בחדר גדול וריק בבית החולים רמב"ם בחיפה, יושבת ילדה על מיטתה ומחזיקה דובי לבן בידיה. היא מלטפת אותו, מסרבת להיפרד ממנו אפילו לשנייה. צד שמאל של פניה מעיד על סיבות אשפוזה, נפוח ועם סימני שטף דם גדול שמחלים לאטו. זו ע', בת תשע, ילידת כפר קטן ליד דמשק.
היא נפגעה ממלחמת האזרחים הקשה בסוריה, בעקיפין. ע' נפלה מגג ביתה ונפצעה קשה, עם דימום פנימי בראשה ופגיעות בארובות העיניים. המשפחה הנואשת ידעה שהדרך לבית החולים בבירה הסורית חסומה בשל הלחימה, ופנתה לכיוון השני - הגבול עם ישראל. את כל זאת מספרת סבתה, שלא משה ממיטתה. וכך, אף שלא מדובר בפצוע מלחמה סורי - מהסוג שגודש באחרונה את בתי החולים בצפון הארץ - הוחלט בצה"ל לאפשר לילדה כניסה וטיפול בישראל.
לאחר שלושה ימים במחלקה הכירורגית לילדים ברמב"ם, ד"ר יוסף גילבורג נשמע אופטימי. "מצבה טוב, ובתוך כמה ימים היא תוכל לשוב לביתה", מספר הנוירוכירורג המומחה. אולם כאשר מדובר בשיבה הביתה, סוריה אינה נשמעת כמו מקום אידיאלי לילדה פצועה לשוב אליו. סבתה מספרת שרוב הבתים בכפר ניזוקו או חרבו במהלך הקרבות, וכי אין בו חשמל למעלה משנה.
אם בכך לא די, הרי שילדי הכפר לא הולכים לבית הספר זה חודשים ארוכים, והמים כבר מזמן אינם זורמים בברזים. הילדה מרגישה מנודה, וכל המשחקים שמשחקים הילדים סביבה בבית החולים, זרים לה. "היא אף פעם לא ראתה מחשב", מסבירה הסבתא. אתמול הלכה אחת האחיות לחנות סמוכה וקנתה לה דובי לבן, גדול ויפה. הוא לא זר לה, היא מחבקת אותו מהרגע שקיבלה אותו. בעתיד, כשיגדלו ילדיה, תוכל לספר להם על המזכרת שלה מישראל.