אם להאמין לפרסומים כי ישראל היא שחיסלה שלשום ברפיח את חוליית הג'יהאד העולמי שתיכננה לשגר רקטות, מדובר בנקודת ציון היסטורית: לראשונה זה 40 שנה, תוקף צה"ל על אדמת מצרים.
מניסיון העבר, קשה להעריך שתקיפה כזאת בוצעה בתיאום עם המצרים. לא רק משום שברוב המקרים סיכול טרור מתבצע מעכשיו לעכשיו - מאתרים חוליה, ופוגעים בה לפני שתספיק לשגר רקטות לישראל - וגם לא מהטעם הפשוט שישראל לא מרבה לחלוק מידע מודיעיני רגיש עם זרים. הסיבה העיקרית לכך שהגיוני שתיאום כזה לא התקיים, היא שמצרים, עם כל קשייה, לא היתה נותנת לכך יד: בגלל הכבוד הלאומי, ובעיקר משום שמישהו, מתישהו, היה עלול לדבר או להדליף, ולגזור בכך למוות את דינה של ההנהגה המצרית כולה.
מהטעם הזה גם לא יכלו המצרים להודות אתמול שתקיפה ישראלית כזאת התקיימה (שוב, בהנחה שהיא אכן התקיימה). לו הודו, היו שואלים אותם העיתונאים והאזרחים במצרים כיצד עברו לסדר היום על תקיפה כזאת, בלי להגיב על מה שבוודאי נתפס בעיניהם כפגיעה בוטה בריבונות המצרית. לכן נעו התגובות והפרסומים הרשמיים על הספקטרום שבין הכחשה לטענה שכוחות מצריים הם שחיסלו את החוליה. הכל, פרט לאישור ההשערה שישראל היא שפעלה.
התקיפה לא משרתת את צבא מצרים
קשה להניח שאלה הטונים שנשמעים גם מאחורי הקלעים בקהיר. צער רב אין שם בוודאי על המחבלים שחוסלו, אבל סביר שהדאגה העיקרית של צמרת השלטון הזמנית היא מהשפעה אפשרית של התקיפה על המצב השברירי גם כך במצרים. מחר אמור הצבא המצרי להתחיל לפנות את תומכי האחים המוסלמים מהרחובות, ותקיפה כזאת בוודאי אינה משרתת אותו.
גם בישראל נמנעו בסוף השבוע מהתייחסות לנושא, במסגרת העמימות שליוותה באחרונה כל פעולה צבאית שיוחסה לישראל על אדמה ערבית - מהתקיפות בסוריה ועד להיתקלות בשבוע שעבר בדרום לבנון.
המדיניות הזאת החזיקה יפה בחודשים האחרונים, אבל דומה ששלשום היא הגיעה לנקודת השיא שלה: מצרים אינה סוריה, ושלום אינו הפסקת אש. טוב עשה אמש שר הביטחון ששיבח את המצרים ופעילותם בסיני, ובהמשך לכך טוב תעשה ישראל אם תפעל עתה (בשקט) כדי להבטיח שהאינטרס האסטרטגי המשותף לשתי המדינות יישמר - למרות האיומים - כפי שנשמר בארבעת העשורים האחרונים.