לתרבות בישראל אין שרה. יש לנו את "שרת התרבות", לימור לבנת. אבל בשבוע שעבר היא הוכיחה זו שהתרבות שהיא מקדמת זרה לרוח הישראלית. חוק הסופרים שעבר בכנסת, בחסות משרד התרבות, הוא ההיפך מכל מה שהתרבות הישראלית רואה כנכון וחשוב, ואולי דווקא בשל כך הוא אהוב במיוחד על הפוליטיקאים שהעבירו אותו.
תפקיד שרת התרבות הוא לקדם את התרבות. בכל הדיון על חוק הסופרים, השאלה העיקרית הייתה האם החוק יקדם את התרבות, ומישהו שכח לשאול - איזה תרבות אנחנו רוצים לקדם? שכן המונח "תרבות" הוא רחב. הוא מתאר סוגים רבים של ארגון אנושי, מתרבות המאיה העתיקה דרך תרבות האיסלאם ועד תרבות אירופה או המערב. תרבות היא אוסף של צורות התנהגות וכלים שבהם אנו מקדמים צורות אלו, מצדיקים אותן או דנים בהן ושואלים אם להחליף אותן. שרת התרבות אחראית על אוסף כזה, ומאחר שהיא שרת התרבות הישראלית, היא אחראית על האוסף בצורתו המקומית - תרבות ישראלית.
התרבות הישראלית תמיד התאפיינה במרדנות, בחדשנות, באי קבלת מרות ובבחינה עצמאית של דרכנו בעולם, ללא יחס של כבוד-יתר לשררה. תכונות אלו הפכו את אחד הספרים ההזויים בהיסטוריה - "מדינת היהודים" של הרצל - למציאות. כל דף בספר הזה נשמע כהזיה מופרכת, עד שאתה נזכר שכפי שנכתב - כך התקיים. המרדנות לקחה אותנו דרך המנדט הבריטי; אי-קבלת מרות נשאה אותנו בתלאות השלטון הסוציאליסטי של מפא"י; החדשנות הפכה אותנו למדינת היי-טק.
שומרים על הסדר הישן
חוק הסופרים הוא ההיפך מכל זה. ראשית, למרות שמו, הוא לא מגן על כל הסופרים. כפי שכתב הסופר סמי מיכאל, "נראה שמי שבעיקר חפץ בו הם כמה פיאודלים תרבותיים המעוניינים דווקא בהמשך המצב העגום של הסופרים בישראל". זאת מפני שהאי-וודאות שהחוק יכניס לתמחור ספרים של יוצרים חדשים יגרום לכך שרבים מהם יידחקו מהשוק. וכשאין יוצרים צעירים, יש יותר מהסדר הישן. יוצרים צעירים הם ביקורת, הם הצעת סדר יום חדש, הם האפשרות של הקורא להשוות בין מה שיש (הסופרים המבוססים) לבין מה שיכול להיות.
שנית, חוק הסופרים למעשה יוצר תיאום מחירים בין כל חנויות הספרים - קרטל קבוע בחוק, במקום תחרות. בכך הוא הופך את חנויות הספרים לזרוע של הממסד. החוק מוסיף ומתערב בחלוקת שטח מדף, בתמלוגי הסופרים וכו'. וכשחוק מתעסק בכל כך הרבה דברים, הרי שעכשיו שחקנים רבים מעוניינים בשינוי החוק ותקנותיו כך שיתאים יותר לצד שלהם.
יחסי הכוחות עכשיו, תחת שיהיו נגזרים מהיכולת והתעוזה של השחקנים, הם פונקציה של קשרים בממסד, לוביזם ורטוריקה.
מתעשייה המשקפת את הרוח הישראלית, שהפכה אותנו מהזיה למדינה מצליחה ומתפתחת, הכנסת הפכה את הספרות לתלויה בחסדי הממסד, ופועלת לטובת קבוצת "מסודרים" - באופן דומה לשוק החלב, לנמלים, לחברת החשמל. והכל תודה לשרת התרבות המאובנת, הממסדית, הצייתנית.
עכשיו כל שדרוש לנו הוא שרת תרבות נוספת, שתגן על התרבות הישראלית מפני שרת התרבות הזרה. ובינתיים, עלינו לנצל את ששת החודשים עד כניסתו של החוק לתוקף כדי לעשות כל שניתן כדי לבטל אותו, ולבחור בתרבות הישראלית על פני ה"תרבות" שמוכרת לנו לבנת.
יוסף מלר הוא חבר הפורום הרעיוני של התנועה הליברלית החדשה. סיפורים פרי עטו פורסמו בבמות של האגודה הישראלית למדע בדיוני ופנטזיה
מעוניינים לפרסם מאמר במדור הדעות? כתבו לנו למייל op-ed@walla.net.il