אני גר במזכרת בתיה - פעם יישוב ספר ממושבות הברון, מושא לאהבותיה הפריפריאליות והנכזבות של עירית לינור ב"שירת הסירנה", והיום מושבה גדולה עם 12 אלף תושבים ומחירי קרקעות שמאמירים לשמים. במזכרת בתיה מבטיחים תחנת רכבת בערך מאז שבזכרון ביקר יעקב. נכון לעכשיו התחנה אינה נמצאת בתוכנית לחומש הקרוב - אבל היי, חמש שנים זה זמן קצר בחייה של אומה. בינתיים, אנחנו צופים ברכבת חולפת על פני הכרמים הסמוכים בשאטה, ומנפנפים לשלום.
כדי להשתמש בשירותיה של רכבת ישראל ולהגיע למרכז תל אביב (מרחק 45 דקות נסיעה במכונית) עליי לנסוע 25 דקות לתחנת הרכבת של רחובות, לעמוד בפקקים של שלושה צמתים גדולים בדרך, לחנות בחניון חיצוני (25 שקלים) וללכת עוד שבע דקות עד לתחנה. חישוב פשוט מעלה שנסיעה ממזכרת בתיה לתל אביב ברכבת תיקח לי שעה וחצי לכל כיוון - וגם זה רק במקרה שהרכבת לא מאחרת או מתעכבת (לא דבר נדיר במיוחד), ורק אם תיכננתי את הלו"ז במדוקדק והגעתי לתחנה ברגע הנכון. אם פיספסתי את הרכבת המיועדת - איאלץ להמתין (בעמידה) לפחות חצי שעה לרכבת הבאה.
בדרך כלל (אוקיי, תמיד) אני מוותר על התענוג, ומעדיף לזהם את האוויר (ואת חשבון הבנק) על ידי נסיעה במכונית מאשר לשרוף את הזמן שלי בריצת אמוק אחרי הקפריזות של הארגון המטורלל המכונה "רכבת ישראל". כשהבחירה היא בין זיעה ושיחות טלפון קולניות של אחרים לבין הכסף שלי - אני תמיד בוחר באחרון. אבל עכשיו חופש (דה?), ולילדים אין בית ספר. היות שרכבות מסעירות את דימיונם כמו ארצות רחוקות ואקזוטיות, אז דחפנו את עגלת התינוק לתוך רכבת הקומותיים האימתנית שנכנסה לתחנה בליווית קריזות חוזרות ונשנות של דיילת החן.
מה אומר? מזמן לא שמחתי כל כך שלא עשני נכה. בכניסה לקרון עומדות בפני בעל העגלה שלוש אפשרויות: להישאר עומד מול הדלת; להרים את העגלה חמש מדרגות לקומה העליונה; או לדרדר את העגלה חמש מדרגות למטה. על המושג "רמפה" לא שמעו. אולי כי לנכים אין ועדים.
בחרנו באופציה השנייה. הגדולים שעטו קדימה, לעבר הקרון הפתוח והחופש הנשגב. העגלה ואני נתקענו במבואה. כשהשתחררנו, גילינו שמסדרון הגישה לקרון צר עולמו כנמלה. התחלתי לזעוק לילדים לחזור כי אני תקוע. מישהי פינתה עבורנו מושב כדי שנשב ביחד בצינוק שמוביל לקרון. את העגלה תקענו מאחורי המושבים. אישה אחרת, שניהלה את כל עסקיה האישיים והציבוריים בנייד, ציקצקה לעברנו בחוסר סבלנות כשנדמה היה לה שרגליו של הילד נוגעות בכפות רגליה החשופות. עשר דקות לפני ההגעה ליעד התחלתי להיאבק בעגלה כדי להרים אותה חזרה לעבר היציאה. הגב נתפס, הזעתי כחזיר שחוט, אבל כאשר הדלת נפתחה נשפכתי החוצה אל הגיהנום גאה ומאושר. עשיתי זאת.
הקטר כבר מצפצף - עלינו
לרגל מחלתו האיטלקית של הקטר (ועייפותו הסיציליאנית של הכותב) - לא נצטט היום את מונולוג הרכבת מ"המפוזר מכפר אז"ר" הנשגב של לאה גולדברג. במקום זאת נאזכר מבחר כותרות פרוזאיות, פרי עטו של המשורר הציוני הנלהב ז. בעין, אותן ליקטנו מהעיתונים של החודשים האחרונים בלבד: "היכונו לפקקים: הרכבת לא תפעל בין הרצליה לבנימינה"; "העיצומים ברכבת ממשיכים: שש רכבות בצפון בוטלו"; "בעקבות ההשעיה של אדרעי - שיבושים בתנועת הרכבות"; "קופאים ברכבת ישראל חשודים במעילה במיליונים"; "שוב עבודות: תחנת באר שבע תהיה סגורה לחודש"; "שוב שביתה איטקית ברכבת"; "למרות הגידול בפעילות - הפסדי הרכבת זינקו ב-8 אחוזים"; "שביתה איטלקית ברכבת - 33 נהגים 'חולים'"; והפנינה האחרונה: "נהגי הרכבת: 'המערך שלנו קורס, התירו את דמנו'" - וזה רק מדגם בלתי מייצג מחצי השנה החולפת ומבלי להיכנס לאיוולת הבלתי-סביבתית ובלתי-כלכלית של הרכבת, המיותרת כנראה, לאילת.
אני לא בא לטעון שבאיטליה או בספרד הרכבות לטווחים קצרים עובדות בהכרח טוב יותר. בטח שלא באמריקה. הרכבת שתפסתי ממדריד לטולדו הייתה אמנם חדישה, אך יקרה באופן משמעותי מאחותה הישראלית, ומספר הקווים שהופעלו בה היה נמוך באופן מביך. אבל לא יהיה זה מופרז לטעון שחשיבותה הלאומית של הרכבת בישראל גדולה בהרבה מאשר בספרד. ישראל היא מדינה קטנה וצפופה להפליא, עם ריבוי טבעי מטורף (מהגבוהים בעולם המערבי) ומחסור בפתרונות עבודה באזורי הספר. רבבות חיילים תלויים בקיומה הסדיר של הרכבת בכל יום ראשון, וכמעט שאין שבוע שמשהו לא משתבש. וכשהרכבת נעצרת - בגלל העבודות, השביתות, העיצומים, החקירות, התאונות או השד יודע מה - כולם מרגישים את ההבדל בכביש.
בעת ששורות אלה נכתבות, נמסר שהקטרים שלקו במחלה הידועה כ"תפוס בביצים של המדינה וסובב חזק" יהיו חייבים, בצו בית משפט, להגיע ולהיבדק ככל שיכריזו שהם חולים. למרות זאת, הושבתו עשרות רכבות. אינני מתיימר להבין בסוגיית שעות השינה של נהגי הקטרים וגם לא כופר בצורך שלהם בוועד עובדים חזק, שיגן על זכויותיהם. אבל אני נגד רמאות קולקטיבית של ועדים ו"התחלות" שקרית של עובדים, וממש לא חושב שהגיוני שמאות אלפי עובדים וחיילים ישראלים יהיו בני ערובה של ועד כזה או אחר.
מדינת ישראל מתהדרת בהיי-טק, בחברות ב-OECD ובמדע ובחינוך מתקדמים. אם ממשלתה אינה מצליחה למצוא פיתרון ל-400 נסיעות רכבת ביום, המתפרשות על פני 50 תחנות - את מה כן תצליח לפתור?
לכל הטורים של אבנר הופשטיין בוואלה!
מעוניינים לפרסם מאמר במדור הדעות? כתבו לנו למייל op-ed@walla.net.il