שחרור רוצחים בטרם עת הוא דבר מקומם. כל ממשלות העבר התמודדו עם הבעיה, כולן היו נחושות להימנע מכך, וכולן מצאו עצמן פועלות בניגוד לכוונתן הראשונית. לא משום ששיקרו מלכתחילה, אלא משום שעמדו מול מציאות שחייבה אותן לשחרר אסירים ביטחוניים כדי לחלץ שבויים ישראלים, או משום שזה היה חלק מתהליך מדיני שרצו בו.
בדרך כלל הוכח שהחלטות השחרור היו נכונות, ורק חלק קטן מן המשוחררים חזר להפעיל טרור. בכמה מקרים נעשו טעויות קשות. אחת מהן היתה שחרור אסירים ביטחוניים תמורת גופות של חיילים ישראלים.
ישבתי בוועדות לא מעטות שבחנו את שמות האסירים האמורים להשתחרר. תמיד התחלנו בקריטריונים מחמירים, ותמיד מצאנו עצמנו משחררים גם כאלה שמאוד לא רצינו לשחררם. העמידה מול משפחות הנרצחים היתה קורעת לב. רק מעטות מהן עודדו אותנו לשחרר ואמרו כי רצח יקיריהן אינו צריך למנוע התקדמות מדינית.
רמת הסיכון של המיועדים לשחרור אינה גבוהה
המסקנה שוועדות השחרור מגיעות אליה, לאחר התייעצות עם השב"כ, היא שאפשר לשחרר מי שההערכה לגבי רמת המסוכנות שלו אינה גבוהה, בעוד צריך להיזהר משחרור אנשים שההערכה היא כי ישובו בהקדם למעגל הטרור (בלי שום קשר לנייר שיחתמו עליו טרם שחרורם).
המועמדים לשחרור, ברגע זה, הם פלשתינים שעברו עבירות לפני הסכם אוסלו. מטבע הדברים אין מדובר באנשים צעירים מאוד, ומטבע הדברים רמת הסיכון המיוחסת להם אינה גבוהה.
זה אמור להקל על הממשלה להחליט. מחמוד עבאס לא ייכנס לשיחות עם ישראל לפני שיידע כי הממשלה החליטה על שחרור (בשלבים) של אסירים. אם ממשלת נתניהו אכן רוצה לפתוח בשיחות רציניות - היא תיאלץ לשחרר אותם. הקריטריונים לא יהיו "דם על הידיים" ולא מקום מגורים, אלא רמת מסוכנות.