לבד

לפני כמה חודשים התיישבה חנה מרון לעדכן את צוואתה. על המוות והמתים היא נמנעת מלהרהר ביום?יום, אבל רגע לפני גיל 90, צריכים להיות ערוכים לכל צרה שלא תבוא. "להגיד לך את האמת? אני משתדלת להתרחק ממחשבות שקשורות למוות", היא אומרת תוך כדי יניקה ארוכה מסיגריית פרלמנט ארוכה שהיא מרשה לעצמה לגנוב כמה פעמים ביום. "אני מעדיפה לחשוב על מה שעוד יש לי לעשות, אם כי דבר אחד ברור לי: אני רוצה קבורה חילונית. אני לא אוהבת את הדת, לא מאמינה באלוהים, ויש לי בעיה קשה עם הממסד הדתי. אני חושבת שהם עושים לנו הרבה צרות ומקשים פה על החופש של האנשים לחיות איך שהם רוצים. הייתי רוצה שתהיה לי הלוויה יפה וחילונית, שיבואו לשיר סביבי שירים, שידקלמו טקסטים ושיספרו עלי. אפילו שישמיצו, לא אכפת לי. בגילי אני כבר מרגישה חסינה מהכל. היתה תקופה ארוכה שחשבתי לבקש שאולי בכלל ישרפו אותי במקום שאשכב לי בחור באדמה, אבל בסוף החלטתי על קבורה חילונית. לא יודעת. אולי למשפחה זה יפריע שלא אהיה 'קיימת' בכלל".

כתיבת צוואה מובילה לחשבון נפש על החיים שעברת?
"לא אצלי. מה הטעם לחשוב מה עשיתי טוב או מה עשיתי לא טוב במהלך החיים שלי? מה שהיה היה. היתה קריירה מלאה שיאים ותפקידים נהדרים, היו חברים נהדרים מהתיאטרון, שרובם מתים והאחרים עסוקים בעניינים שלהם ולצערי הקשרים לא נשמרו, היה בעל נהדר, ויש לי שלושה ילדים ושלושה נכדים שאני משתדלת לראות בשבתות. אני לא בן אדם שמצטער על מה שעשה או לא עשה. הדבר היחיד שיש לי קצת נקיפות מצפון לגביו הוא אמא שלי, רוזה, שגמרה לא טוב. היא נפטרה מאלצהיימר, ובשנים האחרונות לחייה חשבה שאני אחותה. זה רגע קשה שבו אמא שלך לא מזהה אותך. הגעתי לבקר אותה עם דפנה (רכטר, בתה; י"א), שהיתה אז בת שנתיים, והיא התעקשה שאני אחותה. אמרתי לה: 'אמא, זאת אני, חנה, הבת שלך'. אבל היא לא הבינה על מה אני מדברת". היא צוחקת צחוק גדול, שהופך במהירות לבכי חרישי שממלא את עיניה בדמעות.

"לקחתי את היד של דפנה ושמתי ביד שלה, אבל היא לא הבינה מי אנחנו. זה היה עצוב ונורא. ואני לא הייתי שם מספיק בשבילה. בחלק מהזמן הייתי מאושפזת במינכן אחרי תקרית הירי ברגל שלי, ואחר כך התאוששתי בארץ. היא היתה אישה נפלאה, מוכשרת, ציירת וחתיכה רצינית. היא גם זו שדחפה אותי כילדה להופיע בתיאטרון בברלין. אני לא יודעת אם הייתי מי שאני לולא היא".

הקריירה של מרון, פעם מאירצ'ק, החלה כשהיתה בת ארבע ונהגה לעמוד על שולחן העץ בבית ולשיר. הוריה, ובעיקר אמה, שזיהו את הביטחון העצמי של הילדה, שלחו אותה בשנת 1928 לאודישן להצגה "פצפונת ואנטון", שהתבססה על ספרו של אריך קסטנר. היא קטפה את התפקיד הראשי, הפכה לגימיק בקרב הברנז'ה הברלינאית, ומשם המשיכה להשתתף בהצגות ילדים נוספות, בתסכיתי רדיו ובסרט קולנוע. כשהנאצים החלו לצבור כוח, זיהה אביה את הסכנה והציע לרעייתו לעזוב את ברלין.

"מול הבית שלנו היה מועדון של קצינים נאצים, ואבא שלי, יצחק, היה פותח את החלון וצועק עליהם: 'לכו הביתה, מנוולים'", היא נזכרת מבעד למסך עשן הסיגריות והזיכרון העמום. "ואמא שלי היתה צועקת עליו שהוא משוגע ומסכן אותנו. גם ככה היחסים ביניהם לא היו טובים. יום אחד אבא שלי, שהיה חשמלאי, שמע שפנחס רוטנברג מחפש חשמלאים לחברת החשמל שלו בפלשתינה. הוא מייד הציע לאמא שניסע לארץ, אבל היא אמרה לו, 'אני לא הולכת למקום של חולות וגמלים'. הוא הודיע לה שהוא חייב לנסוע, והגיע לארץ לבד.

אגב, ממש לא ממניעים ציוניים אלא ממניעים כלכליים, בשביל הפרנסה. אמא הבינה שלהישאר בברלין יהיה מסוכן והחליטה לקחת אותי לפאריס. היא חשבה שנצליח לשחזר שם את ההצלחה המקצועית שלי בתיאטרון, כי דיברתי צרפתית. אבל זה לא קרה. המצב שם היה קשה, והגענו ממש לפת לחם. אחרי שנה אבא שלי, שהתגעגע אלי, שלח לאמא מכתב ודרש ממנה שנבוא לישראל. בלית ברירה היא הסכימה, ועלינו באונייה. גרנו ברחוב רש"י בתל אביב".

בשנת 1940 הצטרפה מרון לסטודיו למשחק של תיאטרון הבימה. כעבור חמש שנים, כשהיא בת 22, הציע לה יוסף מילוא להצטרף לצוות המייסדים של תיאטרון חדש, שישמש אלטרנטיבה לתיאטרון הלאומי. קראו לו "התיאטרון הקאמרי".

מרון התברגה במהירות בצמרת המוסד החדש, דל האמצעים, והפכה להיות מהשחקניות הבודדות שסחבו על כתפיהן הצגות שלמות. היא הופיעה בקלאסיקות "משרתם של שני אדונים", "הוא הלך בשדות", "פיגמליון", "ביבר הזכוכית", "כולם היו בניי" וברבות נוספות. מרגע שהצטרפה לתיאטרון הופיעה על הבמה מדי ערב, ולמעט חופשות הריון ולידה, כמעט שלא נעדרה ממנה במשך כ?25 שנה.

ב?1970, בשיא תהילתה, טסה מרון ללונדון לאודישן לסרט "כנר על הגג". במהלך עצירת הביניים של מטוס אל על בגרמניה תקפו מחבלים את המטוס, אדם אחד נהרג ו?11 נפצעו, ובהם מרון, שנפצעה קשה. פציעתה הובילה אותה לשלושה ניתוחים, שבסופם החליטו הרופאים לכרות את רגלה השמאלית ("אירוע כזה מכניס אותך לפרופורציות בחיים. הרי כמעט מתתי. לא חשבו שאצא מזה. אז היום אני נכה, ועדיין לא נכנעתי לחיים").

כשנה לאחר הפציעה היא שבה להופיע בתיאטרון, עם רגל תותבת, וזכתה לתשואות רמות מצד הקהל הנרגש. ב?1973 זכתה בפרס ישראל לתיאטרון. היא השתתפה בסרטים ובתוכניות טלוויזיה, ובראשן "קרובים קרובים" המיתולוגית בטלוויזיה החינוכית בשנים 1986-1983. אפילו לספר השיאים של גינס הגיעה, תחת הערך "השחקנית עם הקריירה הארוכה ביותר בעולם".

כיום מתגוררת מרון בגפה ברחוב המשקיף על תיאטרון הבימה, שהיה מחנה האימונים המקצועי שלה בשנות הארבעים, ועל היכל התרבות, שאותו תיכנן בעלה, האדריכל יעקב רכטר, חתן פרס ישראל. "אני גרה כאן לגמרי במקרה. לפני כמה שנים החלטתי לעזוב את הבית בהרצליה פיתוח כשבעלי נפטר. זה היה בית גדול מדי וריק מדי. מצאתי את הדירה הזאת, ומאז תמיד צוחקים עליי שבכוונה בחרתי דירה מול התיאטרון".

את הבית עיצב ב??נה האדריכל, אמנון רכטר, ותכולתו צנועה. מעט חפצים נוסטלגיים, ובהם ציורים אישיים שקיבלה במתנה מנחום גוטמן וממנשה קדישמן, דגם מוקטן של תיאטרון, שרכשה באחד מטיוליה לאיטליה, וכרזה מקורית, ממוסגרת, משנת 1945, המכריזה על הלהקה העברית הצבאית "מעין זה" בתוכניתה "דרישת שלום מתל אביב". וכמובן, מאות ספרים ומחזות, שמפוזרים בכל פינה בבית.

מרון גומעת את העיתונים היומיים ואת עיתוני הנשים, ומתעכבת על מדורי האופנה. "בצעירותי הייתי מחוללת סקנדלים עם הבגדים שלי. אני הייתי הראשונה שהעזה להסתובב בתל אביב כשהיא לבושה בחליפה גברית ונועלת נעלי עקב", היא אומרת בגאווה גדולה. שיערה הקצר והג'ינג'י מסודר, ועליו פסים צהובים שובבים. היא לבושה בחולצת גלבייה ירוקה כצו האופנה העכשווית, בעפעפיה צללית כחולה ועל ציפורניה לק תואם בצבע כחול, כאחרונת כוכבות מדורי הרכילות. רק קולה הרועם, שצעק פעם "פתוווח", חלש מבעבר ונרעד, והמילים יוצאות מפיה באיטיות. גם הזיכרון, שהכיל אלפי עמודי טקסט, כבר לא מה שהיה פעם, ופה ושם היא נזקקת לכמה שניות כדי להיזכר בסיפור כזה או אחר. מצד שני, היא עדיין מסוגלת לדקלם טקסטים בגרמנית מההצגות שבהן שיחקה בילדותה.

את רוב זמנה היא מעבירה בביתה, מסמנת בספרים ובמחזות טקסטים אפשריים לעיבוד ועושה תוכניות להצגות חדשות.

"אני לא יודעת אם אני צריכה לגלות לך או לא, אבל יש לי איזו תוכנית בראש למשהו חדש שאני רוצה להציע להבימה. אני פשוט מפחדת שיגנבו לי את הרעיון, אז אני לא יודעת אם לספר את זה בעיתון יהיה נבון".

נהפוך הוא. ככה תהיה לך הוכחה שאת חשבת על זה ראשונה.
"אז תשמע. במבנה החדש של הבימה יש מרתף, שיש בו הופעות של מוסיקה והומור, ואחרי שהייתי שם זה נתן לי רעיון להקים שם משהו בשם 'ינשופים'. נכון שרוב ההצגות מתחילות בשעה שמונה וחצי בערב? ונכון שרוב הצעירים יוצאים לשתות ולבלות באחת בלילה? אז למה לא לעשות מופעים בשעה 11 בלילה? זה יהיה מיועד לכל האנשים שאין להם זמן להגיע ב?20:30 כי הם עסוקים בעבודה או בלהשכיב את הילדים, ועבור אלה שעבורם לצאת בחצות זה כבר מאוחר. המחשבה שלי היא לעשות ערבי קברט, כמו שראיתי בזמנו בלונדון ובפאריס, וזה גם ייתן פרנסה לשחקנים נוספים וגם יהיה מקום לנסות חומרים אחרים. למשל שחקן דרמטי, שלא מקבל תפקידים קומיים, יוכל לעשות פה דברים אחרים ממה שרגילים".

נשמע כמו יוזמה מקסימה.
"עוד לא דיברתי עם הבימה. היתה אמורה להיות לי פגישה עם אודליה המנכ"לית, אבל היא נדחתה כמה פעמים".

יש לך מחשבות על זה שעם כל העבר המפואר, את נתפסת כלא רלוונטית בגלל הגיל?
"בינתיים לא. זה בסך הכל מספר. 90. הוא לא אומר לי כלום. כל זמן שאני מתפקדת, ואני מתפקדת וחיה לבד, והמוח עובד די טוב - אז מה הבעיה. נו, אז לפעמים אני שוכחת שמות. אף פעם לא זכרתי שמות של אנשים. ראיתי כל כך הרבה במהלך חיי. מהקאמרי לא שמעתי בזמן האחרון, אבל אני לא חושבת שזה קשור לגיל שלי. כי עובדה שהם הציעו לי תפקיד, אמנם בלי טקסט, ב'אורזי מזוודות' של חנוך לוין, וזה היה תענוג גדול עבורי. לצערי, נפלתי בבית ונפצעתי, ונאלצתי להפסיק לתקופה. אבל כן, אני יודעת שאני נתפסת כמו דודה בת 90, ואני לא מתלוננת על כלום. כמו בפוליטיקה, גם בתיאטרון אין חברים".

רגע, בואי נחזור לרעיון שלך. נניח שהרעיון ימצא חן בעיני הבימה, מה היית רוצה לעשות?
"להיות המארגנת והבמאית של זה. אולי לשחק לפעמים. יש לי בבית ספרייה ענקית של חומרים, ויש כל כך הרבה דברים שאני חושבת שיכולים לעלות שם. אני כל כך נהנית לקרוא ספרים, ומשתעשעת לפעמים ברעיונות על עיבוד שלהם למחזות קצרים".

את יוזמת הרבה מהלכים עם התיאטרון?
"לא ממש. הבן שלי אמנון אומר לי כל הזמן שאני מלאה ברעיונות טובים, אבל שאני לא עושה איתם כלום ולא מתקשרת לאף אחד".

מתוך עצלנות או אגו?
"לא זה ולא זה. סתם אופי מחורבן. אני לא טיפוס מעשי. היו שנים שבכלל העברתי בלגדל את הילדים שלי, וכמעט לא שיחקתי. אהבתי להיות בעלת בית, לבשל ולהיות עם יעקב, בעלי המתוק והנפלא. היינו נהנים לשחק עם הילדים ולארח אורחים מכל רחבי העולם. בערבים היינו יושבים מסביב לפסנתר והוא ויוני (רכטר, בנו מנישואיו הראשונים; י"א) היו שרים".

היא עוצרת את מילותיה, והעיניים הגדולות מתמלאות במהירות בדמעות, שמסרבות לגלוש על הלחי. "אני מצטערת. זאת נקודה קצת קשה עבורי. היו לי חיים מעניינים עם יעקב. הוא היה הרבה פעמים המנוע מאחוריי. הוא זה שעודד אותי לשחק ולא לפחד לעבוד, גם כשהיו לנו ילדים קטנים בבית. הוא מאוד האמין בכישרון שלי ולא רצה שאבזבז אותו על ישיבה בבית. אני מאוד מתגעגעת אליו. כבר 12 שנים מאז שהסרטן לקח אותו ממני".

ואת עדיין לוגמת עכשיו מספל קפה שמוטבע עליו "הספל של יעקב".
"כן, זה היה הספל שלו, והוא עדיין איתי. בלב שלי. והוא מאוד מאוד חסר לי".

חשבת על פרק ב'?
"במקרה שלי זה פרק ד'. הייתי נשואה פעמיים לפני יעקב. עם הבעל הראשון, יוסי ידין, זה לא היה אמור לקרות. שיחקנו יחד, היינו חברים והתחתנו. היינו צריכים להישאר חברים. הבעל השני, האדריכל יצחק ישר, שנפטר לאחרונה, עזב אותי. הוא כנראה לא היה מסוגל להכיל את מה שהייתי.

"גבר נוסף? לא יודעת. לא יצא. בשטח הזה די שממה כבר הרבה מאוד שנים. תסלח לי, אבל גברים הם די פחדנים. הם לא מנסים. אולי האישיות שלי מפחידה אותם, או מי שאני. לא יודעת. ואני דווקא הייתי שמחה מאוד לקשר, כי חסרות לי השיחות עם יעקב וכל המהות של הזוגיות, שיש בן אדם איתך שאתה יכול לכעוס עליו ולאהוב אותו ויש סקס ושיחות נפש. עכשיו זה באמת קצת בדידות. אבל ככה זה בחיים".

שמעון פרס פנוי... הוא בגילך.
"היינו פעם ידידים טובים", היא מחייכת חיוך רחב, "אבל לא רומנטי. שלא תכתוב משהו כזה".

בקיצור, בגיל 90 גם החיזורים יוצאים לפנסיה?
"עובדה שלא מחזרים אחרי כבר הרבה שנים, ולא היה אכפת לי שיחזרו. אתה היית מציע לי לצאת איתך?"

אני בן 36.
"אז מה? זה לא מפריע לי. הייתי שמחה לצאת לשבת עם מישהו צעיר, לשתות כוסית ולדבר על החיים. יש כאלה שחושבים שבשבע אני כבר במיטה, ולא מצלצלים אלי. הטלפון די שקט רוב היום. הילדים עסוקים בשלהם, וגם שלושת הנכדים. טוב, מצד שני אני לא סבתא?סבתא. לא דביקה ולא כזאת שמזמינה לישון אצלה. אגב, תכתוב שאני לא מרירה. ממש לא. אין בי כעס על אף אחד. אלה החיים. העולם שייך לצעירים, והם עסוקים בשלהם. אני מקבלת את זה בהבנה מלאה. אני בן אדם שמקבל את המציאות, וכמו שאומרים, 'מייק דה בסט אאוט אוף איט'. אני בריאה, מתפקדת וחיה לבד. זה הרבה בשביל מישהי בגילי".

עניין הילדים רגיש אצל מרון. בשנה שעברה ניצת סכסוך קשה בינה לבין בתה דפנה רכטר, שחקנית מצליחה בפני עצמה, לאחר שהבת אמרה בראיון לערוץ 2 לא מעט מילים קשות על אמה. בין היתר טענה שאמה זנחה אותה בילדותה לטובת הקריירה שלה, כפתה עליה ללכת בעקבותיה בניגוד לרצונה ולא ידעה לפרגן לה.

"גדלתי עם כלבים", אמרה, ובפנייה ישירה לאמה הוסיפה: "היום אני מרגישה מספיק משוחררת להגיד: טוב לי שאת לא לידי". היא גם הקדישה למרון שיר ששרה באנגלית, שבין מילותיו גם השורות: "תודה שלימדת אותי לא לדמות לך. אני מצטערת אבל עכשיו זה תורי להפנות לך את הגב".

הדברים שלה כאבו לך?
"כאבו מאוד. זה לא היה יפה שזה נאמר בטלוויזיה, וזה גם לא היה פייר. מצד שני, יחסים ורגשות זה לא משהו שאתה יכול להזמין. כנראה היתה לדפנה תקופה בחיים שפתאום נראה לה שכדאי להשמיץ את אמא. לא נורא. היה לה צורך לבעוט, אז טוב שיש אמא לבעוט בה. בשביל מה יש אימהות, לא? גם לי היו טענות לאמא. אז היו. אלה החיים. תכתוב שאני לא אומרת את הדברים בכעס. זה חשוב. אני באמת לא כועסת על כלום. אני אוהבת אותה מאוד, והיא נפלאה בעיניי. היא שחקנית כל כך מוכשרת, ואני כל כך מצטערת שהיא לא מנצלת את הכישרון שלה עד הסוף ולא מופיעה כרגע בתיאטרון".

אתן בקשר?
"לא מספיק, לצערי. אנחנו נפגשות לעיתים רחוקות, אבל זה בסדר. אני לא מאלו שאומרות לילדים או לנכדים 'למה לא באתם?' לא בא לה? אז לא. זה בסדר גם להתראות פעם בחודש או חודשיים. אני מכבדת אותה ואוהבת אותה מאוד. היא הבת שלי, והיא עכשיו התחילה קריירה של זמרת ובחרה בכיוון שהיא בחרה".

כבר כמה שנים שהנוכחות של מרון באולמות התיאטרון היא בעיקר מהצד של הקהל. שורה שבע באמצע. שורת המכובדים. בתיאטרון באר שבע היא הספיקה לגלם בשנת 2000 את אמנדה, אם המשפחה ב"ביבר הזכוכית", ובקאמרי הגיחה לאחרונה לתפקיד מצחיק?עצוב ב"אורזי מזוודות". בשבועות האחרונים השתתפה בקמפיין קומי עבור הטלוויזיה בכבלים, שבמהלכו שבה לנעליה של חנה מרחוב ויטק 9, ייבאה את הפתוווח ואת הביגוניה, הפגינה את הטיימינג הקומי שנשתמר וזכתה ללא מעט ביקורת מצד חלק ממבקרי התרבות.

במדור הדעות של עיתון "הארץ" כתבו שאת "משל עצוב למצבה של התרבות". נעלבת?
"הפרסומת הזאת מאוד מוצלחת בעיניי. ולמה שאני לא אעשה את זה? תשמע, זה כסף ופרנסה. היום זו לא בושה לעשות פרסומות. להפך. זה חלק מהחיים שלנו. אני לא צריכה לספר לך שהיום האנשים הכי טובים עובדים בפרסומות".

באמת יש שטוענים שבריחת המוחות והכישרונות מהתיאטרון לטלוויזיה גדולה מדי.
"לתיאטרון יש תכונה, שהיא מעלה וחיסרון גם יחד - וזה שהוא מייצג את החיים. הוא מייצג את המצב החברתי והפיננסי והוא מראה של המציאות. אין ספק שהתיאטרון של היום לא מחפש אתגרים, לא מחפש לחדש היסטוריה או קלאסיקה אלא למכור הכי מהר שאפשר, ומעדיף כמות על פני איכות. זה חבל מאוד, כי זה מביא לקיפאון ברמת המשחק. לימדתי פעם בבית הספר למשחק בית צבי, והייתי רואה איך הרמה הולכת ופוחתת עם השנים. הייתי נותנת דוגמה ממחזה של איבסן, ולא ידעו על מה אני מדברת.

"התיאטרון הישראלי היום הוא כמו מסעדה עממית. מגישים אוכל זול וקל לעיכול. לא רוצים שהקהל יתאמץ, חס וחלילה. הרוב מאוד משעמם. נכון שיש יותר הצגות מקוריות, אבל השאלה היא מה רמתן. במקביל לדעיכת התיאטרון, הטלוויזיה והקולנוע שלנו משתפרים ומשתכללים ומגיעים לעולם. ואולי זו דרכו של עולם. פעם כולם היו באים לתיאטרון וזה היה אירוע. היום המציאות השתנתה. לשמחתי, אני עדיין רואה פה ושם שחקנים אמיצים או במאים שמעזים. אני אוהבת מאוד את איתי טיראן, שבוחר בחירות אמיצות ומלאות סיכונים. אבל אני לא בטוחה שהקהל מתחבר לזה. הקהל מעדיף ריאליטי".

רגע, עכשיו זה מונולוג הזעם על הריאליטי?
"לא. למה? אני מאוד אוהבת. 'המירוץ למיליון' זאת יופי של תוכנית, שמראה מקומות ומנהגים בעולם והיא משעשעת אותי. אני דווקא עוקבת אחרי זה. 'האח הגדול', לעומת זאת, זה חרא. אתמול במקרה הסתכלתי ולא הבנתי כלום. זה משעמם, לא מעניין ונטול ערכים. אני לא מבינה מי הולך לזה ובשביל מה".

בשביל להיות מפורסמים.
"נו, כן. אז הם מתפרסמים. ואז מה? מה יוצא להם מזה? מה קורה אחר כך? מה הם עושים עם זה אחר כך? אני לא כל כך מבינה את השיגעון של אנשים היום להתפרסם".

כמפורסמת את לא יכולה להבין את הרצון הזה?
"היה ערך לפרסום שלי. אני הענקתי משהו לאנשים, מעבר לשעשוע רגעי ונקודתי. לא התפרסמתי בגלל רומן עם מישהו, אלא בגלל התרומה שלי לתרבות. אנשים עדיין רואים אותי ברחוב וצועקים לי 'פ?ת?ווווו?ח'. עכשיו זה שוב בטלוויזיה".

כן, וכבר עברו שלושים שנה מאז שצילמתם את הסידרה. את יכולה להסביר לי את סוד הקסם?
"זה פשוט היה עשוי טוב. כשעבדנו על זה לא התכנסנו במטרה להצליח ולהתפרסם, אף אחד לא ידע מה תהיה התוצאה. פשוט עשינו חזרות ועבדנו על זה מאוד מאוד קשה. הקרדיט מגיע לאפרים סידון, שכתב משהו כל כך מוצלח".

את עדיין צופה בשידורים החוזרים?
"לפעמים יוצא לי לפתוח טלוויזיה ולראות את זה, וזה מקסים בעיניי. אני אמנם הרבה יותר צעירה שם, אבל אני נראית שם טוב, וזה משמח אותי. זה אולי טיפשי לשמוח מזה, אבל בגילי אני לא צריכה הרבה בשביל לשמוח. אני בריאה יחסית לגילי, אני לא מכוערת, אין לי הרבה קמטים, אני אוהבת להתלבט, ויש לי יחסים טובים עם הבן שלי ובת זוגו. בגילי זה המון".