פיקוד העורף הגל השקט

הגדרת ישובים להתרעה
      הגדרת צליל התרעה

      נושאים חמים

      יש דרך דיפלומטית לומר "משתינים עלינו בקשת"?

      ליצן הפייסבוק ואימת העם היפני, דני סימן - פרק 69934 בסדרה "אנשים מביכים בפמליית רה"מ": זו דרכו של מי שהרחיק את ריבלין והנדל, אך מחבק צלמי תחתונים וגנבי חליפונים

      ג'רי סיינפלד טען פעם שגברים ממציאים את הכינויים הנפתלים והמקושקשים ביותר לתפקידים הפשוטים ביותר, כדי להרגיש טוב יותר עם עצמם. כך, למשל, "דובר" הופך ל"יועץ תקשורת", "יועץ תקשורת" ל"יועץ אסטרטגיה", ו"יועץ אסטרטגיה" ל"ראש מערך ההסברה הלאומי במשרד ראש הממשלה". על פי הנוסחה הזאת, אגב, אני לא יושב עכשיו עם תינוקת ולפטופ על הברכיים וכותב מאמר, אלא "מתווה מדיניות ויוזם אסטרטגיה פובליציסטית" במסגרת "המערך האינטראקטיבי החדש של אתר וואלה!". אז קצת ריספקט בבקשה.

      נתניהו החליף, או נאלץ להחליף, חמישה ראשי מערך הסברה בקדנציה אחת: יוסי לוי (שנדחק הצידה ועזב מאוכזב), ניר חפץ (שמיהר לשרת את נוחי דנקנר במשימת ההרס של "מעריב"), יועז הנדל (שהגיע עם כוונות טובות ויושרה, רק כדי לגלות שאלה לא מעניינים אף אחד), גידי שמרלינג (כנ"ל כנראה) ולירן דן (שעדיין שורד). במסגרת תחנת הרכבת הסואנת של לשכת ראש הממשלה, התבשרנו השבוע שלסיירת העילית של ההסברה הלאומית יש תפקיד פומפזי חדש בשם "ראש יחידת מדיה אינטראקטיבית", וכי המיועד לתפקיד הוא אדם שעשה כותרות בתפקידו הקודם כראש לשכת העיתונות הממשלתית (לע"מ) בתור מי שמראה לכתבים זרים את הצד הפחות יפה של ישראל, שאהב לשחק עם העוצמה המתלווה לתפקידו (בעיקר ההחלטה למי להעניק תעודת עיתונאי), והיה מונע מאמוציות ילדותיות.

      שיטת הביטול-בדיעבד שוב עבדה

      ההפתעה הגדולה הטמונה בפרק מספר 69934 בסדרה הארוכה בהיסטוריה האנושית, "מינויים כושלים ואנשים מביכים בפמליית ראש הממשלה", אינה בגילוי שהמיועד לתפקיד הדנדש והמרתק, דני סימן, הוא סמן ימני המתנגד למדיניות הממשלה בכל הקשור למו"מ עם הפלסטינים. האמת, לפעמים זה דווקא נחמד לשמוע על פקיד מדינה שמסרב להתיישר עם הקו של אדוניו, ונלחם על זכותו להביע עמדה עצמאית. נכון ששירות המדינה כפוף לדרג הפוליטי, ולא להיפך, אבל אף אחד לא רוצה פקידים יס-מנים, שמפחדים להביע עמדה. אני גם לא באמת קונה את הטיעון הפופוליסטי שאם מסבירן אחד מביע התנגדות קטגורית לשחרור מחבלים עם דם על הידיים, אז כל האפקט של עסקת השיחרור יורד לטימיון.

      הבעיה כאן היא אחרת. התדהמה (והצחוק) שאחזו בכל מי שקרא השבוע את הפרטים שחשף ברק רביד ב"הארץ" על חשבון הפייסבוק הליצני של מי שעבד במשך שנים רבות עם כתבים זרים, ואמור להיות אמון על רזי ונימוסי הדיפלומטיה העדינה, נובעת בעיקר מהרמה הכה-נחותה של הסטטוסים. דומה שפייסבוק של נער מתבגר ממוצע מעמיק ומחכים יותר מזה של סימן.

      הנה מבחר מייצג: "האם תחילת חודש הרמאדאן אומר שהמוסלמים יפסיקו לאכול אחד את השני בשעות היום?"; "שאלה לפרס, קלינטון ובלייר - כמה מ'קורבנות השלום' לא חגגו יום הולדת 10?"; "עריקאת אמר שהצד שלו יסכים לחדש את שיחות השלום רק אם ישראל תפסיק את כל הבנייה בהתנחלויות.... האם יש דרך דיפלומטית לומר 'לך תז7**ן;'"? "צפירה בת 65 שניות נשמעה היום ברמאללה לזכר הנכבה. זה לא מספיק זמן לעצור ולחשוב על עד כמה הם מטומטמים"; "הכנסייה של סקוטלנד? למה אתם חושבים שאנחנו שמים ז*ן על מה שיש לכם להגיד"?. וכמובן, האמירה הדוחה מכולן, (שאף עלוה לפגוע ביחסינו עם מדינה זניחה בשם יפן): "אני נגעל מאירועי הזיכרון הצדקניים ש'ארגוני זכויות האדם' ו'ארגוני השלום' היפנים מקיימים עבור קורבנות הירושימה ונגסקי...".

      בעקבות הפרסום נודע כי המינוי המיוחד יבוטל. יפה. שיטת הביטול-בדיעבד שוב עבדה כמו שצריך. בדיוק כפי שעבדה כשבוטל מינויו של רוני בר-און (מישהו זוכר? קדנציה ראשונה של נתניהו?) ליועץ המשפטי לממשלה, או כשבוטל מינויו של נתק'ה אשל לממונה על המשא-ומתן הקואליציוני (אחרי שכבר נאלץ להתפטר מתפקיד ראש הסגל בלשכת ראש הממשלה, בגלל תלונה על הטרדה וצילומים לא ראויים), או כשבוטל מינויים של שני נגידים - אחד בגלל חשד לגניבת חפץ מוזר בשם "חליפון" (מינוי שהיה פסול מלכתחילה, בגלל מסקנות חמורות של מבקר המדינה), והשני, כנראה בגלל תלונה על הטרדה מינית וכן הלאה. אולי הגיע הזמן למסד את השיטה הזאת באופן חוקי: נמנה המון אנשים להמון תפקידים, ואז נחכה לראות מי ייפול בגלל פרשייה מביכה מהעבר או אמירה מפגרת בפייסבוק - וכך נסנן, בתקווה שמישהו בסוף יישאר.

      את נתניהו היו יכולים וצריכים להקיף האנשים הכי טובים במדינה. כשהוא באמת רוצה (או כששרה נותנת לו) הוא מצליח להביא את צביקה האוזר לתפקיד מזכיר הממשלה, להחזיר את בני בגין ודן מרידור לפעילות ציבורית, או לייבא את סטנלי פישר לסיבוב של ציונות בבנק ישראל. אבל כשהביבי משתלט עליו, הוא מסלק את רובי ריבלין מתפקיד יושב ראש הכנסת, ממאן לתת גיבוי להאוזר ולהנדל כשהם מגישים תלונה על אשל, מחרים את קרנית פלוג, נותן לנתן אשל להיצמד אליו כמו עלוקה, ממנה את עורך הדין הפרטי שלו לשר המשפטים ומותיר אצל הציבור את התחושה שבמקום להיות סיירת מטכ"ל, השירות הציבורי הופך לבית השחי של הבקו"ם, אליו נזרקים אלה עם הפרופיל הנמוך, או עם הסודות הכמוסים.

      אולי אם הייתי סימן, הייתי מסיים באמירה: "יש דרך דיפלומטית להגיד שמישהו ברחוב בלפור משתין עלינו בקשת?".

      לכל הטורים של אבנר הופשטיין בוואלה!

      מעוניינים לפרסם מאמר במדור הדעות? כתבו לנו למייל op-ed@walla.net.il