שיתוף פעולה כלכלי במקביל לתהליך המדיני

תחילתו של המשא ומתן הישראלי-פלסטיני בחסות אמריקנית, שמתחדש בימים אלה, עומד בסימן אותן נוסחאות ואמירות המלוות אותנו כבר 20 שנה. בדרך לשולחן המשא ומתן שוב נשמעו חילוקי הדעות בין הצדדים לגבי משמעותם של גבולות 1967, שחרור אסירים והתנאים המקדימים לשיחות. האדישות שבה מתקבלים המגעים בציבור הישראלי והפלסטיני כאחד מובנת היטב - כבר הורגלנו לראות מנהיגים צועדים על שטיחים אדומים ולוחצים ידיים בכל פינות תבל, בלי שתהיה לכך השפעה ממשית על המתרחש בשטח.

יש כמובן סיבות אמיתיות לתחושת הדשדוש. כישלון הסיבובים הקודמים, פרצי האלימות ונקודות מחלוקת מהותיות בין הישראלים לפלסטינים הותירו משקעים של פחד ואיבה. בלב המחלוקת עומדות סוגיות קשות ועקרוניות – ירושלים, גבולות, ההתנגדות הישראלית לשיבת הפלסטינים, הביטחון ועוד. הצדדים עייפו משיחות לשם שיחות, ופריצת הדרך לא רק שאינה נראית באופק, אלא שנדמה כי החשדנות ההדדית רק גוברת בכל סבב מגעים.

מבלי להפחית בחשיבותו של התהליך המדיני, ייתכן שהגיע הזמן להחליף דיסקט. תהליכים מדיניים קודמים לא הבשילו בין השאר מכיוון שלצד הדיבורים על מזרח תיכון חדש, הרגישו שני העמים – הישראלי והפלסטיני, שמצבם דווקא הורע. כעת יש לנסות את הגישה ההפוכה: ליצור מציאות שבה איכות החיים הישראלית והפלסטינית תעלה, ועל בסיסה לפעול לחידושו של התהליך בין הממשלות.

מאז האינתיפאדה השנייה, מנתקת ישראל בהדרגה את הכלכלה שלה מהכלכלה הפלסטינית. מוצרים ישראליים אמנם נמכרים בגדה וברצועת עזה, אולם ישנן מגבלות חריפות על כמות העובדים הפלסטינים המועסקים בישראל וכמעט שאין פרויקטים משותפים. ככלל, ההשקעה במיזמים פלסטיניים מגיעה מארצות הברית, מאירופה וממדינות המפרץ - ולא מישראל. יזמים ישראלים מעדיפים לחפש פרויקטים חדשים ברחבי העולם, ולא במרחק חצי שעה מתל אביב. למדינת ישראל חלק בלתי מבוטל במצב הנוכחי, כיוון שהיא אינה מנסה לעודד השקעות ישראליות או מיזמים משותפים בשטחי הרשות הפלסטינית. בתחילת הקדנציה הקודמת הרבה ראש הממשלה, בנימין נתניהו, לדבר על "שלום כלכלי", אולם ההצהרות לא גובו במעשים, ולעתים קרובות נראה היה שמדובר בעיקר בניסיון להסיט את הלחץ המדיני מירושלים. הדיבורים על גבולות ועל זהות יהודית החליפו את העיסוק בעבודה, בפיתוח עסקי ובאיכות החיים.

הדוגמה הטובה ביותר לחוסר העניין של ישראל בפיתוח הכלכלי בשטחים ניתנה במהלך הכינוס הכלכלי העולמי בירדן שנערך בחודש יוני האחרון. בכנס הכריז מזכיר המדינה האמריקני, ג'ון קרי, על השקעה חסרת תקדים, בגובה ארבעה מיליארד דולרים בשטחי הרשות, בתיאום ובניהול ראש הממשלה הבריטי לשעבר, טוני בלייר. איש לא שמע על היוזמה הזו בישראל, ועד כה לא נודעו שום פרטים על מעורבות ישראלית בפרויקטים. כך נותר הדו-קיום רעיון מופשט ומנותק, שאינו קשור למציאות החיים היומיומית של ישראלים ופלסטינים. כך גם יורדת לטמיון ההזדמנות ליצירת מנוע צמיחה נוסף למשק הישראלי בתקופה של אי-ודאות כלכלית.

המודל של גלבוע-ג'נין, הפועל לאורך הגבול המשותף בעשור האחרון, מראה כיצד פיתוח כלכלי מביא לשינוי עמדות ציבוריות. המודל, שכולל פרויקטים משותפים בתחום התעסוקה, תיירות, ואיכות סביבה הביא לכך שדווקא ג'נין, שבה התחוללו קרבות מבצע חומת מגן - מהקשים שניטשו בתקופת האינתיפאדה השנייה, היא כיום מהמקומות השקטים, הבטוחים והמשגשגים בגדה המערבית. לממשלת ישראל חלק דל מאוד בהצלחת הפרויקט, שהושגה הודות למנהיגות מקומית ומימון בינלאומי. פרויקטים מהסוג הזה צריכים להיות יעד לאומי ומרכיב מרכזי במדיניות ממשלתית שנועדה לקדם שיתוף פעולה ישראלי-פלסטיני ושגשוג כלכלי.

מובן ששיתופי פעולה מקומיים וכלכליים אינם תחליף לתהליך המדיני. מיזמי תיירות, חקלאות ומסחר אינם יכולים להחליף את הצורך הישראלי בביטחון ואת השאיפה הפלסטינית לחירות אישית ולאומית למדינה. אולם גם ההפך נכון: ללא שיתוף הפעולה ושיפור רמת החיים של שני העמים, נותר התהליך המדיני חלול ומנותק, והתמיכה בו מידלדלת. השותפות הכלכלית לא יכולה לחכות ללחיצות ידיים והסכמים מדיניים, יש להתחיל בעבודה כבר היום.

הכותב הוא ראש המועצה האזורית גלבוע