התלהטות הרוחות בוושינגטון במהלך השבוע האחרון, על רקע ההכרזה הדרמטית של מחלקת המדינה על סגירת השגרירויות במזרח התיכון ובצפון אפריקה, שיקפה לא רק חרדה עמוקה לנוכח העובדה שהטרור העולמי מבית היוצר של אל?קאעדה חזר, לכאורה, מן הכפור ומטיל שוב את צילו המאיים על ההוויה האמריקנית. זוהי אווירה המשקפת גם הפתעה ותסכול רבתי לנוכח הנופך הדרמטי והבהול שנלווה להודעות הממשל, ועל רקע תחילתו המיידית של תהליך פינוי האזרחים האמריקנים מאדמת תימן.
אחרי ככלות הכל, בשביל מרבית אזרחי ארצות הברית נסתם הגולל על עידן המלחמה בטרור העולמי לאחר חיסולו ב?2011 של מי שניצב בראש הפירמידה הרצחנית - מנהיג אל?קאעדה אוסאמה בן לאדן. חיסול זה הוכיח, לכאורה, את צדקת דרכו של הנשיא האמריקני ברק אובמה, שמיומו הראשון בבית הלבן ביקש לבדל את עצמו ממורשתו ומסדר יומו של קודמו בתפקיד, ג'ורג' בוש הבן.
מעז יצא מתוק?
מה שהתמיה אזרחים ומחוקקים אמריקנים רבים בימים האחרונים היה הפער הבלתי נתפס והבלתי מובן שנחשף לפתע פתאום, בין המסר ששווק להם על התפוגגות איום הטרור לבין ההכרזה הרשמית והראוותנית על מציאות רוויית סכנות, המחייבת נקיטת צעדי חירום גורפים ומרחיקי לכת. יש לזכור שתפיסתו המקורית של הבית הלבן, שלפיה המאבק בטרור נסתיים בתרועת ניצחון - בעיקר אחרי חיסולו של בן לאדן, שכבר הפך לסמל - ושלפיכך אפשר להפנות את מירב המשאבים ואת מוקד הקשב הלאומי לסוגיות ולמכלולים אחרים (פנימיים בעיקרם), חילחלה עמוק וקנתה לה אחיזה רחבה בקרב רבדיה של החברה האמריקנית. תפיסה זו לא נשחקה גם בעקבות הפיגוע בבנגאזי אשתקד, שכן אירוע זה הוצג בתחילה על ידי הממשל כאקט ספונטני של המון מוסת, ולא כעבודת שליחות של אל?קאעדה (כפי שהתברר בשלב מאוחר יותר).
על רקע זה של הדחקה ושל התכחשות מתמשכת לאיום הטרור, נקל להבין את ההלם שהכה במרחב הציבורי האמריקני לנוכח ההכרה שבחלוף יותר מעשור מאז טראומת 11 בספטמבר, הארגון האחראי לטרגדיה זו לא נעלם או נאלם, אלא עבר תהליך מטמורפוזה ונדידה אל עבר מרחבים חדשים, שהעניקו לו הזדמנויות חדשות לחזור - בגלגול צורה - לשיגרת יומו הרצחנית. את מקומה של ההתכנסות המסורתית סביב הדגל אל מול הסכנה המשותפת תפסה תחושה קולקטיבית של זעזוע ושל תסכול. תחושה זו באה גם על רקע מה שמצטייר היום בציבוריות האמריקנית כפשיטת הרגל של משנתו המקורית, והמפויסת כל כך, של הבית הלבן, אל מול מציאות מרדנית ומתריסה, המסרבת להתאים עצמה לחזון הפשרה ושיתוף הפעולה מבית מדרשו של חתן פרס נובל לשלום - הלוא הוא נשיאה ה?44 של ארצות הברית.
המעבר החד כל כך מקוטב הביטחון (אם לא הזחיחות) אל קוטב הפגיעות וחוסר האונים מעלה את השאלה אם לפנינו פרק נוסף בהיסטוריה האמריקנית, המאופיינת במהפכים דרמטיים מקצה מחשבתי אחד למשנהו, או שמא מעז יצא מתוק? האפשרות השנייה תהיה ריאלית אם המשבר האחרון יהפוך מנוף לאימוץ דפוסי חשיבה מפוכחים יותר, המכירים במגבלותיו של החזון האנושי.