למלא את החלל

"תשאבו ממנו זרע!" זעקה אירית שחר לעבר קצין העיר. הוא ישב מולה, בסלון ביתה, פער את עיניו בתדהמה ולא היה מסוגל לענות. רק לפני כמה דקות בישר לה שבנה עמרי, קצין מצטיין בחיל הים, נהרג בתאונת דרכים, והוא בן 25. אירית היתה נסערת, אבל לתגובה הזאת לא ציפה איש מהנוכחים בחדר. גם לא בעלה, אשר, שאחז בידה ולא האמין למשמע אוזניו.
"אני לא יודעת מאיפה זה בא לי בסערת הנפש שאחזה בי באותו רגע, אבל כנראה הבנתי מייד שאני רוצה זיכרון חי מעמרי שלי, לא אנדרטה. אני רוצה המשכיות. אני רוצה חיים. זה חסר תקדים? אז אנחנו ניצור תקדים. נהיה הורים לנכד שלנו, הילד של עמרי".

קצין העיר, הרופאה ועוד נציג של צה"ל באו בבוקר, בשבע ו?13 דקות. אירית בכלל חשבה שאולי קרה משהו לקרובת משפחה שהיתה חולה. "אשר יצא אליהם, וצעקתי לו 'מה קרה? מה קרה?' והוא רק שתק. אז הבנתי. הרגשתי כאילו הפילו עלי פצצות לתוך הגוף. הרופאה קפצה עלי ותפסה אותי שלא אפול מהמדרגות. זה פחד, פחד אלוהים. "זה רודף אותך למטבח ולסלון ולחדר השינה, ללילות של בכי וצער נורא, ולבקרים, ולצהריים, לכל רגע בחיים. כל ההורים השכולים מדברים על השנייה הזאת של ההודעה, זאת הטראומה הכי גדולה. היא מכה בי כל הזמן, כמו פיגוע בתוך הנפש".

אשר קם לחבק אותה. בידיו הוא מחזיק תמונה של עמרי במדים. "על אובדן של חיים צריך להחזיר בחיים חדשים", הוא אומר, "אני יודע שאנחנו שונים ומיוחדים בדרישה שלנו להיות אבא ואמא לילדים שייוולדו לנו מהזרע של עמרי. אבל אני גם יודע שאנחנו יכולים לעשות את זה, ושנהיה נפלאים איתם בדיוק כמו שהיינו עם הילדים שלנו. אנחנו רוצים לחזור לחיות, וילדים מזרעו של עמרי יחזירו הביתה את הצחוק. שלא יהיו כאן רק דמעות ועצב".

עמרי היה הבן הבכור של אשר, בן 51, ואירית, בת 49. הם הכירו לפני כשלושים שנה באותו חיל, חיל הים. הוא שירת בתפקידים מבצעיים, שבהם הגיע עד דרגת סא"ל. היא היתה פקידה בשייטת 11, שייטת הנחתות, בתו של סרן שמואל (שמיל) דוד, שעשה בחיל שנים ארוכות כקצין חשמל. "נפגשנו על נחתת, התאהבנו, ואפילו את החתונה שלנו ניהל הרב של החיל", היא מספרת. אשר אומר שעמרי היה ילד נבון ושובב, שאהב פאזלים, הרכבות ומשחקי חשיבה. אירית משסעת אותו: "הוא פשוט היה ילד של אהבה. לא הצלחתי לכעוס עליו. כבר בגיל אפס היה נעמד מולי ואומר לי, 'אמא, את לא מדברת עם הבן הבכור שלך? אמא?' הייתי נמסה במקום".

אחרי עמרי נולדו ענבר, שהיא היום בת 23, ולוטם בת ה?13. עמרי התגייס ב?2006, בשנה שבה השתחרר אביו אחרי 26 שנה בצבא. הוא בחר להגשים את החלום הגדול שלו - להיות לוחם בסיירת מטכ"ל. אחרי שישה ימי גיבוש מפרכים התבשר שלא התקבל ליחידה. אירית: "הוא חזר הביתה מפורק לגמרי, פיזית ונפשית. חיכיתי לו בדלת. הוא נפל עלי בחיבוקים ופרץ בבכי. זאת הפעם הראשונה והיחידה שראיתי אותו בוכה. הפעם הראשונה והיחידה שהחיוך הנצחי שלו נמחק מהפנים".
הדרך לחיל הים היתה קצרה, כמעט מתבקשת. הוא התגייס לצה"ל, עבר קורס חובלים והתקדם בסולם הדרגות. היה קצין בסטי"לים, פיקד על ספינת דבורה, היה סגן מפקד של ספינת שלדג (ספינת בט"ש וסיור ימי), יצא לקורס פיקוד ימי וקיבל דרגת סרן.

"היינו גאים בו מאוד", אומר אשר, "הוא טרף את החיים, והיו לנו רגעי אושר קסומים איתו. את כל מה שאני לא הצלחתי לעשות 51 שנה בחיים שלי, הבן שלי עשה מהר, מוצלח יותר ובמנות ענקיות. הוא היה הכי מבסוט בעולם מהשירות שלו, הגשים את החלום שלו להיות מפקד דבורה. סימנו אותו מההתחלה, הוא נועד לגדולות. ידעתי בתוכי שהוא יגיע מאוד רחוק בחיל".

בתפקידו האחרון פיקד עמרי על סיירת שלדגים, המונה שש ספינות. הוא שירת כמפקד בפלגה 916 של חיל הים, האמונה על הפעלת ספינות בט"ש בעיקר מול חופי רצועת עזה. "באחד הימים הצוות שלו זיהה שלושה מחבלים שמנסים להטמין מטעני חבלה ליד הגדר. החברים שלו סיפרו לנו אחר כך איך הוא נכנס לקו החוף, בקור רוח מדהים, וננעל עליהם. בתוך כמה דקות כל המחבלים חוסלו".

במבצע עופרת יצוקה גויס אשר למילואים בחיל הים ושירת עם בנו. הם השתתפו בישיבות משותפות בבסיס חיל הים באשדוד. "בכל פעם שעמרי התחיל להביע את דעתו על נושא מסוים, הייתי אומר לו: 'בסדר, אני כבר יודע מה אתה רוצה'. יום אחד הוא היה עם הצוות שלו בים, ואני הייתי בבקרה בחוף, נתתי להם הוראה בקשר לא להתרחק מהחוף. עמרי לא ידע מי אמר את זה, אז הוא שאל בקשר 'מי נתן את ההוראה הזאת?' לקחתי את הקשר ועניתי לו 'עמרי, זה אבא'. מייד כל החברים שלו צחקו עליו: 'אל תתחצף לאבא'. "ידעתי תמיד איפה הוא נמצא ופחדתי עליו מאוד. פחדתי שיקרה לו משהו בלחימה, בהיתקלות. גם כשהודיעו לי לפנות בוקר שהוא והצוות שלו חיסלו שלושה מחבלים, נבהלתי ושאלתי מייד אם הוא בסדר. מעולם לא העליתי בדעתי שהוא ימות בתאונה. לא שיערתי שכל הטוב הזה ייגמר כל כך מהר".

ביום העצמאות אשתקד, כחודשיים וחצי לפני מותו, קיבל עמרי את אות מצטיין הרמטכ"ל. גם בטקס הזה עמד לצד אביו, שזכה באותו מעמד באות הצטיינות כחייל מילואים. בראיון שהעניק ל"ישראל היום" לאחר קבלת האות אמר עמרי: "בשלב הזה אני רוצה להישאר בצבא. אני מאוד נהנה בסך הכל. אני מרגיש שהשירות שלי הוא שליחות". "ביום ראשון בשבוע שבו נהרג, עמרי קפץ לרגע הביתה, בהפתעה", נזכרת אירית, "קפצנו עליו משמחה. התחבקתי איתו דקות ארוכות, כי בשבת לא הספקתי להיפרד ממנו לפני שהוא חזר לבסיס. לא ידעתי שזאת בעצם הפרידה שלי ממנו. שאלה היו הרגעים האחרונים שאראה אותו בחיים".

ב?27 ביוני 2012 יצא עמרי שחר עם קצינים נוספים לערב יחידה בתל אביב, לחגוג את סיומו של אימון סיירת מוצלח. "בסביבות שתיים לפנות בוקר הם יצאו בדרך חזרה לבסיס באשדוד", מספרים ההורים, "עמרי היה עייף וביקש מקצין אחר ביחידה שינהג ברכב הצבאי שלו. עמרי ישב מאחור. היו באוטו עוד שני קצינים. ליד מחלף חולות הרכב פגע בשלט של מע"צ, הנהג סובב את ההגה שמאלה, והם התהפכו על משאית. מכל התחקירים עולה שסיבת התאונה היתה כנראה עייפות, ואולי גם תנאי הכביש. בשום אופן לא היה כאן עניין של אלכוהול".

סגן רפי בובליל, בן 22, שנהג ברכב, נהרג גם הוא בתאונה. שני הקצינים הנוספים נפצעו קשה וקל. משפחת שחר התפרקה לרסיסים. אירית אומרת שרק דבר אחד החזיק אותה מההתחלה - ההחלטה להביא ילד לעולם מזרעו של בנה. "ברגע שהוצאתי את זה מהבטן, מהלב, ברגע שזה נאמר בחדר, אשר היה לגמרי איתי. נכנסנו מייד לפעולה. ממה שהבנתי, אפשר לשאוב זרע מהמת רק בין שמונה ל?12 שעות אחרי מותו. אשר אמר 'קדימה. אם החלטנו, חבל על כל דקה'".

אשר וקצין העיר מיהרו לבית המשפט בכפר סבא. השופטת התורנית קיבלה את בקשת האב, ובהליך כירורגי שאבו מעמרי את הזרע ואיחסנו אותו בבית החולים אסף הרופא. "הרגשתי שזה אות מאלוהים, שהוא כיוון אותי למחשבה הזאת", אומרת האם. לפני כמה חודשים פנתה המשפחה לבית המשפט בבקשה לבצע הפריית ביצית בזרעו של עמרי, כדי שייוולד להם ילד. הם מיוצגים על ידי עורכי הדין ד"ר יאיר שיבר, אחיו דורון שיבר ואבידן גלובינסקי, שופט בדימוס. "לפי הידוע לנו, זו פעם ראשונה שהורים מבקשים להביא ילד לעולם מהזרע של בנם המת", אומר ד"ר שיבר, "זוג במדינת ישראל יכול לקבל תרומת ביצית, לקבל זרע ולקבל אם פונדקאית - אבל אם אין לך לפחות שתי צלעות מהמשולש, כמו במקרה הזה, אין לזה הסדרה חוקית.

אלמנה יכולה לקבל זרע מבעלה המת, כי היא האם וחסר רק הזרע. אפשר גם להעניק את הזרע לאם אחרת או לאם פונדקאית. אבל מצב כזה - שאנשים באים רק עם זרע של בנם, בלי ביצית ובלי אם שתלד - זה עדיין לא אפשרי כאן, ועל זה אנחנו נאבקים". בית המשפט, שדן בתביעת ההורים, היפנה את החומר לחוות דעת של היועץ המשפטי לממשלה ושל היועץ המשפטי לשירותי הרווחה.

אירית תמיד חלמה על נכדים ונכדות מבנה הבכור, שאותם תוכל לחבק ולפנק. "מאז שעמרי נולד עזבתי הכל. ויתרתי על קריירה, התפטרתי מעבודה בבנק, אשר היה בצבא ואני הייתי בבית עם הילדים. גידלתי אותם, חינכתי אותם לערכים ולאהבה אינסופית ורציתי להיות סבתא להרבה נכדים. הבנות נותנות לנו הרבה כוח, וגם הן תומכות בתהליך. ויש לנו את עמרי. אנחנו לא רוצים שההמשכיות שלו תהיה בקבר מטופח, אלא זיכרון חי וצומח וגדל ומחייך ואוהב ומאושר. ויש לילדים שלו את כל התנאים כאן בבית, בדיוק כפי שהענקנו לשלושת הילדים שלנו.

"שואלים אותנו למה לא נעניק את זרעו של עמרי לאישה שאיבדה את הפוריות ולא זכתה לילדים. אנחנו לא מסוגלים. הייתי מוכנה לעשות את זה עם החברה שלו, ספיר, שהיתה איתו בשלוש השנים האחרונות ושאנחנו מאוד אוהבים. אבל היא צריכה להמשיך בחיים משלה, וזה לא מתאים. "אומרים לנו שזה מהלך אנוכי. צודקים. כל הבאת ילד לעולם, לא משנה על ידי מי ובאילו תנאים, היא מהלך אנוכי. יש היום הרבה מאוד סוגי משפחות. יש הורות מאוחרת, יש אמהות חד?הוריות שמביאות ילדים לעולם בעזרת הטכנולוגיות המפותחות של ימינו. יש גם לא מעט הורים שחוו טרגדיה נוראה ושילדיהם נהרגו, והם מגדלים את הנכדים שלהם. אז גם אנחנו נגדל את הנכד שלנו. כהורים לכל דבר, עם המון אהבה".
זה לא אותו מצב כמו סבא וסבתא שמגדלים ילד שהתייתם.
אירית: "אנחנו מבינים את ההבדל, אבל אנחנו יודעים למה אנחנו מסוגלים. יש לנו המון שיחות עם הורים שכולים. הם מצטערים שהם לא חשבו על זה בעצמם, או שלא ידעו על קיומה של האפשרות הזאת. יש הורים שאיבדו ילד והחליטו להביא ילד נוסף, בגיל מאוחר, כדי למלא את החלל. אנחנו החלטנו ללכת בדרך אחרת. אנחנו רוצים שעמרי ישאיר לנו משהו. זה לא ילד שיבוא במקומו ושיתפוס את מקומו, זה ממנו. וכן, זה יביא לנו נחמה. אנחנו לא מתביישים להגיד את זה. במשך שנה שלמה לא שמעתי מוסיקה, לא ראיתי טלוויזיה, לא נכנסתי לחדר הדומם של הבן שלי, שנשאר בדיוק כפי שהיה. לא ראיתי את הכומתה שלו שליד המיטה, את האקדח שמונח על השידה, את המדים והנעליים הצבאיות והבשמים והמשקפיים והמיטה המסודרת שלו. בעצם ראיתי מאז רק חושך בחיים שלי. וגם לנו מגיע אור. פיצוי על ההתרסקות הגדולה שנחתה עלינו. אנחנו לא נעשה עוול לילד כזה. להפך, יהיה לו הכל".
ובכל זאת, קשה להתעלם מהעובדה שהילד או הילדים שיבואו לעולם מהזרע של עמרי לא יהיו באותה סיטואציה שהילדים שלכם נולדו אליה, עם אבא ואמא ביולוגיים.
"זה אכן תהליך לא קל, ואנחנו ערים כל הזמן לשאלות ולעובדה שאנחנו ראשונים בעניין הזה. דבר אחד מנחה אותנו: הרצון לגדל ילד כזה ולהעניק לו הכל. אנחנו לא נעשה לו עוול, זה בטוח. אנחנו נסביר לו הכל על אבא שלו, ונשתף, ונספר. אנחנו אנשים בריאים. יש לפעמים משפחות שבהן האבא והאמא ביולוגיים, אבל התנאים של הילדים קשים. כאן זה לא יקרה".
אשר מתערב. "תסתכל עלינו. אתה כבר שעתיים כאן. שמעת אותנו, ראית את הבית. אנחנו לא יכולים להיות הורים לילדים האלה שאנחנו כל כך רוצים? אנחנו לא ניתן לילד כזה אהבה בלי גבול?"
גם אם תקבלו את אישור בית המשפט, תהליך תרומת הביצית ומציאת אם פונדקאית דורש הרבה כסף ותעצומות נפשיות.
אשר: "אנחנו יודעים. ברור לנו גם שבתהליך של הפריה יכולים לצאת תאומים. זה לא מרתיע אותנו, זה רק מעורר אותנו לחיים. אנחנו הרי רוצים יותר מילד אחד. אנחנו נתמודד כספית ונפשית עם הכל, זאת לא בעיה. יש לנו המון כוחות. אנחנו מרגישים צעירים".
אירית: "נמלא את הבית שוב בצעצועי ילדים, בשירי ילדים, במשחקים, בפאזלים, ושוב נחייך ונשמח. נשתולל על השטיח עם התינוק, ניהנה שוב ממשטחי החתלה. נשמח לקום אליו או אליה בלילה. גם כך דעתי נטרפת בלילה ממחשבות על עמרי. הבקשה שלנו כל כך אנושית. בעבר לא נתנו גם לאלמנות להרות מהזרע של הבעל שנהרג, והנה, זה כבר כאן. התקווה מחזיקה אותנו, את הנשימה שלנו".

האבל ניבט בכל פינה בבית המטופח של משפחת שחר. בכניסה, סמוך למטבח, יש פינת זיכרון מרשימה לעמרי. שלל תמונות, אותות הצטיינות ותעודות מסיומי קורסים צבאיים, וגם התואר הראשון שהספיק להשלים באוניברסיטת חיפה, בלימודים רב?תחומיים. אין כאן תמונה אחת שעמרי לא מחייך בה את "החיוך הנצחי", כפי שמכנה זאת אירית. הנה הוא מחייך עם אבא וסבא, כולם במדים של חיל הים. עוד תמונה מאושרת עם החברה ספיר, ואחת עם החיילים שלו, ועוד אחת עם האחיות ענבר ולוטם, ובצד השני תמונה גדולה שבה הוא מקבל את אות ההצטיינות מהרמטכ"ל בני גנץ. פיסות חיים מצחיקות ושמחות.

הם חיים את האובדן בכל רגע, לא מוצאים מנוחה. אשר מתקשה לשבת בצורה רציפה במהלך השיחה. כמה פעמים יקום וייצא לחצר בשקט. גם אירית יוצאת מדי פעם בפעם לעשן עוד סיגריה. כשהיא מראה לי את הסרט המיוחד שהכין אחד מחבריו הטובים של עמרי, היא בוכה ללא הפסקה. "יום אחד הגעתי לבית הקברות, לקבר של עמרי, ומצאתי על הקבר מכתב אנונימי מאחד החיילים שלו. הוא כתב שם שעמרי חסר לו, שהוא השאיר אותו ואת החיילים האחרים לבד באמצע החיים. הוא חתם 'אוהב אותך ומאוד מתגעגע'. לא יכולתי להפסיק לבכות. גם אותנו הוא השאיר לבד. כשהוא היה קטן תמיד אמרו לי שהוא ילד מלאך. לא הסכמתי לשמוע את זה. עניתי שמלאכים יש רק בשמיים, ושהילד שלי נסיך".

אחר כך היא עוברת לדבר על הבנות שנותרו, "הן מוצלחות אחת אחת. ענבר עובדת כעת במשרד ראש הממשלה, מסיימת שנה שנייה בלימודי קרימינולוגיה והמזרח התיכון, ולוטם תלמידה מצוינת".

אשר מספר שהיה לבן שלו נוהג כזה, לצלצל אליו באחת?עשרה וחצי בלילה ולהודיע שהוא מגיע. לא לבד, אלא עם 15 חיילים מהיחידה שלו. "הוא היה אומר לי, 'אבא, אנחנו באים עוד מעט. אנחנו מביאים כבר את הבשר, אתה רק תכין את המנגל'. הייתי מסביר לו שכבר לילה, ומאוחר, אבל הוא היה אומר 'עזוב, יהיה בסדר, יהיה כיף', ולא היה אפשר לעמוד מולו. הוא היה כריזמטי כזה, מנהיג, אף פעם לא נגרר. ברור שלא יכולתי להגיד לו 'לא'. הבית היה מתמלא באנשים שמחים וצעירים. היום אני כל כך מתגעגע לימים האלו. אם רק היה בא שוב ומביא את כולם, אם רק היה ממשיך למלא את הבית בשמחת צעירים. אירית ואני החלטנו שמשהו מזה, מכל הטוב הזה, חייב לחזור אלינו. שעוד תהיה כאן שמחה של אנשים צעירים".