פיקוד העורף הגל השקט

הגדרת ישובים להתרעה
      הגדרת צליל התרעה

      נושאים חמים

      היום שבו נרד מהארץ

      למה בחו"ל קל לנו "להתכלב", אבל על החיים כאן אנחנו מוותרים כי קשה? דפני ליף מזילה דמעה על החברים שעוזבים, וקוראת למי שנשאר לא להרפות - ולהילחם על הבית

      קשה כאן. לדורות הבאים אין עתיד מובטח בישראל. אנחנו יודעים את זה. אנחנו זועקים את זה כבר שנתיים. אי אפשר לקנות בית? אי אפשר למצוא עבודה במקצוע? עובדים קשה ולא סוגרים את החודש? עדיין תלויים בעזרה מההורים?. ואם אין - תצליח למרות המערכת ולא בזכותה. כי ככה זה. ברור, לא?

      קשה כאן, ואנשים עוזבים את הארץ. יש שקוראים לזה "בריחת מוחות", יש שקוראים לזה "הגירה שלילית", יש שקוראים לתופעה הזו "עשייה בשכל" ויש שאומרים "ברוך שפטרנו". תקראו לזה איך שתרצו, זה קורה. אנשים טובים, מלח הארץ, משכילים, מוכשרים, שאפתנים, עוזבים את הארץ. דור ההורים מוציא דרכונים במידת האפשר לילדיהם, שרק תהיה להם האופציה לעזוב ולהתחיל מחדש למקרה והכל יתפורר.

      איך הגענו למצב שבו הורים שהם דור שני לשואה מוציאים את הדרכון הגרמני שלהם בשביל שלילדים שלהם יהיה עתיד? ולמה זה לא מטריד אף אחד בצמרת השלטון? חכו רגע. כאן, דווקא כאן, אי אפשר לזרוק את האחריות רק על ממשלת ישראל.

      לצאת מאזור הנוחות

      כן, קשה כאן מאוד. כן, ממשלת ישראל אטומה, דורסת את האוכלוסייה שאינה "מקושרת" או "מחוברת" או "מקורבת לצלחת". האמת העצובה היא שאף אחד לא ייתן לך חופש על מגש של כסף. חופש צריך לקחת, לתבוע, צריך להילחם על חופש - ובשביל זה צריך קודם כל שיהיה אכפת מספיק בשביל להילחם עליו, שיהיה אכפת מספיק בשביל לצאת מאזור הנוחות, בשביל "להתכלב" בטווח הקצר (לחיות באוהל למשל) כדי לוודא שמחר יהיה אחרת.

      האמת העצובה היא שממגוון סיבות אנשים צעירים רבים מעדיפים "להתכלב" במקומות אחרים בעולם, ולא כאן. הרי הגיוני יותר לעבוד במלצרות בגיל 35 במקום שבו אין לך שפה ושורשים, אבל בבית שלך שבו גדלת? זה כבר משהו אחר. לא, אני לא צינית, אני גם לא שופטת את הסיטואציה. יותר מכל עצוב לי. עצוב לי שאנשים נכנעים. עצוב לי שאנשים מעדיפים להרפות מאשר להילחם על מקום טוב יותר בבית.

      יוצרים ישראלים מפוזרים בכל העולם, מחפשים מקום שיידע להעריך תרבות ויצירה. אנשי עסקים ישראלים הולכים לחפש שוק גדול יותר ורווח גדול יותר. דוקטורנטים ישראלים הולכים ומחפשים מלגה מלאה במקום שיעריך ידע. ויש ישראלים שפשוט בורחים. בורחים ממראה מכוערת מאוד של ארץ שהפכה לאוכלת יושביה, לגזענית, למפולגת ולנשלטת על ידי מונופולים של כוח וכסף וקשרים.

      האמת, אני יכולה להבין את הבריחה מכאן, אבל עם עיניים לחות וצביטה בלב. למה, בעצם, תמיד יותר נוח להתכלב בחוץ לארץ? למה קל יותר להיאבק שם ולא כאן? למה לעזאזל אנחנו לא כולנו משנסים מתניים בשביל לתקן כאן? למה ההחלטה להרפות כל כך קלה לחלק מהאנשים? נכון שקשה, אבל דברים ישתנו רק אם לנו יהיה מספיק אכפת בשביל להילחם על מקום טוב יותר.

      מתי אני אוותר ואברח? אין לי אזרחות אחרת, אין לי כוונה לברוח מכאן, אין לי כוונה להפסיק לדחוף לישראל צודקת יותר. אבל היום כואב לי על המחשבה שעוד רגע ולא יישארו לי כאן חברים. אז לאלו מכם שעזבו את הארץ - אני מתגעגעת אליכם; ולאלו שחושבים לעשות את הצעד הזה - בבקשה, בבקשה אל תרפו; ולאלו שנשארים בארץ - התזכורת היא לא פחות חשובה גם עבורכם.

      לכל הטורים של דפני ליף בוואלה!

      מעוניינים לפרסם מאמר במדור הדעות? כתבו לנו למייל op-ed@walla.net.il