש גרועים, אבל עדיין, עזבנו מדינה מתקדמת שבה נחשבנו לאנשים עשירים, לטובת מקום, לא נעים להגיד, הרבה פחות מפותח. כשהגענו ארצה חיכינו שבע שנים לטלפון. טלפון! ולא היתה לנו טלוויזיה. כשבלבנון כל הדברים האלה היו מאוד טריוויאליים. הגענו ארצה וקיבלנו מיטות סוכנות בבת ים. לא היה קל".

חודש וחצי אחרי שהגיעה ארצה חוותה המשפחה טרגדיה נוראית: אביו של אלי נהרג בתאונת עבודה במפעל צמר גפן שבו הוא עבד. "אני לא אשכח את היום הזה", הוא נזכר. "זה היה בט"ו בשבט ואני יצאתי עם הכיתה שלי לנטיעות בבת ים. עברנו דרך חצר המפעל ואני זוכר שנופפתי לאבא שלי שצפה בי מבעד לחלון. חזרתי מהנטיעות לבית הספר ומשם הביתה, וכשהגעתי הביתה ראיתי את כל הדודים שלי למטה ואמרו לי שאבא נהרג".

מה קרה?
"באותו יום היו אמורים להגיע מלבנון אחיו ואחותו שנשארו שם. הוא מיהר לצאת מהעבודה ולפגוש אותם בשדה התעופה, כך שלא סגר את המכונה שעליה עבד לפני שהתחיל לנקות אותה. לדעתי, זה גם היה קשור לעובדה שהוא לא ידע טוב עברית ולא קרא נכון את הוראות הניקיון. היד שלו נתפסה במכונה ונתלשה ועד שהאמבולנס הגיע לבית החולים, הוא מת מאובדן דם. ככה התחלנו את החיים שלנו בישראל".

sheen-shitof

עוד בוואלה!

איך הופכים אריזת פלסטיק לעציץ?

בשיתוף תאגיד המיחזור תמיר

בוא, יש מזגן

הטרגדיה לא מנעה מאלי וממשפחתו להתאקלם בארץ. אחיו הגדולים נשלחו לפנימיות שונות במימונו של דוד עשיר שהגיע מלבנון, ואלי נשאר בבית לשמור על אמו ועל אחותו הקטנה.
לאחר זמן מה עברה המשפחה לשכונה טובה יותר בבת ים ואלי החליט ש?11 שנות לימוד הספיקו לו, ובשנתו הלפני האחרונה פרש מבית הספר התיכון ויצא לעבוד כדי לעזור בכלכלת המשפחה. בשנת 1974 התגייס. לאחר הטירונות הצטרף לחיל קשר, שם עבר קורס סטנדרטי לאלחוטני מורס.

למה חיל הקשר? היתה לך נגיעה לאלקטרוניקה?
"ממש לא. פשוט התגלגלתי לזה. הייתי יכול לבחור בין להיות נשק לחיל הקשר, והעדפתי קשר. זה היה ממש הימור".
ההימור השתלם. חודשיים לאחר תחילת הקורס הגיעו לבקר את החיילים הצעירים שני קציני ל"א שחיפשו מועמדים פוטנציאליים למחלקה. "הל"א היתה אז מחלקה פצפונת", מספר אלי. "שני אוהלים, כמה משרדים ושתי כיתות. ברגע שהקצינים הבינו שאני דובר לבנונית שוטפת, הם עשו כל שביכולתם כדי לגייס אותי. אפילו קצת עבדו עלי - אמרו שהתנאים בל"א ממש טובים, שיש מזגנים בכיתות, שאפשר ללכת על אזרחי ומה לא. זה די שבה אותי, והסכמתי. מיותר לציין ששום דבר מזה לא היה אמת - לא מזגנים ולא בטיח. אוהלים מאובקים וצריפים במקום כיתות. אבל אז התחיל הכיף".

עבור קשק, היתה זו אהבה ממבט ראשון. "זה היה תפור בשבילי. הודיתי לאלוהים שהגעתי למקום הזה. רוב הלבנונים בני העלייה שלי הלכו מן הסתם למודיעין, ואני הייתי היחיד ששינה כיוון. השתמשתי בדבר שאני יודע הכי טוב - בערבית שלי, ולמדתי מקצוע חדש שבו הייתי עתיד להיות ממש טוב - אלקטרוניקה. יחד זה שילוב קטלני. היה לי ברור שאת הצבא אני לא עוזב כל כך מהר".

קשק מיהר לחתום קבע. הוא אפילו לא יצא לקצונה כי לא רצה לעבור תפקיד. "ב?1977 חתמתי לשלוש שנים נוספות", הוא מספר, "וקיבלתי אז את מה שנקרא 'מענק וספה' - 25,000 לירות. באמצעות הכסף הזה מימנתי את חתונתי עם חברתי דאז, היום אשתי, באולם צבאי בקרליבך בתל אביב שנתן הנחות לחיילים ולאנשי קבע. בכסף של הצ'קים קנינו את הבית הראשון שלנו. אין ספק שהצבא היה המרכיב העיקרי בתחילת החיים שלי. בזכותו הגעתי לכל ההישגים האלה".

צל"ש או טר"ש

כמו שהצבא העניק לו ביטחון כלכלי, כך השכיל קשק לזהור בתור חייל מסור ונאמן. בשנת 76' הבין צה"ל שלפלנגות בדרום לבנון יש פוטנציאל להפוך לכוח מסודר והחל במבצע ארגון הקבוצות לכדי צבא מוסדר. לאלי היה תפקיד קריטי בתהליך.

"ההכשרה שלי כללה ידע עצום במכשירי קשר, ובגלל שידעתי את השפה על בורייה העלו אותי ללבנון. שם ישבתי עם הצד"לניקים לעתיד והעברתי להם קורס קשר בערבית. היתה לנו כיתה מסודרת ולימדתי אותם הכל, מא' ועד ת', על מכשירי הקשר שהצבא סיפק".

היה לך מוזר לחזור למדינת ילדותך אחרי כל כך הרבה שנים?
"היה לי מדהים לחזור, אבל גם קצת פחדתי כי עדיין היתה לי משפחה בלבנון, ופחדתי שמשהו יקרה לי, שיחטפו אותי או משהו, ואז יבקשו כופר. אבל נהניתי מאוד. אפילו לימדנו את הבנות שלהם קשר. הלבנונים התלהבו מאוד מישראל, הם הבינו שבלעדינו הם די אבודים. לימדנו מאות, קורס אחרי קורס, וכל ערב היינו עושים חאפלות במחנה. הם התלהבו מזה שגם אני לבנוני בעצם. הרגשתי כאילו אני חוזר למקורות".

בזמן מבצע ליטני ישב אלי על הקשר. תפקידו היה להאזין לתדרים השונים ולנסות ליירט מסרים שמעביר האויב. "לוחמה אלקטרונית בנויה על כך שכל חייל מקבל תדר מקצין המודיעין. בזמן המבצע קיבלתי תדר שבו לא קרה שום דבר, ואני, בגלל שיש לי קוצים בתחת, התחלתי לעבור לתדרים אחרים כדי לנסות ליירט משהו משמעותי. פתאום שמעתי מישהו מדווח לכוחות בשטח שהוא רואה מסוק ציוני עובר ומבקש לתת הוראות של יירוט. התקשרתי מייד לקצין המודיעין שלי וביקשתי ממנו שיאשר לי לחסום את התדר, אבל לבסוף האישור לא ניתן. אז אני יושב שם, שומע בקשר את האויב מתכוון להוריד מסוק שלנו, וידיי קשורות".

ואז, מספר קשק, החלה הדרמה: "החלטתי לקחת יוזמה. חשבתי לעצמי - או שאני יורד לדרגת טוראי או שאני מקבל צל"ש. לקחתי את הסיכון וחסמתי את התדר ללא אישור בעודי רועד מפחד. חסמתי כשש דקות מהשדר, ואז צילצל הטלפון האדום. על הקו משבחים את קצין המודיעין שלי - כל הכבוד שהוא נתן אישור לחסימה. במסוק ישבו הרמטכ"ל ושר הביטחון, ובעקבות הלקח שנלמד במבצע הזה נאסר על השניים לנסוע יחד בעת לחימה. היום, אגב, אני מלמד את החניכים שלי לא לעשות את זה".

למה? לך זה הצליח.
כן, אבל אני לבנוני. זה לא עניין של שחצנות, אבל אין פה עוד לבנוני. כל החניכים שלי, אנשים ברמה גבוהה, הם - סליחה על הביטוי - אשכנזים שלמדו 5 יחידות ערבית. אילו חניך היה שומע את התדר הזה, הוא לא היה מבין את הניואנסים של השפה. צריך להיות ממש בתוך השפה כדי להבין את הדקויות האלה. אם בסוף מישהו יעשה את זה ויציל את המדינה, אני אתן לו שתי נשיקות והכל בסדר, אבל אם לא - זה יכול להיות אסון".

האויב מודע לכך שאנחנו משבשים לו את הקשר?
"לרוב הם חושבים שזו תקלה. פתאום שומעים אותם אומרים: 'תחליף אנטנה, תשפר את הקליטה, תעשה כיול מחדש', כל מיני פעולות שאמורות להחזיר את הקשר לתפקוד. הם לא חושדים שזה אנחנו. למרות שהמפקדים והמודיעין שלהם יודעים שיש לנו יחידת שיבוש, זה לא ממש מחלחל למטה".

אתם קולטים גם סתם שיחות בינם לבין עצמם?
כן, בטח. פחות בזמן לחימה, אלא יותר בזמני שיגרה. הם מדברים בדיוק על אותם דברים שאנחנו מדברים: הרבה קללות, אמא שלך ככה ואבא שלך ככה, הרבה צחוקים בינם לבין עצמם, ובעיקר על נשים, כל מיני סיפורים על איך הלך עם זאת או עם אחרת".

בסופו של יום, קשק מסכם בארשת פנים רצינית: "אנחנו באמת יכולים להציל חיי אדם. אנחנו נמצאים בשטח, בקירבת אזור הלחימה. אנחנו לא נכנסים פנימה, אבל חיילים שלנו מוצבים עם משדרים ועם כל הציוד במיקומים ספציפיים, אם זה בעזה או ברמת הגולן, ומאזינים לתדרים השונים. אם אני חוסם הוראה של מפקד שניתנת בזמן אמת, אפילו עשר דקות - זהו, שיניתי את כל מהלך הקרב".

  • עוד באותו נושא:
  • אלי קשק

טרם התפרסמו תגובות

הוסף תגובה חדשה

+
בשליחת תגובה אני מסכים/ה
    4
    walla_ssr_page_has_been_loaded_successfully