אף פעם לא מאוחר להתפכח

"אנחנו הילדים של אוסלו, שנת 93'", שרים חבורת "לאטמה" בסאטירה כואבת על ההסכם שחוגג השבוע 20 שנה להולדתו. הבטחתם יונה, עלה של זית, קיבלנו 1,550 הרוגים בפיגועי טרור. בממוצע: אזרח הרוג בכל ארבעה ימים במשך 20 שנה. קשישים, אימהות, תינוקות, נוער. בכל ארבעה ימים, אחד נלקח.

אני רוצה ללמד זכות על יוזמי ההסכמים, אולי באמת היתה בהם כמיהה עצומה לשלום. אבל ככה לא עושים שלום. הניסיון לכונן שלום על ידי העברת השליטה הביטחונית לאויב, כמוה כסיבוב כדור הארץ על צירו לכיוון ההפוך. רוצים שלום? יאללה, להפשיל שרוולים - לדאוג להיבטים הפיזיים של האוכלוסייה האזרחית. לסייע למערכות החינוך הפלשתיניות ולוודא שתיפסק שם ההסתה נגד ישראל. להקצות את האנרגיה להסברה. לכונן יחסי שכנות המבוססים על סחר וכלכלה. לדאוג למפגשים שוברי מחיצות. הדברים האחרונים שאפשר להעלות על הדעת כמקדם שלום הם ויתור על השליטה הביטחונית, העברת נשק ומתן ריבונות סמי?צבאית למי שמעיד על עצמו בוקר וערב שהוא מתעניין בהשמדתך. שלום עושים עם אויבים? כל עוד נקים חומות וגדרות ונחולל הפרדה, האויב יישאר לנצח אויב. שלום עושים עם שכנים, בלי קלצ'ניקוב ובלי גדרות.

אוסלו שינה את חיינו ואת הרחוב שלנו לבלי הכר. עד אוסלו לא הכרנו "פותחת תיק" - זולת נמל התעופה, לא היו מאבטחים בשום מקום. לא הכרנו את השקיות השחורות של זק"א ולא את "פתאום שמעתי בום". כמעט לא הכרנו עובדים זרים: העובדים בחקלאות ובבניין היו פלשתינים, שנהנו גם הם מהשקט שלפני פרוץ "השלום". לא הכרנו מחבלים מתאבדים, קסאמים, אוטובוסים מפויחים, מצבות אבן של משפחה שלמה שהלכה. הוויתור על השליטה הביטחונית והעברת הנשק והסמכויות הביאו להקמת בסיסי טרור במרכזי הערים. אדריכלי ההסכם נהנו ממעמד מצוין בטרקלינים נוצצים בעולם, ופה הלך העם ודימם. נתניה, ירושלים, חיפה, שדרות, איתמר, תל אביב, גוש קטיף.

אבל האנשים שחוללו כאן ניסוי בבני אדם ושיכנעו אותנו ש"קורבנות השלום" הם זבח הגיוני בדרך אל האושר, עדיין מככבים בציבוריות הישראלית. אולי היתה בהם תמימות נאיבית אז, אבל רק טיפש ממשיך לדרוך על אותה מגרפה ולמשש את המצח בהפתעה. הם לא הורידו את החליפות ומסרבים להתפכח מרעיונות הנפץ שלהם. אילו היו מגלים מעט ענווה, היו מתביישים בניסוי שכשל. אבל הם דוהרים הלאה אל הנזק הבא. שוב, באותה דרך, באותה נוסחה כושלת.

בתוכנית "פוליטיקה" בערוץ הראשון, שהוקדשה להסכמי אוסלו, הושיבו אותי ליד יוסי ביילין (הכותב במדור זה). העובדה שהוא ישב לצידי ולא מולי הקשתה על הוויכוח איתו אבל יותר מכך - העובדה שהוצגתי משום מה לא כעיתונאית אלא כ"דוברת מועצת יש"ע" (תפקיד שמילאתי לפני שמונה שנים, במשך שנתיים וחצי), וגם הפינה שהוקצתה לי: "הימין הקיצוני". ובכן, מתנגדי אוסלו הם כנראה הקבוצה הגדולה ביותר בישראל שמסכימה על משהו. סקרים מתארים 65 עד 85 אחוזים מהציבור הישראלי שמשוכנעים שמדובר בטעות. באולפן הערוץ הראשון הייתי אחת מתוך חמישה.

ובעודנו יושבים באולפן המבריק ומוסיפים סיבובי סרק בפעם האלף לוויכוח שאינו נגמר, באותם רגעים ממש, הושמע בטלוויזיה הרשמית של הרשות הפלשתינית הלהיט העממי החדש: "באמצעות הרובה נכפה את חיינו החדשים, הו פלשתינים אני רוצה לנסוע כשידיי תוקפות את ראש הנחש" (התרגום באדיבות 'מבט לתקשורת הפלשתינית'). רק לפני שנה הוקלט המופתי הפלשתיני, בעצרת של פת"ח (!) כשהוא מצטט את המסורת המוסלמית: "השעה של תחיית המתים לא תגיע עד שתילחמו ביהודים. היהודי יתחבא מאחורי אבנים או עצים, והאבנים או העצים יקראו: 'הו מוסלמי, הו עבד אללה, יש יהודי מאחוריי, בוא והרגהו". אם יש משהו שצריך להרוג בתגובה לדברים האלה, זה את קונספציית אוסלו. 20 שנה ניסיתם. גרמתם מספיק נזק. די.