ככל שפרשת פרנקל - כבר אפשר לקרוא לסיפור הזה "פרשה" - התארכה, התפתלה והסתבכה, כך התברר שמה שנגלה לעינינו היה, מבחינות רבות, רק קצהו של הקרחון. כעת, לאחר פרישתו ממועמדות לתפקיד נגיד בנק ישראל, כבר די ברור שההסתבכות בדיוטי פרי של הונג-קונג איננה הסיפור הגדול. הסיפור המהותי הוא עולמם הפנימי והערכי של כוכבי הפרשה: פרנקל עצמו, ראש הממשלה בנימין נתניהו ושר האוצר יאיר לפיד. התחושה שהשלושה יצרו בהתנהלותם היא שאנחנו, בעצם, קולוניה של וול-סטריט. יש מישהו משם, ששייך לעולם הגדול, שיפתח לנו דלתות, שמוכן לוותר למעננו על משרות מתגמלות - ואנחנו, הנתינים הפרובינציאליים, לא יודעים להעריך זאת.
האזנה נוספת לראיון שהעניק יעקב פרנקל לערוץ 2, בעקבות החלטתו להסיר את מועמדותו מן הנגידות, חושפת את יחסו האדנותי של האיש המדיף כולו ניחוח בינלאומי, אל חגבים שכמותנו, ומלמדת על יוהרתו. המדובר דווקא בעניינים שאינם קשורים לתיק לנשיאת חליפות, שנגנב או לא נגנב - בנושא זה הותיר אותנו הראיון בערפל והזכיר את סיפורי "שולמן ישלם" - אלא בתיאורים שמסביב לאירוע, שדווקא אותם מקפיד פרנקל להדגיש: "הייתי בכנס בינלאומי בסין, כשראש הממשלה ביקש ממני לקחת על עצמי את תפקיד הנגיד"; "נכנסתי לדיוטי פרי של הונג-קונג, בדרך חזרה מוועידה בינלאומית בווייטנאם"; "הייתי בחו"ל ולא התייחסתי לעניין דוח מבקר המדינה בנושא תגמולי החופשה"; "אני נמצא בהונג קונג עשר פעמים בשנה; אני מסודר, ויתרתי על כל עיסוקיי מעבר לים כדי להצטרף למאמץ הלאומי".
אם נוסיף לכך את הדגשתו של פרנקל, בהתייחסו לפני כמה ימים לפרשת התיק, כי מדובר ב"תיק יוקרתי" - לא, חלילה, תיק רגיל לחליפות - אולי נבין את הנתק שלו מן הנעשה, את חוסר יכולתו להבין על מה הצעקה שקמה בעקבות מינויו, את התחמקותו ממתן הסברים מפורטים בפרשת התיק, בפרשת התגמולים, בהצגת עצמו כמי ששיקם את חברת AIG ולא גם כמי שיש לו יד במפולת המיליארדים שלה.
מעניין כי את הסלחנות שתובע פרנקל לעצמו כמורם מעם, הוא ושכמותו מעולם לא גילו כלפי דלת העם. תשאלו את חייבי המשכנתאות המגורשים מדירותיהם בידי חבריו של פרנקל לאלפיון.
איפה הכבוד העצמי
פרנקל הוא מיקרו-קוסמוס של אליטה עסקית שחיה בעולם משלה, ברמת חיים משלה, מרוחקת מההתרחשויות סביבה, מנותקת, מדושנת ובזבזנית; זו אליטה המרבה להטיף להידוק חגורה, ל"משמעת תקציבית", לקבלת תכתיביהם של השווקים הפיננסיים; אליטה שדרכה ניתן להבין עד כמה העולם הפיננסי, שנועד לתת שירותים למגזר היצרני-תעשייתי, לעסקים הקטנים, לרוכשי הדירות, הפך לרודן שלהם ועשה אותם לנושאי כליו ולמפרנסיו.
החלק האחר של הקרחון הם לפיד ונתניהו, שבעיניים כלות קוננו על האבידה, על זה שהציבור "לא ידע להעריך" את גודל הוויתור שעשה פרנקל למענו, על כך שתושבי הקולוניה לא רצו בנציב שייבאו להם, שהמונח "הדוד מאמריקה" כבר לא עושה להם את זה.
מה צריכים לחוש אזרחי מדינה בת 65 כשמסבירים להם כמה מישהו מקריב מעצמו כדי שיקבלו אותו כנגיד בפעם השלישית, שעה שיש בקרבם די כלכלנים וכלכלניות שיכולים למלא את התפקיד? מה הם צריכים לחשוב כשאומרים להם שזהו גיוס מילואים? שהם במצור?! שהם במצב חירום?! שאין בקרבם מושיע?!
מה מעיד על עצמו יאיר לפיד - פעם פרזנטור של בנק הפועלים - כשהוא אומר שפרנקל "החליט לוותר על הון תועפות ולבוא לעשות מילואים", וש"הוא לא צריך את זה, אנחנו היינו צריכים את זה"? מה זה אומר עליו? מה זה מלמד על האופן שבו הוא רואה אותנו? האם יש בעיניו חשיבות למשהו, זולת הכסף? ומה עם היושרה? ומה עם הכבוד העצמי? ומה עם עמידה על האמת? ומה עם הביטחון העצמי והשליטה בגורלנו?
כעיתונאי, הרבה לפיד לעסוק בשאלה "מהו ישראלי". ירשום נא לעצמו, שהוא ונתניהו, שני ילידי הארץ, בראו בהתנהלותם מול הגביר מאמריקה זן חדש של צבר: את הצבר הגלותי. איזו מוטציה אומללה.
עזרא דלומי הוא עורך במכון ממר"י לחקר תקשורת המזרח התיכון, חבר ביסו"ד (ישראל סוציאל-דמוקרטית) וב"כוח לעובדים"
לכל הטורים של עזרא דלומי בוואלה!
מעוניינים לפרסם מאמר במדור הדעות? כתבו לנו למייל op-ed@walla.net.il