המסע שלי עם כוורת

במשך חודשים ארוכים ליווה הצלם משה שי את האיחוד של להקת כוורת. משלב הרעיון, דרך החזרות ועד ההופעות הראשונות בבריכת הסולטן בירושלים לעיני אלפי מעריציהם. אלה רשמיו

  • ישראל היום
  • כוורת
משה שי

את דני סנדרסון אני מכיר שנים רבות. כששמעתי על סבב האיחוד הבא של כוורת הרגשתי שיש כאן פוטנציאל צילומי תיעודי מיוחד, כמעט נדיר, לתעד את הלהקה שהיא אולי הכי פופולרית בארץ, ובוודאי הכי בקונצנזוס. שאלתי את דני אם אוכל להצטרף ללהקה כ"זבוב על הקיר" - לכל שלבי ההכנות, החזרות וההופעות. לשמחתי, הוא הבין עניין והסכים מייד. כך החל המסע שלי עם כוורת, 2013.

טוב לדעת (מקודם)

האם בי-קיור לייזר באמת עוזר לכאבים? זו האמת

לכתבה המלאה
"שאלתי את דני אם אני אוכל להצטרף". דני סדנרסון, מימין (צילום: מערכת וואלה!, צילום מסך)

צפיתי מקרוב בקאמבק הכי מדובר במדינה. יותר משלושים שנה אני ניצב מאחורי העדשה, וברבים מהצילומים הדוקומנטריים שעשיתי היו קשיים טכניים או מנטליים. הפעם הרגשתי אחרת. התהליך הצילומי והתהליך שעברתי עם חברי הלהקה היו בעלי ערך מוסף, ונהניתי מתחילת התיעוד ועד סופו. ביליתי עם הלהקה שעות רבות, באולפנים, על הבמה ומאחורי הקלעים, בוואן שהסיע אותם לחזרות ולהופעות, וגם בהפסקות האוכל. הם כל כך לא מתרגשים ממצלמות, שלעיתים היה נדמה שכלל לא חשו בקיומי.

מצאתי חבורה של שבעה רוקיסטים בני 60 פלוס, נטולי גינונים וחפים מהתנשאות. הם נוסעים בוואן יחד ומבצעים את שיריהם באותה הנאה כמו לפני ארבעים שנה. שומרים על חוש הומור מפותח, כולל הומור עצמי על "מצבם הגריאטרי" ועל הנפילות והפציעות של גידי ושל יוני רכטר. במוצאי שבת, לפני ההופעה האחרונה בירושלים, כשמאבטח עיכב את הוואן שלהם בכניסה לבריכת הסולטן כי השבת עדיין לא יצאה, קרא אליו אחד מחברי הלהקה: "הלו, תפתח, הגיע האמבולנס של כוורת". כולם, גם המאבטח, פרצו בצחוק.

חבורת רוקיסטים נטולי גינונים. אפרים שמיר (צילום: מערכת וואלה!, צילום מסך)

הפעם הראשונה שראיתי את כוורת היתה ב 1974. הייתי אז נחלאי צעיר, בסיום חמישה חודשי טירונות, והלהקה התייצבה במחנה 80 המיתולוגי כדי להופיע בפני הגדוד. עברתי מאז אינסוף חוויות ונכחתי בהרבה אירועים היסטוריים - אבל את ההופעה ההיא לא שכחתי ולא אשכח לעולם. התקופה האחרונה שביליתי צמוד לאנשי כוורת היתה אולי האחרונה בהיסטוריית האיחודים של הלהקה, ומבחינתי, להיות איתם עכשיו על הבמה, אחרי כמעט ארבעים שנה, היה לסגור מעגל. המפגש הראשון של האיחוד התקיים במאי, באולפן די חשוך, מטר על מטר בשכונת מונטיפיורי בתל אביב. פוגי היה עדיין בלוס אנג'לס, גידי גוב נעדר בגלל צילומים לתוכנית טלוויזיה עם ישראל אהרוני, וחמשת החברים האחרים הצטופפו באולפן לחזרות ראשונות עם להקת החיזוק הצעירה והמוכשרת שהרכיב סנדרסון, שכונו בפי הלהקה "הדביבונים".

החזרות התנהלו ברוגע ובמקצועיות - מנגנים, יוצאים להתאוורר, חוזרים לנגן, יוצאים להפסקת אוכל ומנערים את האבק מהשירים המוכרים. היו כמה בלבולים בהתחלה, לא כולם זכרו את המילים המדויקות ונאלצו לשנן חלק מהן מחדש, אבל מרגע שהדברים נכנסו לפוקוס, נראה כאילו אנשי כוורת פשוט התחילו לחיות מחדש את התקופה ההיא. פתאום הכל חזר אליהם. מבחינתם זה היה כמו לחזור לרכוב על אופניים.

מנגנים, יוצאים להתאוורר, חוזרים לנגן. יצחק קלפטר (צילום: מערכת וואלה!, צילום מסך)

אחרי שלב האולפן, כמה ימים לפני החזרה הגנרלית, ערכה כוורת חזרות במה ראשונות במוזיאון תל אביב. שוב גידי לא הגיע. באחת ההפסקות, כשצילמתי מאחורי הקלעים, ניגש אלי דני ואמר פתאום: "שמעת על גידי? הוא באיכילוב. שבר את הכתף". חשבתי שהחזרות ייפסקו, אבל הכל נמשך כמתוכנן. גידי לקח את הפציעה בקלות יחסית, החברים דאגו וסייעו לו - ובמיוחד לאה בוסקילה, המפיקה בפועל, שליוותה את השביעייה באופן כמעט אמהי. למזלם של גידי ושל הלהקה הוא לא מנגן, רק שר, ואת זה הוא יכול לעשות גם עם יד קשורה. פציעה כזאת, מתברר, היא לא מה שיעצור אותם.

העסק "מתוקתק" עד לפרט האחרון. מי אומר מה למי, מתי נכנס כל כלי, מה לובשים, אפילו מתי אוכלים. סנדרסון הוא הדבק - מדביק את הכל יחד כאילו לא חלפו ארבעים שנה, מעורב בכל פרט, מרמת הבורג הקטן שעל הבמה ועד לשלמות המופע כולו. איש קטן?גדול עם הרבה עוצמה וכישרון, שמנהיג את החבורה בפשטות עניינית ובחן, בלי שום גינוני מפקד. מתייחס לכולם באותו אופן - קטנים כגדולים, חשובים יותר וחשובים פחות. בצניעותו ובנונסנס המוכר שלו הוא בונה מהפרטים הקטנים מכלול אחד שלם, מקסים ומרגש.

"שמעת על גידי? הוא באיכילוב". גידי גוב (צילום: מערכת וואלה!, צילום מסך)

לפני החזרות הם נהגו להיפגש ברחוב סמוך למגוריו של דני, במרכז תל אביב, כדי לנסוע יחד בוואן. כמובן, כאשר להקת כוורת מתאספת באמצע הרחוב, רבים מהעוברים ושבים עוצרים, מצטלמים איתם, מבקשים חתימות ומספרים כמה הם שמחים על האיחוד וכמה היה קשה להשיג כרטיסים. לא הבנתי עד כמה הם עדיין פופולריים. לא הבנתי עד כמה הציבור אוהב אותם וזקוק לדבר הזה - הנוסטלגי, התמים, האותנטי, עד שראיתי את התופעה במו עיניי, חוזרת שוב ושוב.

ההתרגשות הגיעה לשיאה לפני ההופעה הראשונה בבריכת הסולטן, באמצע יוני. שבועות של חזרות והכנות עמדו להתנקז לתוך שעתיים, שבהן ייבחנו מחדש העוצמות של כוורת. אלון אולארצ'יק נראה כמו מי שלוקח את העסק בקלות הרבה ביותר. מאיר פניגשטיין, לעומתו, שהגיע במיוחד לצורך האיחוד מארה"ב, נראה נרגש ולחוץ. ופוגי, כידוע, הוא לא רק המתופף - יש לו חלק פעיל ומשמעותי בהופעה. אפרים שמיר לקח אותו הצידה, הסביר לו שוב מה ואיך, ובעיקר דאג להרגיע אותו. "אתה היחיד שלא מופיע באופן קבוע", אמר לו, "פשוט תנער את עצמך ותראה איך אתה עולה כמו חדש".

חברי הלהקה במפגש עם מעריצה באמצע הרחוב (צילום: מערכת וואלה!, צילום מסך)

הבן של יצחק קלפטר קנה לאביו כובע בורסלינו, וקלפטר אימץ אותו והופיע איתו. בגלל מצבו הבריאותי הוא עשה את רוב ההופעה בישיבה, כשהכיסא שלו הכי קרוב שאפשר לקהל. כשסיים לנגן את הסולו שלו ב"התמנון האיטר", הקהל כולו נעמד על רגליו והריע. קלפטר, במחווה נגדית, הוריד את הכובע והודה בחזרה. זה היה רגע מרגש במיוחד.

אני לא חסיד גדול של הופעות המוניות. צילמתי בהופעות של מייקל ג'קסון ושל מדונה, ושל עוד רבים וטובים, והייתי הצלם היחיד שעזב תמיד אחרי שני השירים שההפקה איפשרה לצלם. מעולם לא נשארתי עד סוף ההופעות שצילמתי. במקרה של כוורת מצאתי את עצמי, לראשונה בחיי המקצועיים, מצלם ורוקד בו בזמן. לפעמים הייתי צריך לצבוט את עצמי רק כדי להזכיר לעצמי שאני כאן כדי לתעד, וכל רגע שאיני מתעד, אולי לא ישוב.

קלפטר עם כובע הבורסלינו תופס תנומה על הבמה באמצע החזרה (צילום: מערכת וואלה!, צילום מסך)

טרם התפרסמו תגובות

הוסף תגובה חדשה

בשליחת תגובה אני מסכים/ה
    walla_ssr_page_has_been_loaded_successfully