המו"מ: מכשול חילופי השטחים

השבוע ייפתח המשא ומתן בין נציגי ישראל והפלשתינים. לא ברור כמה זמן יימשך ואם יימשך בכלל, שכן לפי שעה אין סימן שהפלשתינים ירפו מכוונתם לחבל בכל התקדמות שתחייב אותם בפשרות בנושאים המרכזיים. פרשנים שונים בארץ ובחו"ל חוזרים עד לעייפה על המנטרה ש"כל מרכיבי השלום כבר ידועים" על פי "מתווה קלינטון" וכו', ומה שנותר זה רק הרצון להחליט. אך האמת היא שונה.

ככל שמתעמקים יותר, כך מתברר ששום דבר אינו מוסכם - לא לגבי הגבולות, לא לגבי מגבלות הריבונות והביטחון שיוטלו על הפלשתינים, לא לגבי ירושלים ו"הפליטים", ולא באשר להכרת הפלשתינים בישראל כמדינת העם היהודי. שר החוץ האמריקני ג'ון קרי ונציגו, מיודענו מרטין אינדיק, מתכוונים כנראה להתרכז בתחילה בענייני הגבולות והביטחון, אולם גישה זו מתעלמת מהעובדה שהא בהא תליה, כלומר - תיחום הגבולות העתידיים, כפי שנקבע גם בהחלטה 242 של מועצת הביטחון, חייב לענות על צורכי הביטחון של ישראל.

לא רק שנקודת ההתייחסות לסימון הגבול אינה "הקו הירוק" (אפילו הנשיא ברק אובאמה, בוועידת "אייפק" ב?2011, אמר ש"על הישראלים והפלשתינים יהיה לנהל מו"מ על גבול שיהיה שונה מזה שהיה קיים ב?4 ביוני 1967"), אלא שהמו"מ יצטרך גם לקבוע את הכללים לחופש הפעולה הביטחוני של ישראל בשטחה של הישות הפלשתינית (לרבות נוכחות קבועה של צה"ל על קו הירדן). העובדה שסוגיות הגבולות והביטחון משולבות זו בזו עמדה לנגד עיניו של ממשל ג'ורג' וו. בוש כשהציע ב"מפת הדרכים" שבשלב ראשון תוקם "מדינה פלשתינית בגבולות זמניים" בלבד, אך גם ההגדרה הזאת כבר אינה רלוונטית ובמקומה יש לאמץ עיקרון של "ריבונות מותנית" או "מדורגת" - שכן ריבונות מלאה תאפשר לישות הפלשתינית להתנער מכל התחייבויותיה הקודמות.

ומה בעניין חילופי השטחים? תוכנית זו נתפסת לעיתים כמפתח לפתרון בעיית הגבולות; הנשיא אובאמה מזכיר אותה חדשות לבקרים ושר החוץ קרי כינס בשעתו מסיבת עיתונאים מיוחדת כדי לבשר חגיגית שהליגה הערבית הסכימה לפתרון הנ"ל. ברם, ספק אם "פתרון" זה מוצדק עקרונית ומוסרית, או אפשרי מעשית (וזו תהיה אולי הפעם הראשונה בהיסטוריה שבה הצד התוקפן יפוצה על אובדן חלק מהטריטוריה שלו על ידי קבלת שטחים מהקורבן לתוקפנותו).

בעולם (וגם אצלנו) השתרשה יותר מדי השכחה המכוונת לגבי מה שאירע ב?1967, מי תקף את מי ומדוע ישראל, במלחמת מגן, תפסה את השטחים שמהם בוצעה התוקפנות נגדה. העובדות האלה היו ידועות היטב למנסחי החלטה 242 של מועצת הביטחון (ולכן התנגדו לנסיגת ישראל לקווי 67'), כפי שהיו ידועות לנשיא רייגן שקבע חד?משמעית שאין לדרוש מישראל לחזור לקווי ההפרדה המסוכנים הקודמים (או לנשיא ג'ורג' וו. בוש שהעלה את רעיון "גושי ההתיישבות" לא רק בגלל "השינויים הדמוגרפיים" מאז 1967 אלא גם, ובעיקר, בגלל צורכי הביטחון של ישראל). ייתכן שזו תהיה השוואה קיצונית מדי, אך האם פולין, קורבנה הראשון של התוקפנות הגרמנית במלחמת העולם השנייה, נדרשה לפצות את גרמניה בעבור השטחים הגרמניים שסופחו אליה אחרי המלחמה?

גם מבחינה מעשית, נראה ש"חילופי שטחים" הם פתרון בלתי אפשרי. לישראל הקטנה אין אפשרות מעשית לתרום מאדמתה לפלשתינים - ובפרט אם (כפי שציין דווקא איש השמאל שאול אריאלי במאמרו ב"הארץ") היא אינה רוצה "לפגוע במרקם חייהם של יותר מ?20 יישובים בתחומה ולפגוע באופיים החקלאי והקהילתי". זו, כמובן, רק אחת הסיבות, בעוד אחרות נמצאות במישור האסטרטגי ובתחומים אחרים. אין אלה דברי איפכא מסתברא לשמם, אלא דווקא מפני שכאשר הכל, כביכול, "כל כך מובן ופשוט", צריך לפעמים להעלות שאלות מטרידות ובלתי נוחות. בדרך זו יהיה אפשר אולי לאתר מכשולים, לנסות לעקוף אותם ולהתקדם כברת דרך, ולו מוגבלת, לעבר פתרונות אפשריים.