הפרקליט הצבאי הראשי, דני עפרוני, הוכתר עם כניסתו לתפקיד "מועמד של פשרה"; הרמטכ"ל, רב-אלוף בני גנץ, רצה למנות את אל"מ שרון אפק לתפקיד, ואילו שר הביטחון לשעבר אהוד ברק התעקש על אל"מ אבי לוי. אפק ולוי הם שני משפטנים מבריקים, אך ברק וגנץ התבצרו כל אחד בדעתו - ולבסוף בחרו כאמור בדרך השלישית. השניים הסכימו כי זמן מה לאחר כניסתו לתפקיד, יועלה עפרוני לדרגת אלוף, על מנת למנוע מחול שדים עתידי סביב הענקת הדרגה - בדומה לזה שליווה את הענקת הדרגה לפצ"ר הקודם, אלוף אביחי מנדלבליט. מי האמין אז שאותו "מועמד של פשרה", יהיה דווקא זה שיעלה הילוך דרמטי כל-כך בפרשת הרפז.
עד היום לא ברור מי באמת חולל את השינוי, העלה את שמו של עפרוני והוליד פיתרון. יש הטוענים כי היה זה דובר צה"ל, תא"ל יואב (פולי) מרדכי, שגדל עם עפרוני ביחידת 504 באמ"ן, האחראית על גיוס והפעלת סוכנים, אך מתברר כי רא"ל גנץ הכיר בעת ששימש כמפקד פיקוד צפון את עפרוני, ששימש אז כיועץ משפטי של הפיקוד. מנגד, יש האומרים כי עפרוני לא היה זקוק לאף אחד, שכן היה מועמד טבעי לתפקיד לכל מי שחיפש שם רלבנטי; עפרוני בכל-זאת כיהן כסגן הפצ"ר בתפקידו האחרון בצה"ל, ופרש משורות הצבא כשהבין שקודמו של גנץ, גבי אשכנזי, יאריך את כהונתו של הפצ"ר הקודם, אלוף מנדלבליט (מי שמונה מאז למזכיר הממשלה). עפרוני, איפוא, סומן כמועמד של פשרה - אך כמו הרמטכ"ל שלו, שזכה אף הוא לכינוי המפוקפק כשמינויו הוכרז, הוא התעלם מהלחשושים, סימן יעדים ועבר לעשייה.
במעמד הענקת דרגת האלוף, לצדם של ברק וגנץ, הבהיר עפרוני לכל הצדדים כי בכוונתו להפוך את הפרקליטות לעצמאית יותר ומעורבת יותר בעשייה הצבאית, על כלל רבדיה. "מחויבותכם לשלטון החוק", אמר עפרוני, והוסיף תוך שהוא מביט הישר לעיניהם של מפקדיו: "הקפדתכם על שילוב הפצ"ר ואנשיו בצמתי החלטה ובגיבוש תכניות פעולה, וגישתכם העניינית להערותינו גם כשהן כוללות סייגים ואיסורים, הן נורמות התנהגות ראויות המקלות על המשפטן הצבאי במילוי תפקידו החשוב, ומהוות דוגמה אישית לפקודיכם". קשה לטעות בפרשנות של דבריו. הרמז היה עבה: אני מתכוון לממש את הריבונות שלי כפצ"ר עד תום, ומי שחשב לכנות אותי מועמד של פשרה יקבל בדיוק את ההיפך.
אישיותו של עפרוני והרקע האישי שלו מרתקים. כיאה למי שרוב שנותיו בצבא פעל כמפעיל סוכנים בימים הסוערים של צה"ל בלבנון, הוא לא מרבה לשתף בחוויותיו שם, אך בקיאותו בערבית לא מותירה מקום לספק. מדובר באדם מאופק, יש אפילו שיטענו סגפן. לא איש של אנשים. הוא נוהג מעת לעת להתרפק בערגה על נעוריו, וחוטא בהצצה לערוצי הטלוויזיה הערביים. הוא יודע להגות את שמותיהם המלאים של בכירים בעולם הערבי, בהטעמה הנכונה, כולל אלו שהלכו לעולמם בדרכים מסתוריות. עפרוני ניחן בכישרון להיכנס לראשם של אנשים ולרדת לעומק הנפש מבלי להשאיר סימנים: בדיוק כמו שמפעיל סוכנים צריך להיות.
אחרי שסיים את לימודיו בבית הספר הריאלי בחיפה, התגייס עפרוני לחיל המודיעין בצה"ל, והתקדם בסולם הדרגות בימיה הזוהרים של 504. הוא התמחה בזירה הצפונית, אך מילא תפקיד בכיר גם בזירה המרכזית. בשלב מסוים פנה ללימודי משפטים, השלים התמחות בפרקליטות הצבאית ושם פעמיו לעולם המשפט. משנת 1991 מילא שורה ארוכה של תפקידים בתביעה הצבאית, ולאחר מכן קודם לתפקידי מפתח - מסגן התובע הצבאי הראשי, פרקליט פיקוד הצפון, הסנגור הצבאי הראשי - וסגן הפצ"ר. באוגוסט 2010, אחרי ההארכה של מנדלבליט, פשט כאמור את המדים - והחזיר את המפתחות לצה"ל. הוא המתין והתלבט, ואז קיבל הצעה קוסמת מחברה אמריקאית העוסקת בתחום התשתיות, והיה שם האחראי על הפיתוח העסקי מחוץ לגבולות ארה"ב. כשנקרא חזרה לדגל, לא היסס לוותר על משכורת שמנה במיוחד כדי להגשים על התפקיד שנראה כל-כך טבעי עבורו.
עפרוני לא נדרש לחפיפה ארוכה במיוחד. הוא כבר הכיר היטב את הפרקליטות הצבאית, אחרי חמש שנים שכיהן כסגן מפקדה. הוא היה אחראי על פרויקטים רבים בה, וליווה את השינויים שבוצעו במערכת המשפט הצבאית. עפרוני היה מעורב מאוד בפעילות המשפטית בתקופת ההתנתקות, במלחמת לבנון השנייה ובמבצע עופרת יצוקה. אלו היו שנים מעצבות עבור הפרקליטות, שניסתה להתאים את עצמה לשינויים במציאות הצבאית והאזורית מחד, ובעולם המשפט מאידך.
עם כניסתו לתפקיד, הצהיר עפרוני בפני פקודיו כי בכוונתו לאחוז בהגה הפרקליטות, ולהמשיך לשייט באותו הנתיב בו הפליגה הפרקליטות בפיקודו של מנדלבליט, למעט תיקונים קלים. לפחות כלפי חוץ, עפרוני נמנע מהטלת דופי בבחירות שעשה קודמו. עיקר עיסוקו המשפטי הרגיש והחשוב, הוא בתחום אישור המטרות והפעילות המבצעית של צה"ל. כשנאם בפני מפקדי השדה של הצבא, עם כניסתו לתפקיד, הוא ביקש להתייחס לתלונות מצדם על המבחן המשפטי הסיזיפי שעברו אחרי מבצע "עופרת יצוקה". הוא מצדו הבהיר שאין בכוונתו ללוות באופן אישי מג"דים ומחטים, אך ציין כי נוכחות יועצים משפטיים באוגדות נחוצה מאוד.
למרות העלייה במעורבות הפרקליטות בפעילות המבצעית, המערך לא גדל בתקנים, וכדי לעמוד בציפיות החליטו המפקדים לשנות סדרי עדיפויות; כך, לדוגמה, מוצאים עצמם הפרקליטים ממחלקת הדין הבינלאומי מבצעים משימות מגוונות, שלא תמיד תואמות את הייעוד הקלאסי שלהם. במקביל, הכריז עפרוני מלחמה בביורוקרטיה, כדי לצמצם את הזמן "המבוזבז" של פרקליטו המעטים אל מול משימותיהם הרבות. בנוסף, עפרוני החליט להגביר את היקף ההדרכות לקציני השיפוט (קצינים המשמשים גם כשופטים בדין משמעתי ביחידותיהם), על מנת לשפר את רמתם, והגדיל את היקף ההרצאות על דיני לחימה בקורסי הפיקוד השונים. כל זאת כדי לצמצם את היקף התיקים שמגיעים לפתחה של הפרקליטות.
אלא שלמרות עשייתו הנמרצת של עפרוני, יש ענן אחד שמאפיל כרגע על כל עשייתו, כמו של קצינים בכירים רבים אחרים בצה"ל - פרשת הרפז, כמובן. מי שניסה להדביק לו את הכינוי "מועמד פשרה", ניסה בהמשך גם לשדך לעפרוני לכאורה את השאיפה לרצות את אהוד ברק - השר שאישר לו את דרגות האלוף עוד בטרם נכנס לתפקידו. בין אלה יש גם מי שטוען שהוא הפגין להיטות יתרה בדרישתו לפתוח בחקירה פלילית בפרשה. אך תנוח דעתם של המבקרים: כל המעורבים בפרשה, לרבות הרמטכ"ל לשעבר אשכנזי ועוזרו ארז וינר, קראו במועדים שונים לפתיחה בחקירה פלילית, באמתלה של "רצון להגיע לחקר האמת". אז פתאום, בעת הזו, חקירה פלילית היא דווקא לא רצויה?
בבחינה פלילית משטרתית יש עניין ציבורי מהמעלה הראשונה. השופט העליון בדימוס, גבריאל בך, כתב באחת מפסיקותיו כי "עניין לציבור הוא הכרעה ערכית באשר לתועלת שתצמח לקיום המסגרת החברתית כתוצאה מהעמדה לדין, לעומת הנזק שייגרם למסגרת זו כתוצאה מאי העמדה לדין". דומה שאם מבקר המדינה כתב בסיכום הדו"ח שלו בעניין הפרשה כי החקירה לא הועמקה והמשיכה למרות בקשתו של וינר ופרקליטו, עו"ד עודד סבוראי, בשל "עלות מול תועלת", עפרוני חשב אחרת לגמרי וכמו החלילן מהמלין גרם לכולם ללכת אחריו.
"דני ידע במקרה הזה איפה החמאה מרוחה", הסביר השבוע פרקליט צמרת. "הוא לא נותן לשום דבר משמעותי לחלוף לידו. הוא איש צוות מעולה, רגיש וחכם מאוד. יש לו סגנון עבודה מאוד מיוחד והוא לא לחיץ. לא תראה אותו צורח, בועט או משתולל. אם הוא לא היה הולך נגד הזרם במקרה הזה, הוא היה חוטא. את הנגע הזה, שהצטייר עד כה, יש לעקור מהשורש".
עדיין מרחפת השאלה, מדוע התאמץ כל-כך האלוף עפרוני להגיע אל השלב הזה. הרי כל פרקליט צבאי ראשי שהיה פונה ליועץ המשפטי לממשלה פעם אחר פעם בבקשה לפתוח בחקירה, ונתקל בשלילה בכל הזדמנות - היה מתייאש, ומסתפק בעובדה שלפחות ניסה. אבל לא עפרוני. בפרשה הזו הפגין הפצ"ר נחישות ועמידות מפני חצי המבקרים, ויש הרבה כאלה. אחד השיאים במתיחות הגיע לאחר ששלח מכתב דרמטי ליועץ המשפטי לממשלה, יהודה וינשטיין - בו כלל לא טרח לעדכן את הרמטכ"ל. כשנמתחה עליו ביקורת בעניין, הוא השיב בציניות בשיחות סגורות כי הוא בסך הכל עומד בהבטחת העצמאות עליה הכריז כשקיבל את דרגות האלוף.
לפני חצי שנה אישר וינשטיין חקירה "רזה" נגד גבי אשכנזי ועוזרו וינר, בגין התנהגות שאינה הולמת, למרות שכבר אז חשב עפרוני שראוי יהיה שמשטרת ישראל תחקור את כל הפרשה. אחד ממקורביו אמר אז כי "אי אפשר היה לעשות מעשה ולחתוך את כל הפרשה במעשה של הפצ"ר. צריך להבין, לא כל הדמויות פה הן צבאיות, ולכן נדרשה כאן מלכתחילה עבודת משטרה". עפרוני הבין שגם החקירה המעמיקה ביותר שהוא יכול לערוך לא תוציא את האמת לאור, ולא תנקה את האורוות. כדי להוציא את הפגר שסרח, לרבות עצמותיו הקטנות. במילים אחרות, צריך את עוצמת החקירה של משטרת ישראל. שופט בית המשפט העליון בדימוס, מישאל חשין, כתב באחת מפסיקותיו: "דברים שהנשר הדואה יראה משמים, לא תראה לטאה הזוחלת על הארץ. ואולם גם זו אמת... כי יש דברים שלטאה הזוחלת על הארץ תראה ונשר הדואה משמים לא יראה". עפרוני, איפוא, ביקש להזעיק את הנשר.
בשלב זה הגיעה התפנית בעלילה: האסטרטגיה של עפרוני הייתה פשוטה, אבל גאונית. לאחר שסא"ל גיל ממון, קצין מבריק וידען ומנוסה בחקירות סבוכות, מונה לעמוד בראש צוות החקירה, החלה עבודת הנמלים. ממון ויועץ משפטי נברו בערימות של חומרים, תמללו שיחות רבות - ונדהמו מהממצאים. חודשים רבים חלפו, וככל שנאסף חומר בעייתי ומורכב אודות ההתנהלות של לשכת אשכנזי, כך גברה הסקרנות - מתי יזומנו הרמטכ"ל לשעבר ועוזרו לחקירה, כדי להתעמת עם הממצאים.
אבל עפרוני חשב אחרת: האסטרטגיה שלו הפכה את הקערה על פיה. הוא בחר שלא לזמן אותם לחקירה, ולא לתת פרשנות לחומרים שאותרו - אלא רק להציג עובדות בפני היועץ המשפטי לממשלה, פרקליט המדינה ושאר גורמי האכיפה שהשתתפו בדיון המכריע בעניין. בכך הצליח להרחיק מעצמו את הביקורת שהייתה עלולה לסתום את הגולל על ניסיונותיו להפיח רוח חיים בחקירה. עפרוני הציג עובדות, לא פרשנות לעובדות - אותה פרשנות שזכתה לביקורת מצד נשיא בית המשפט העליון בעבר, אהרן ברק, שאמר פעם: "מלאת הפירוש אינה מוגבלת אך למלים, אך המלים מגבילות את הפירוש".
היועץ המשפטי לממשלה, ששוב ושוב הוכיח בשנים האחרונות כי הוא מתנגד לפתיחה של הפצע הזה מחדש, נאלץ להורות על חקירה פלילית בראשות משטרת ישראל, ולראשונה בתולדות המדינה להוביל רמטכ"ל לשעבר לחדר החקירות, תחת אזהרה. בערב בו התקבלה ההחלטה, התכנסו בכירי מערכת הביטחון לטקס צנוע במוזיאון הפלמ"ח בתל אביב, כדי להיפרד ממנכ"ל משרד הביטחון היוצא, אודי שני. עפרוני הסתובב בקהל, אך פניו היו חתומות. הוא היה נראה דרוך, מתוח. בדיעבד, ניכר שהבין היטב את משמעות מעשיו, ואת ההשפעה שלו על ההיסטוריה של צה"ל. אך נדמה שגם הוא הבין שדווקא בגלל חשיבות מוסד הרמטכ"ל, עליו גם להתייחס אליו בהקפדה יתרה. כמו שכתבה שופטת העליון טובה שטרסברג-כהן כשדנה בעתירה לבג"ץ נגד הרמטכ"ל שאול מופז, שהתכוונן לקדם קצין בכיר שעבר עבירה. השופטת ציינה כי דווקא בגלל שצה"ל תורם תרומה אדירה לגיבוש המשרתים בו ומצייד אותם בערכים שיעצבו את התנהגותם מאוחר יותר בחברה הכללית, עליו "להצטיין בחוסן ערכי, מוסרי וערכי חזק ואיתן. נושאי דגל זה הם קציניו ובמיוחד אלו העומדים בקצה הפירמידה. מאלו יש לצפות שיהוו דוגמה אישית. עם אלו יש להפקיד ולדקדק כחוט השערה".
למרות ההתפתחות הדרמטית, אין לצפות לתוצאות מיידיות. חקירת הפרשה עשויה להתארך שנים, ובפרשה הזו, שכבר הספיקה להסעיר את מערכת הביטחון, עוד יירשמו פרקים סנסציוניים שייגעו בעצבים המרכזיים של מדינת ישראל. עוד יהיו לה השלכות על לובשי מדים, פוליטיקאים ואנשי תקשורת. יותר מכל, החוקרים חייבים לענות על השאלה שעדיין נותרה פתוחה: מי לעזאזל כתב את המסמך שכונה "מסמך הרפז".
החרדים והגיוס: משחק במספרים
הדרג המדיני הציב לצה"ל יעד - גיוס 2,000 חרדים עד סוף שנת 2013. אך מתי מסתיימת 2013? מסתבר שתלוי את מי שואלים. יש גורמים באכ"א הטוענים כי השנה הזו מסתיימת דווקא בחודש מרץ 2014, ולחילופין יש מי שטוען שמדובר ב-30 באוקטובר 2013. תאריך המריבה הזה קריטי כל-כך כשמבינים עד כמה מתאמצים בצה"ל לגייס חרדים, ולמצוא להם תחומי עיסוק מגוונים. בשנים האחרונות, כידוע, ניכרת מגמת עלייה עקבית היקף גיוס החרדים לצה"ל. הנתונים מדברים בעד עצמם, כפי שניצן לראות בתרשים הבא:
בשבוע שעבר אישר גורם צבאי כי כ-400 צעירים חרדים היו אמורים להתגייס למסלול "נצח יהודה", במה שאמור היה להיות הגיוס החרדי הגדול ביותר לשורות צה"ל אי פעם. עם זאת, נתונים חדשים שהגיעו לידי וואלה! חדשות חושפים כי המספרים שהתגייסו ביום חמישי האחרון, שחלקם אף אינם חרדים (אלא משתייכים לזרם הדתי-ציוני-לאומי), רחוקים מאוד מהמספרים עליהם מדברים באכ"א. כמה נמוכים? במקום 400 חיילים, התגייסו בפועל ביום חמישי האחרון 260 חיילים הרשומים כחרדים (כ-20 מהם לא למדו בישיבות חרדיות, אגב). אפשר אמנם לבשר על עלייה, ומחזור הגיוס הנוכחי הוא בהחלט גדול במיוחד, אך לא מדובר בעלייה חריגה כפי שנטען, אלא בתוספת של 20% לגיוס מהמחזור הקודם, בו התגייסו כ-210 חרדים.
אז האם הפער במספרים הוא מכוון? האם גורמים בכירים בצה"ל מנסים להראות לדרג המדיני כי הם עומדים במכסה שהקציבה הממשלה לצה"ל במסגרת חוקי הגיוס, גם אם הם לא? הדעות באכ"א חלוקות. יש מי שטוען שגורמים בעלי אינטרס מבצעים מניפולציה על המספרים, תוך שימוש בנתונים שגויים ומוגזמים. חשוב לציין: גם אם בימים הקרובים יגויסו חרדים נוספים בגיוס מאסף, הרי שהמספר הכולל של החרדים שהתגייסו במחזור הנוכחי יגיע לכ-300 מתגייסים בלבד. אולי הגיע הזמן שראש הממשלה נתניהו, שסוגיית השוויון בנטל מעסיקה אותו לדבריו, ייכנס לעובי הקורה בנושא ויגלה אם צה"ל אכן יכול וערוך לקלוט אלפי חרדים מדי שנה. ככל שמתקרבים, האמת נראית עגומה.
הקרב על העורף
אלוף פיקוד העורף, איל איינזברג, נראה מאושר מאז שהסתיימה חלוקת התיקים, והריב המשמעותי ביותר בממשלה נותר על סמכויות המשרד להגנת העורף. האלוף אייזנברג לא יכול היה לבקש מציאות טובה יותר, שבה תחום העורף זוכה לתשומת לב רבתי משלושה שרים: שר הביטחון, משה (בוגי) יעלון, שלא מוכן לוותר על סמכויות בתחום העורף; השר גלעד ארדן, שמאיים לעזוב את תפקידו אם לא יעבירו לו סמכויות שיוצקות תוכן במשרדו - כדי שיוכל לחולל שינויים אמיתיים ולסייע באמת בזמן מלחמה, בזמן שהקשב של שר הביטחון נתון לניהול הלחימה; והשר לביטחון פנים, יצחק אהרונוביץ', שרואה את סמכויות כלל גופי החילוץ וההצלה עוברים אליו בראייה עתידית.
בוגי מתבצר בדעתו, ארדן נחוש לקבל סמכויות ולרכוש ידע בביטחון בראייה פוליטית עתידית, ואהרונוביץ' ממתין להתפתחויות. נראה שראש הממשלה יתקשה להחליט, למרות שהוא כבר התבטא בעבר כי הוא רואה את הקמתו של "משמר לאומי" שיעסוק בסוגיות אלו כיעד לאומי. אליו הוא היה רוצה להעביר אלפי חרדים בתפקידים שלא מעוררים רגישויות מיוחדות. ההכרעה בנושא, גם אם תתקבל, לא תהיה בקרוב - שכן שינוי חקיקה מחויב מהמציאות. לכן, צפויות לנו עוד כמה התגוששויות בקרב על העורף של מדינת ישראל.