מר כדורסל

על האצבע של טל ברודי יש טבעת יהלום עם סמל מוטבע של "היכל המכבים", פרויקט ההצדעה של מכבי ת"א לכוכביה הוותיקים. הוא לא נפרד ממנה לרגע. "אני זה מכבי, ומכבי זה אני", הוא אומר בעיניים נוצצות, "אני לא צריך תפקיד רשמי או ג'וב בהנהלה בשביל זה". כזה הוא האיש: רגשן, נטול ציניות, פטריוט. שחקן נשמה. לא במקרה גילם במשך שנות דור את כל מה שישראלי בעינינו. אז מה אם המבטא האמריקני הכבד שלו נותר בדיוק כשהיה, והוא עדיין מחפש את המילים הנכונות בעברית תוך כדי דיבור.

מה יהיה עם העברית?
"אם יש דבר אחד בחיים שלא עשיתי כמו שצריך ושהייתי רוצה לתקן, זה למידת העברית. בעונה הראשונה שלי במכבי הלכתי לקורס באוניברסיטה העברית, שלוש פעמים בשבוע. היה לי חשוב לתקשר עם האנשים, למרות שלא חשבתי להישאר כאן יותר משנה. אם הייתי יודע מה יהיה בסוף, הייתי דואג ללכת לאולפן. וזהו. המבטא נשאר, והטעויות. אני מעריך מאוד את דיוויד בלאט, שמצליח להתגבר יותר טוב ממני על המכשול הזה".

אנחנו יושבים במרפסת דירתו, בקומה ה?16 של אחד הבניינים היוקרתיים בנתניה, שמשקיפה לים התיכון. האיש ששם אותנו על המפה - בעצם "במפה" - יחגוג החודש את יום הולדתו השבעים. אין לו שערות שיבה ואפילו לא קילוגרם אחד מיותר. "אני לא מרגיש זקן", הוא מבהיר מייד. "נכון, שבעים זה מספר גדול, אבל אני לא מפחד ממנו. היום אני כבר משוחרר מעבודה, מדאגות פרנסה, מהתחייבויות. יש לי זמן בשביל עצמי ובשביל המדינה, ואני מפיק מהזמן שלי הרבה תועלת".

עד היום, כשהוא הולך ברחוב, ניגשים אליו ילדים ואומרים לו "אנחנו על המפה", למרות שהם בכלל לא נולדו בערב ההיסטורי ההוא ב?1977, כשמכבי ניצחה את צסק"א מוסקבה והוא ניפק את מטבע הלשון המפורסם ביותר בתולדות הספורט העברי. "זה מוזר שגם היום אנשים מזהים אותי. לפעמים אני שואל אותם מאיפה הם יודעים מי אני, אז הם מצביעים על האבא והסבא שלהם, שהתביישו לגשת".

והם מבקשים חתימה?
"לא, לא, היום כבר לא מבקשים חתימה. הם מבקשים ממני להצטלם איתם באייפון".

אתה מתגעגע לימים ההם?
"אני מתגעגע בעיקר לביחד שאיבדנו אי שם בדרך. כשהגעתי לישראל, בכלל לא ידעתי מה זה מכבי והפועל. פשוט מכבי ת"א הם אלה שטיפלו בי, והלכתי איתם. אף פעם לא חשבתי לעבור לקבוצה אחרת. כשפרשתי, הציעו לי לאמן את הפועל ר"ג, ולא הייתי מסוגל. לא היה לי משהו נגדם, זה פשוט היה עניין של נאמנות. היום לא השחקנים קובעים איפה הם ישחקו, אלא הסוכנים ועורכי הדין. אתה יודע מה? מזל שלא היה לי סוכן. הוא בטח היה אומר לי, 'תעזוב אותי מהציונות שלך ומהאתגרים שלך, תישאר בארה"ב ותשחק כמו כולם'. הוא לא היה נותן לי לעלות לארץ ולוותר על ה?NBA".

אבל ברודי ויתר, למרות שנחשב אז לאחד מעשרת שחקני המכללות הטובים בארה"ב. הוא עלה לארץ, הגם שלא היה ציוני נלהב, ובמו ידיו הפך את הכדורסל הישראלי מחובבני למקצועני. זה האיש שהתחיל את הטירוף של ימי חמישי ביד אליהו. עד היום הוא חלק מהטירוף הזה; הוא לא מחמיץ משחק של מכבי ת"א ביורוליג כצופה מהיציע.

לא מדגדג לך לפעמים לפשוט את החליפה, ללבוש גופייה ומכנסיים קצרים ולהיכנס למגרש?
"לא, זה עבר לי. לא נגעתי בכדור עשר שנים, מאז שהייתי בן שישים. נסעתי אז לניו יורק עם הוותיקים של מכבי למשחק צדקה, וחצי שנה אחר כך עוד כאב לי הגוף. אז הבנתי שהגיע הזמן להגיד תודה ושלום".

הוא מתאמן לפחות שלוש פעמים בשבוע בחדר כושר ו"מנסה לאכול נכון". "אני משתדל לאכול יותר דגים, למרות שלסטייק טוב אני לא יכול לסרב. קשה לי עם מתוקים, זאת האהבה הגדולה שלי, אבל אני מחפה על זה עם הרבה ירקות ופירות. פעם לא הייתי צריך לשמור על הגיזרה, כי עשיתי כל כך הרבה ספורט וזה לא הפריע. היום אני צריך לשים לב".

יש עוד סיבה שבגללה הוא ממש לא נראה כמו מי שעומד להתחיל את העשור השמיני לחייו. "לסיבה הזאת קוראים תרצה", הוא צוחק. תרצה, אשתו, צעירה ממנו ב?18 שנים. לפני שלוש שנים הם עזבו את ביתם הרחב בהרצליה פיתוח, כי הילדים התחתנו ועזבו. בשנה הבאה יחזרו לתל אביב, לאחד מגורדי השחקים הנבנים עתה במרכז העיר.

הם נפגשו לפני 24 שנים באילת. "היא עזבה לפני שהספקתי לבקש ממנה את הטלפון, וחברה שלה לא הסכימה לתת לי את המספר. אבל זכרתי שהיא עבדה בשיווק של מלון אכדיה בהרצליה. נסעתי לשם, הרכבתי משקפי שמש ובאתי לחניון. המצאתי לשומר סיפור שאני רוצה לשווק למלון דגים קפואים, והוא נתן לי את המספר שלה. התקשרתי, ולא סיפרתי לה איך השגתי את המספר. יצאנו לארוחת ערב, ומאז לא נפרדנו".

לברודי בת ובן מנישואיו הקודמים, ולתרצה בת אחת, שחזרה בתשובה. היום הם סבים גאים לשישה נכדים. "לאט לאט אנחנו בונים קבוצות של מכבי ואליצור", צוחק ברודי, "אבל פה נראה לי שבסוף אליצור ינצחו. יהיו להם הרבה יותר שחקנים".

הגירושים מאשתך הראשונה, רונית, באמצע שנות השמונים, היו קשים. היו אז שמועות שג'ק צימרמן, ששיחק במכבי ת"א כשאתה היית עוזר המאמן, לקח אותה ממך. הם יחד עד היום.
"קודם כל, זה לא היה נכון. הגזימו עם מה שכתבו. נשארנו עד אז יחד רק בגלל הילדים. זאת היתה תקופה קשה, קשה מאוד, והעיתונים לא עשו לי את זה קל יותר. דאגתי בעיקר לילדים, שהיו בני 12 ו?10. אני לא מצטער על כלום. שלוש שנים אחר כך הכרתי את האהבה של החיים שלי. ברור שהיו 'הארד פילינגס' ביני לבין רונית, תמיד זה ככה כשמתגרשים. ג'ק חבר שלי עד היום. הוא ורונית באים אלינו בחגים, אנחנו יושבים יחד, מדברים וצוחקים".

לאחר שפרש ממשחק, פנה ברודי - כמו רבים מכדורסלני העבר - לתחום הביטוח. היתה לו סוכנות מצליחה, שהיום מנוהלת בידי אשתו תרצה. הוא עזב הכל ב?2008, כשנקרא לפגישה עם יו"ר הליכוד, בנימין נתניהו, שהציע לו להצטרף למפלגה. באותה שנה התמודד בפריימריז, אבל הגיע רק למקום ה?85 ברשימה.

"כשביבי נתניהו ויוסי פלד פנו אלי, הבהרתי להם שאני לא פוליטיקאי. אני קורא לזה אזרחות. אני פועל בשירות ההסברה כבר עשרות שנים, עוד מהימים שביקרתי עם מכבי אצל משה דיין, והוא ביקש שאהיה בקשר עם הסוכנות היהודית ואסייע להעלות יהודים לארץ. בשנות השבעים היו מתקשרים אלי ואומרים: 'תשמע, נחת בארץ איזה סנאטור אמריקני והוא מסייר ברמת הגולן, ואנחנו רוצים שתיפגש איתו'. ב?12 בלילה הייתי מגיע לאיזה מלון ויושב עם מי שצריך. אף פעם לא אמרתי 'לא'. היו לי גם הרבה פגישות חשאיות שאני לא יכול לדבר עליהן".

ודווקא אתה אפילו לא הצלחת להתקרב למקום ריאלי בכנסת.
"זה היה בית ספר בשבילי, הייתי צריך לעבור את השיעור הזה. כן, הופתעתי והתאכזבתי. אבל יש בזה גם דברים חיוביים. היום אני לא קשור לשום מפלגה, וזה מאפשר לי לגעת באנשים מהימין ומהשמאל גם יחד, אני לא מוגבל".

ב?2010 התנדב לסייע להסברה ומונה לשגריר של רצון טוב מטעם משרד החוץ. בשנה האחרונה טס שש פעמים לארה"ב, חרש ערים ומחוזות והעביר הרצאות בפני אוכלוסיות שונות - מהיספנים ועד אפרו?אמריקנים, מנוצרים אדוקים ועד מהגרים מוסלמים. הוא לא מקבל שכר על עבודתו, אבל הנושא בוער בו.

"אני לא יכול לשמוע כשאומרים שבישראל יש אפרטהייד. ויש Useful idiots (אידיוטים שימושיים), יהודים וישראלים, שמנסים לחבל במדינה. למה הם עושים את זה? זה בסדר שיש ביקורת, אבל צריך להפנות אותה פנימה ולא החוצה. אנחנו צריכים לחיות יחד. אני התגייסתי בסוף שנות השישים לצבא האמריקני, וכשירדתי מהמטוס בצפון קרוליינה, שלחו את הלבנים ימינה ואת השחורים שמאלה. אותי לא יכולים ללמד על אפרטהייד. יש מקומות בארה"ב שעד היום לא בדיוק השתחררו מהגזענות, אז מה בכלל הם מדברים על ישראל? פה אין אפרטהייד, ואין שום דבר דומה".

הוא קם בחמש וחצי בבוקר ושוקד על "Good news from Israel", האי?מייל שהוא מפיץ כמעט מדי יום לאלפי אנשים בעולם. בפייסבוק יש לו יותר מ?5,000 חברים, וגם אותם הוא דואג להציף בכמה שיותר זוויות חיוביות על החיים בארץ הקודש. "ישראל ניצחה במלחמות, התגברה על הטרור, וגם החרמות לא עצרו אותנו. אבל בקרב על המדיה החברתית אנחנו מפסידים. אנשים לא מבינים כמה זה חשוב. אני שואל אנשים בארה"ב למה הם לא ביקרו כאן, והם מודים שהם רצו וחשבו, אבל שמעו משהו בחדשות על איזו תקרית בגבול, ופחדו. פעם העליתי תמונות ממסיבת היומולדת של הנכדה שלי, ואנשים נדהמו מזה שמסביב היה פארק ואנשים שמחים ומחייכים".

בין לבין, ברודי מייעץ לחברות הייטק וסטארט?אפ ישראליות, ומוביל אותן לאנשי הקשר הנכונים בארה"ב, כך שהרבה זמן פנוי אין לו. הוא לא הולך לישון לפני חצות. "ככל שגדל מספר הנכדים, הזמן הפנוי הולך וקטן, כי הג'וב האמיתי שלנו בחיים זה להיות בייביסיטר", הוא אומר בגאווה.

ספרים בעברית אתה קורא?
"אני מסוגל, אבל זה לוקח לי יותר זמן ואין לי סבלנות, אז עדיף באנגלית". גם כשהוא מתרווח לאחור ומרכיב את משקפי הקריאה שלו, הוא לא צולל לתוך רומנים אלא קורא בעיקר ספרות דוקו, על העם היהודי, מלחמת ההסברה, איום הטרור. "ד"ר בועז גנור מהמרכז הבינתחומי בהרצליה ואלוף (מיל') עמוס ידלין הם המנטורים שלי. אפילו הם לא יודעים כמה השפעה יש להם עלי".

מה אתה אוהב בישראל של היום?
"יש פה כל כך הרבה דברים טובים. יש פה חיי תרבות נפלאים. לא מזמן הייתי בפסטיבל הכליזמרים בצפת, אני הולך להצגות ולאופרה. אנחנו כל כך עסוקים בחיי היום?יום ובהישרדות, שאנחנו לא שמים לב לדברים האלה. אני יודע שזה קשה, גם אני לא נולדתי עם כפית זהב בפה, אבל כדאי שנעריך את מה שיש לנו".

מה מפריע לך כאן?
"למשל, שיש פה נורמה שחרדים לא יוצאים לעבוד ולא מתגייסים לצבא. אני לא מבין איך זה קרה. הבת של תרצה, שהיא חרדית, מתגוררת בבני ברק ויש לה משפחה וילדים, אבל גם היא וגם בעלה הם אנשים עובדים. אני מכיר הרבה חרדים שחיים בארה"ב, וגם הם עובדים. התחילו עכשיו תהליך כדי לשנות את זה, וזה משמח אותי. זה יכניס איזון ליחסים בחברה הישראלית".

ברודי בא לישראל למשחקי המכביה ב?1965. הוא היה אז בן 22. "לא באתי לישראל בגלל הציונות. כל מה שידעתי על ישראל זה רק משיעורי התנ"ך בסאנדיי סקול בניו ג'רזי, הייתי בטוח שהכל פה זה חולות וביצות, ושנרכב על גמלים וחמורים כדי להגיע ממקום למקום. בדרך צחקנו שאולי ניתקל ברחוב באברהם, יצחק ויעקב".

ומה מצאת כאן?
"וואו, לא היה פה כלום. אני באתי מאילינוי, הייתי רגיל לשחק מול 16 אלף איש, עם תזמורת, צ'ירלידרס, שידורים חיים בטלוויזיה. פה אפילו לא היתה טלוויזיה. כשהיינו במכביה, שיכנו אותנו בבניין שכמעט סיימו לבנות, ליד כפר המכביה ברמת גן. היינו שישה אנשים בחדר, והמיטות היו כל כך קשות, שלפעמים היינו ישנים על הרצפה כדי להרגיש משהו רך. החוויה הכי קשה היתה האוכל, כל הזמן נתנו עוף. אבל זה היה מרגש להיות בישראל. טיילנו, עלינו לירושלים והגענו עד הגדר של הירדנים. פתאום ראינו מקרוב את כל מה שלמדנו בשיעורי התנ"ך. הרגשנו שייכים.

"יד אליהו היה מגרש פתוח עם 5,000 מקומות. כשמכבי הציעו לי לחתום שאלתי מה נעשה בחורף, אז אמרו לי שאין פה חורף. נסענו למשחק בקריית חיים, ובמחצית התחיל לרדת גשם, אז נסענו חזרה הביתה. בבית אלפא היתה סופת חול באמצע המשחק ונכנס לנו חול לעיניים".

מה חיבר בינך לבין מכבי?
"האנשים ממכבי פגשו אותי ואמרו: 'תשמע, טל, אתה בחור יהודי, ויש בארץ מיתון. המצב לא טוב, האנשים לא שמחים, יש עלינו חרם, ומכבי לא עברה אף פעם שלב בגביע אירופה. אתה תוכל להביא אותנו למקום אחר. בוא לשנה'. התקשרתי באסימון לבולטימור, והודעתי להם שיש לי הזדמנות לבנות פה משהו חדש. לפני ששיחקתי במכבי, עוד חזרתי לשנה לארה"ב כדי לסיים תואר שני בפסיכולוגיה חינוכית. לא שיחקתי כדורסל בשנה הזאת, אבל היה חשוב לי לבסס את העתיד שלי, כי הקריירה של שחקן לא ארוכה, ואתה אף פעם לא יודע מה יקרה אחר כך".

ויתרת על הבולטימור בולטס, שבחרה אותך במקום ה?12 בדראפט של ה?NBA.
"לא ידעתי אם בכלל רוצים אותי שם. ביקשתי שיעבירו אותי לפילדלפיה, והם לא הסכימו. ה?NBA לא היה אז כמו שאנחנו מכירים היום, היו רק תשע קבוצות, ולא היה הרבה כסף. ווילט צ'מברליין הגדול קיבל 120 אלף דולר בעונה, והשכר הממוצע עמד על 30 אלף דולר. היום קובי בראיינט מרוויח 30 מיליון דולר, ואפילו גל מקל מקבל חצי מיליון דולר בחוזה מינימום. אם הייתי נבחר היום במקום ה?12 בדראפט, הייתי מקבל חוזה מובטח של 2.4 מיליון דולר לשנתיים".

כמה הרווחת בעונה הראשונה במכבי?
"אני לא זוכר בדיוק, אני רק יודע שזה היה יותר מגולדה מאיר. ובכלל, אתה יודע, לא תמיד המשכורת הגיעה. אם הגזבר של מכבי, ברנרד חווסט, היה משרטט פס ירוק על הצ'ק, אז הכל היה בסדר. ואם הוא היה משרטט פס אדום, הצ'ק היה חוזר. אפילו לא הייתי הולך להפקיד אותו בבנק. היתה לי דירת סטודיו נחמדה, ומכונית פיאט 850 אדומה. באתי איתה לאימונים, ולא הבנתי למה האנשים במכבי מתרגזים".

שנתיים בישראל הספיקו לברודי כדי להחליט שכאן יחיה את חייו. אלא שאז כמעט נטרפו הקלפים: בעודו נמצא בחופשה בארה"ב בפגרת הקיץ, הוא קיבל צו גיוס לצבא האמריקני ונאלץ לעזוב את מכבי לשנתיים.

"מתוך 4.5 מיליון חיילים, בחרו שלושים מועמדים לנבחרת הצבא בכדורסל, ואני ביניהם. המאמן האל פישר כינס אותנו ואמר: 'רבותיי, יש לכם חודש של אימונים קשים, שבסיומו 12 מכם יילחמו עבור אמריקה על המגרש, וה?18 האחרים יילחמו עבור אמריקה בווייטנאם'. זה היה חודש מטורף, אבל שרדתי, ואפילו הייתי בחמישייה הראשונה.

"ב?1970 עוד שיחקתי באליפות העולם עם נבחרת ארה"ב, אבל שמרתי כל הזמן על קשר עם מכבי. היה עלי הרבה לחץ, אולי זה קשור לעובדה שהפועל ת"א זכתה באליפות ב?1969. באחד הימים קיבלתי מברק משר הביטחון משה דיין, שהיה 'ידיד המחלקה', והוא כתב שמחכים לי ושרוצים שאחזור להמשיך את העבודה שהתחלתי. שם קיבלתי את הפוש הראשון לעשות דברים ציבוריים. זה מאוד ריגש אותי, ואחרי שנתיים באמריקה חזרתי, הפעם לתמיד".

כשמספר 6 האגדי של מכבי ת"א ונבחרת ישראל מספר על ימיו הגדולים במגרש, ההתרגשות ניכרת עליו. הוא מדבר מהר, בשצף, משחזר אנקדוטות משנות השישים והשבעים העליזות כאילו התרחשו אתמול. מה היה הרגע הכי גדול שלו? לא צסק"א ולא וארזה, לא הגמר של 1977 ולא הנפת הגביע - אלא נס בדאלונה, ברבע גמר גביע אירופה למחזיקות בעונתו הראשונה בישראל, ב?1967.

מכבי הובסה אז בידי חובנטוד בדאלונה ב?32 הפרש במשחק הראשון בספרד, והיתה צריכה למחוק את כל הפיגור במשחק הגומלין במגרש הפתוח ביד אליהו. ברודי קלע באותו ערב 26 נקודות, ומכבי עשתה את הלא ייאמן - וניצחה גם היא ב?32 הפרש. אחר כך השלימה את הקאמבק המופלא כשעברה את הספרדים במשחק שלישי ומכריע בתל אביב.

"נס בדאלונה הוא זה שהביא למהפכה, הוא זה ששינה הכל. בגלל המשחק הזה בנו גג ביד אליהו והגדילו אותו לעשרת אלפים כיסאות. מאותו רגע, לא היה אפשר להשיג כרטיס למשחקים שלנו. לכל משחק קיבלתי שישים בקשות לכרטיסים. ראש הממשלה לוי אשכול היה צריך להפעיל פרוטקציה כדי להיכנס למשחק הגומלין בגמר מול וארזה".

גם את המשחק מול צסק"א - הראשון אי פעם נגד קבוצה מבריה"מ, שנערך בבלגיה בגלל החרם הסובייטי על ישראל - ברודי לא ישכח לעולם. "כשנכנסנו למגרש בווירטון, ראיתי את ההלם על הפנים של סרגיי בלוב ושל השחקנים האחרים מצסק"א, וכבר ידעתי שננצח. אחרי המשחק ישבנו איתם לארוחת ערב, ופתאום גילינו שאיבן אדשקו יודע קצת אנגלית. למרות המצב הפוליטי, והחרם הסובייטי על המערב, היו בינינו יחסי חברות, החלפנו מזכרות. הם תמיד רצו שנביא להם מותגי ג'ינס ובשמים, אבל הכל היה בהיחבא, בחדרים במלון, כי הם פחדו מסוכני הקג"ב שעקבו אחריהם כל הזמן".

מתי הבנת שהמשפט שאמרת לאלכס גלעדי בסיום המשחק - "אנחנו במפה ואנחנו נשארים במפה, לא רק בספורט, בהכל" - נכנס להיסטוריה?
"בקבלת הפנים אצל ראש הממשלה יצחק רבין, מייד אחרי שנחתנו בארץ. רבין חזר על המשפט שאמרתי, ואמר שזה ריגש אותו מאוד באופן אישי. מאז, לא עובר יום בלי שמישהו יזכיר לי את הרגע הזה".

את השנים הגדולות שלך החמצנו, כי לא היו שידורי טלוויזיה. איזה מין שחקן היית?
"יהושע רוזין ז"ל הפך אותי לרכז טוב, בסגנון של גל מקל ודורון שפר. בזריזות ובקליעות לסל מי שהזכירו לי את עצמי היו מיקי ברקוביץ' ועודד קטש. מיקי היה כמו בן בשבילי. אני לא יכול להגיד שלימדתי אותו כדורסל, אבל הוא היה היורש שלי, אליו העברתי את השרביט. כשהוא היה מצליח, התמלאתי גאווה. אני עוד זוכר אותו בתור נער, מסתובב בדיזנגוף עם כדור ביד ומקפיץ אותו כל הזמן".

אי אפשר שלא לשאול את ברודי על הזן ההוא, ההולך ונעלם. הזן שלו ושל מיקי ושל דורון ג'מצ'י, כוכבים ישראלים שהצטיינו במכבי. הוא, למשל, קלע בגביע אירופה 17 נקודות למשחק, בממוצע, למרות שלא היו אז בכלל שלשות. גם ברקוביץ' וג'מצ'י העמידו ממוצעים דומים. הישראלי הבולט האחרון במכבי היה קטש, וזה היה לפני 14 שנים.

"בשנים האחרונות אין סקוררים כמונו. אבל גם היום יש ישראלים טובים, למשל עומרי כספי וגל מקל, שעשו היסטוריה. כספי שחקן לגיטימי ב?NBA, זה ההישג הכי גדול של הכדורסל הישראלי אי פעם. הוא הוכיח שהוא יכול להתמודד ברמות הכי גבוהות, והוא חייב להישאר שם עוד הרבה שנים. לגל יהיה קצת יותר קשה, כי הוא יצטרך להתמודד עם שחקנים גבוהים ואתלטים ממנו בעמדת הרכז. היום יש המון ילדים שמשחקים כדורסל בארץ, יותר מכל ענף אחר, אפילו מכדורגל".

מה חסר היום למכבי ת"א? בזמן ששיחקת, מכבי חיפה לא היתה מעזה אפילו לפנטז על באליפות.
"חסר שחקן כמו אולסי פרי. הוא היה הגדול מכולם. מנסים להביא כל מיני תחליפים כמו שחורצאניטיס ואחרים, אבל אולסי היה רק אחד".

איזו מכבי היתה הכי גדולה? הקבוצה שלכם מ?1977 או נבחרת הכוכבים של שאראס, וויצ'יץ' ופארקר מאמצע העשור הקודם?
"בקבוצה שלנו היה משהו מיוחד, כי אנחנו היינו הראשונים. אנחנו שברנו את כל המחסומים, פרצנו את הדרך בשביל אלה שבאו אחרינו. מי גדול יותר? אף פעם לא נדע. הלוואי שהיה אפשר לעשות משחק בין שתי הקבוצות, כשכל השחקנים בשיאם".

עונת 1976/77, שבסיומה הניף הקפטן ברודי את הגביע, היתה גם העונה האחרונה בקריירה שלו. הוא ידע לפרוש בשיא, למרות שהסכים להישאר עוד כמה חודשים בסביבה, לבקשת המועדון. "הם אמרו שמיקי ומוטי (ארואסטי; א"ו) עוד צעירים, ושסילבר פצוע, אז חשוב שאשאר עוד קצת, באימונים ובחדר ההלבשה ועל הספסל". אחר כך כיהן שנתיים כעוזר המאמן של רלף קליין ז"ל במכבי, ושם נעצר. באמצע העשור הקודם היה נציגו של רענן כץ בדירקטוריון, וכיום הוא משמש משקיף ללא שכר בישיבות ההנהלה המורחבות.

איך זה שדווקא לשחקנים הגדולים בהיסטוריה, כמוך וכמו מיקי, לא נמצא תפקיד הולם בהנהלה?
"אני לא צריך טייטל. מכבי יודעים שאני תמיד נמצא שם כשצריך אותי, וגם יודעים להשתמש בזה. יום אחד, בזמן שראיינתי מועמדות לתפקיד המזכירה שלי בסוכנות הביטוח, פתאום שמעון מזרחי בא ואמר לי: 'טל, אתה צריך לראות איזה שחקן יהודי בארגנטינה, 2.10 מטר'. עניתי לו: 'שמעון, אני בדיוק באמצע כאן'. והוא אמר: 'טל, זה חשוב'. אז עזבתי הכל ונסעתי".

בתחילת שנות התשעים שימשת פרשן במשחקי גביע אירופה בערוץ הראשון, וספגת הרבה ביקורת על זה שקראת למכבי "אנחנו".
"הגעתי לזה במקרה, לא מיוזמתי. אמרתי לאנשים בטלוויזיה שאני כבר בגיל שמרכיבים משקפיים, ושהעברית שלי לא משהו, אבל הם רק רצו שאמשיך. זה דחף אותי לקחת שוב שיעורים בעברית, לחזור אחורה, כי עד אז הייתי בטוח שהעברית שלי בסדר גמור. הטלוויזיה הביאה לי איזה מורה לדקדוק".

כתבו עליך מערכונים. אסי כהן חיקה אותך ב"ארץ נהדרת", עם ביטויים שנכנסו לסלנג כמו "ערב טובה לכם" ו"במחת?ונים שלך". נעלבת?
"לא, לא נעלבתי. מהכדורסל שלי לא יכלו לצחוק, אז צחקו מהעברית שלי. הכדורסל זה הדבר החשוב".

מה אתה רואה כהישג הכי גדול שלך?
"הייתי הספורטאי הראשון שקיבל את פרס ישראל (ב?1979; א"ו), ופתחתי את הדלת לאחרים. זה היה שינוי תרבותי, כי אז התחילו להתייחס לספורטאים בצורה אחרת. ביום העצמאות השישים, ה'ניו יורק טיימס' בחר בי לאחד מעשרת האמריקנים שהשפיעו הכי הרבה על ישראל, לצד אנשים כמו גולדה מאיר, סטנלי פישר, משה ארנס ופרופ' ישראל אומן. אני מרצה בבתי ספר בכל הארץ ומקבל המון כבוד. את הגופייה שלי מהתיכון תלו לא מזמן על תקרת האולם בניו ג'רזי. הדברים האלה מכניסים בי המון רוח. זה נהדר. אני שגריר של עם ישראל, של העם היהודי, וזה גדול יותר מכל סל. זה הניצחון האמיתי שלי".