משחק הדמים

זאת לא כתבת ספורט. כותבת שורות אלו רואה בכל ענפי הספורט עניין מסוכן, ולפיכך מסתפקת בקיפול כביסה כאימון ספורטיבי. החלפת מצעים זה כבר אירובי. לכן, כשיונה מליגת הפוטבול מנסה לעניין אותי בפירוט של הטאץ'?דאון הדרמטי מהמשחק האחרון, אני נאטמת כמו גומי של מקרר. כמו כל ספורט אחר, גם כאן עדר של גברים שועט אחר כדור. לעיתים בועטים בו, לעיתים מכדררים אותו, ולעיתים בועטים בחבריהם ומכדררים אותם.

אז מתברר שיש ליגת פוטבול בישראל - חיה, בועטת וצבעונית מאוד: לפני כחודש אפילו זכתה נבחרת הגברים של ישראל במקום הראשון בגמר אליפות אירופה "The Big Bowl" ("הקערה הגדולה"). המאמן שלהם הוא רב בישיבה. אמא שלו בישלה להם מאה ארוחות כשרות, שנלקחו במגשיות קפואות. המאמנת של נבחרת ישראל לנשים נמצאת בחודש התשיעי להריונה, וכשמדברים על "לגעת בכדור" נזהרים בכבודה. הגברים במשחקי התאקל תוקעים בשופר לפני כל משחק, ומ?ת?חזקים בדברי תורה על מלחמת יעקב בעשיו. ומאיפה מגייסים שחקנים? "אם אני רואה מישהו ברחוב עם כתפיים מספיק רחבות, אני מגייס אותו לליגה", אומר אוריה לוברבוים (31), קפטן נבחרת ישראל.

השארתי את כללי המשחק בערפל השמור אצלי למקצועות אולימפיים, ופניתי להכיר את האנשים. ועוד איזה אנשים. לשי בריל, עולה חדש מברוקלין, יש קמע להצלחה: לפני משחקים חשובים הוא מבצע סידרת נגיחות בראשים של חבריו. הוא בלי קסדה, הם עם. "אני מקבל מזה זעזוע מוח, אבל אחרי עשר דקות זה מסתדר ואני עולה לשחק". אבי איסטמן, מאמן בליגה, שירת כמייג'ור בסוללת טילים גרעיניים בצבא ארה"ב. דוד, גיא ומנחם שברו עצמות בידיים וברגליים ("אנחנו לא היחידים") והמשיכו מייד לשחק. וזאיר, נוצרי משיקגו שנשוי לפלשתינית, מאמין ש"Hashem helps us win" ("ה' עוזר לנו לנצח").

ה?IFL, ליגת הפוטבול הישראלית ע"ש קראפט, מקיפה היום עשרות קבוצות וכאלף שחקנים קבועים. קראפט הוא רוברט קראפט, איש עסקים יהודי ואחד מעשירי תבל, שמשמש הספונסר הכמעט יחיד של קבוצות הפוטבול, ממניעים ציוניים. מדינת ישראל משתתפת במימון הליגה בסכום שאפשר להחזיק בכיס של חיית כיס: כ?90 אלף שקלים בשנה. מתוך 70 ענפי ספורט שונים ומשונים המתוקצבים ממלכתית (ריקודים סלוניים! גלגיליות! קנדו?בודו!), הפוטבול נמצא במקום השביעי מהסוף. ענף האושו?קונגפו מקבל תקציב גדול פי חמישה, הפטנק פי ארבעה, ואפילו ענף הטרמפולינה מקבל פי שניים מאשר ליגת הפוטבול.

בארה"ב מדובר בספורט הנצפה ביותר בטלוויזיה, אבל ליגת הפוטבול בישראל מתנהלת מתחת לרדאר הציבורי, בתדר מחתרתי משהו. היא כוללת גם את הפוטבול האמריקני הקלאסי, "תאקל פוטבול", עם מגע מלא, ציוד, ריפוד, מגינים וקסדות, וגם גירסה יהודית מרוככת עם מגע חלקי, המוכרת בשם הרשמי "פלאג פוטבול", או כפי שמכנים אותו החבר'ה מהתאקל: "פאג פוטבול" ("פוטבול נקבות").

עם כל הכבוד למאבקים הפנימיים ("תאקל מול פלאג זה כמו קרביים מול ג'ובניקים"), ההתאחדות לפוטבול אמריקני בישראל היא עניין רציני. היא חברה בפדרציית הפוטבול הבינלאומית ושולחת נבחרות לתחרויות בחו"ל. מפה לשם הוקמה גם עמותה לקידום הפוטבול בישראל. מנכ"ל הליגה הוא אחד, בצלאל פרידמן, רק בן 28, בחור עם לוק של מורה להיסטוריה, משקפיים ופס גיהוץ במכנסיים, שמשחק פוטבול עוד מההפסקות בבית הספר היסודי באינדיאנה. פרידמן עזב עבודה נוחה בהייטק בשביל לטפל בריכוזי הטסטוסטרון והזיעה שעל המגרש. ליגת התאקל בישראל כוללת 11 קבוצות בוגרים מקצועיות ועוד 8 קבוצות נוער. ניסיונות להקים קבוצות נשים בתאקל לא צלחו, תכף תבינו למה. ליגת הפלאג כוללת 50 קבוצות גברים, 20 קבוצות נשים ו?10 קבוצות נוער. יש חוגי פוטבול, פוטבול לילדים, אתר מעריצים. הגמר הישראלי שודר ברשת הכבלים האמריקנית. סצנה בוערת, שמזמנת הזדמנות למפגשים לא שגרתיים: לפני כשנה התמודדה נבחרת ישראל בתאקל מול קולג' בפטיסטי מארה"ב ("הם טבחו בנו ללא רחם. ככה זה כשאתה משחק מגיל 8 ומתאמן כל יום - כשאתה מגיע לגיל 18 אתה מכונה אתלטית. לא משנה כמה אנחנו חושבים שאנחנו טובים, לידם נראינו כמו סוסיתא"). השנה קיבלה הליגה פנייה מנבחרת מצרים(!) שהציעה משחק ידידות, אולם הדבר לא יצא אל הפועל.

המשחקים פתוחים לקהל הרחב - 20 שקלים לכניסה למשחק תאקל, רק 5 שקלים למשחקי הפלאג. מאות צופים מגיעים לכל משחק, לפעמים יותר ממספר הצופים במשחק של ליגת העל בכדורגל. משחקי גמר מושכים גם אלף אוהדים. המגרש החשוב ביותר הוא איצטדיון קראפט בירושלים, שהקים רוברט קראפט לזכר אשתו מיירה, ולמרות שהוא קטן יותר ממגרש פוטבול תקני, הוא הדבר הקרוב ביותר לאמריקה. "אנחנו אוהבים אותך, קראפט! מה היינו עושים בלעדיך?" צועקים החבר'ה למצלמה, לא לפני שאני מזכירה להם שזאת מצלמת סטילס.
הענף הזה אמריקני מאוד, עם נוכחות גדולה של דתיים. הגמר הישראלי נקרא "דה הולי?לנד בול". בחדר ההלבשה הם מקפלים את הכיפות ודוחפים את הציציות לתוך המכנסיים. את זה עוד לא ראיתם: גברים בטייטס ובציציות. "אנחנו צריכים לקבל מדליה מהמשרד לקליטת עלייה. הספורט הזה מצליח לגרום ליהודים להישאר בארץ - יש שחקנים שמגיעים לשנה?שנתיים, במסגרת לימודים באוניברסיטה או בתוכנית לבחורי ישיבות, ורק העובדה שיש כאן פוטבול משאירה אותם בישראל", אומר חובש הנבחרת, איץ פינק.

קחו למשל את זאיר האריס (23), אפרו?אמריקני נוצרי, יליד שיקגו, שהגיע לישראל בגלל אשתו הפלשתינית ונשאר בגלל הפוטבול. "לפני שהיגרנו לישראל עשיתי מחקר רציני בקשר לאפשרויות לשחק פה. לא הייתי מגיע לישראל אם לא הייתי בטוח שיש לי איפה לשחק פוטבול. קיבלו אותי כאן בזרועות חמות. אני לומד על שבת, מתרגל לקטעים של דתיים". ציונות או לא ציונות?

כשהאריס נותן ספרינט במהירות של חללית, עובר את הצמצם הכי מהיר של משה הצלם, פרידמן המנכ"ל מתמוגג. "אני מאושר שהוא איתנו, הוא ברמה של המקצוענים הכי גדולים בארה"ב". אני חייבת לשאול אותו בנוגע לצבע הכתום של קבוצת מורדי יהודה, שבה הוא משחק, שנבחר בהשראת מאבק הכתומים נגד עקירת גוש קטיף; הוא לא מבין על מה אני מדברת. "לאהבה אין שום צבע", הוא אומר. "לכולנו יש דם אדום".

קופצים לליגת הנשים. ליד ארון ובו 12 גביעים, וכשמאחוריהן זכייה במקום השלישי באליפות אירופה השנה, יושבות עלמות החמד וקולעות צמות זו לזו. אילנה פרנקל, שחקנית נבחרת ישראל, היא אחות של דוד, שמשחק בנבחרת הגברים. רחל שמידמן היא אחותו של אהרון. בשני המקרים מדובר במשפחות ממוצא אמריקני.

רוב השחקניות דתיות ("האליפות הבאה, באיטליה, תיפול על יום?טוב של סוכות, ולא נוכל לשחק"), והחוויות בהתאם. הטאץ'?דאון הראשון של הנבחרת, ברפובליקה הדומיניקנית, היה של אישה ששיחקה במטפחת ראש. פעם מישהי רצה את כל המגרש בלי מכנסיים, כי משכו לה את המכנסיים עם הדגל. והמופת של כולן היא סנדי, אישה חרדית מירושלים, אם לשישה, שמשחקת כמו לביאה. מלבד שתיים נשואות, כל חברות הנבחרת הן רווקות. איך זה משפיע על עולם הדייטים? "כששומעים שאנחנו משחקות פוטבול, זה דורש הסברים", אומרת מישהי. "אם בכלל יודעים מה זה פוטבול. בכל פעם שאנחנו נפצעות ופונות לרופא, אנחנו צריכות להסביר שזה לא רוגבי", מוסיפה אחרת. "את במצב טוב אם הרופא יודע מה זה רוגבי", משיבה השלישית. "בדרך כלל רושמים 'פציעה מכדורגל' או ששואלים אם זה המשחק עם המחבט".
"נבחרת הנשים היא כמו האחות הקטנה שלנו", אומרים לי הגברים כשאני שואלת אותם על דייטים בצד השני של המגרש, "אנחנו לעולם לא נצא איתן".

רבי יוסי פוקס (33), מאמן נבחרת הגברים בפלאג, הוא רב בישיבת "תורת שרגא". ג'סיקה סגוסקין?בכר (30), מאמנת נבחרת הנשים, נושאת בטן של חודש תשיעי. כשזו תמונת המצב, אין שום סיבה להתפלא כשהם עוצרים את האימון ומתפללים מנחה באמצע המגרש. "בחודש אלול שיחקנו באירלנד ותקענו בשופרות, סגולה להצלחה, לקחנו איתנו ספרי תורה מישראל, אמא של רביי יוסי בישלה לנו מראש את כל הארוחות".

"ג'ודה רבלס" (מורדי יהודה) הם הקבוצה המופרעת של ליגת התאקל. כן, הם מסתובבים עם כריות כתפיים ומכנסיים צמודים, אבל לא הייתם רוצים לפגוש אחד מהם בסמטה חשוכה. כשהם מתנגשים זה בזה, ברוח ספורטיבית קלילה, אפשר לשמוע את קול העצמות המתפצחות. אחר כך הם מרגיעים אותי שיש מספר מקסימום של זעזועי מוח שאפשר לקבל במשחק אחד, שאחריו יורדים לספסל. "את רואה איך זה נראה פה", אומר אוריה לוברבוים, קפטן נבחרת ישראל בתאקל, "לעומתנו, הפלאג הם כוסיות. בואי נגיד שכאן כולם שברו עצמות. אם זה ברמת הנקע, לא מתרגשים". לוברבוים, בסך הכל ילד טוב בני עקיבא, הגיע לתחביב מרסק?השלד הזה באותו אופן שבו דוגמניות מגויסות על ידי סוכנים. "אני בחור די רחב. מישהו ניגש אלי ברחוב ושאל אותי אם אני רוצה לשחק. מאז שהתחברתי לפוטבול, גם אני לוכד ככה שחקנים. כל מי שנראה לי קצת גדול ומאסיבי, אני פונה אליו".

אבל לא כולם נראים כמו גיבורי על. בין השחקנים מצאתי גם מדריך במוזיאון, שני פיזיקאים, סמנכ"ל באמדוקס ושלושה רואי חשבון. כולם בסוף שנות העשרים או בשנות השלושים לחייהם, מרכיבים משקפיים למחייתם, וגם מכסחים לחברים בפוטבול את הצורה. חיים שיף (38) מגבעת שמואל, איש עסקים עדין למראה, שמתעסק בקידוחים ימיים ובחיפושי נפט וגז, משחק כבר 20 שנה. "לשחק עם ילדים שהם חצי מהגיל שלי עוזר לי להישאר צעיר בנפש".

ומה האישה אומרת על זה?

"לא הייתי כאן אם היא לא היתה מאשרת לי".

דניאל גולדברג (34), רואה חשבון: "בן דוד שלי גרר אותי, ונשארתי רק כשהבנתי שזה עוזר בדייטים עם בחורות. כשאמרתי שאני משחק פוטבול, העיניים שלהן הבריקו". ז'ק מילר (39), יועץ השקעות, הוא שיאן הליגה במספר הטאץ'?דאונים תוך כדי ריצה (שישה). בגיל 17, כתלמיד תיכון אמריקני, נסע למחנות ההשמדה בפולין והחליט לחזור בתשובה. היה חרדי, למד בכולל, התחתן עם דתייה, והיום יש להם חמישה ילדים, בני 5 עד 17. לפני שנה החליטו לחזור בשאלה. טאץ'?דאון עם סלטה באוויר.

בכל משחק, כשהם כבר על המגרש, מתקבצים מורדי יהודה סביב שלמה שכטר, מאמן ההגנה, השוקד במקביל על מבחני ההסמכה לרבנות. שכטר מחדיר בהם רוח קרב יהודית מאוד: "זה יעקב נגד עשיו! חשמונאים! בר כוכבא! עמלק נגד ישראל! יצחק וישמעאל! רומאים! כתוב בספר דניאל שירושלים היא קרתא דמרדתא, עיר של מרד. קדימה! אנחנו הולכים לנצח".
והנה מגיע הקואוץ' הגדול, זה שכולם סרים למרותו. בזקן לבן וארוך של אליהו הנביא מתייצב אבי איסטמן (64) מול חבורת הצעירים ונותן להם בראש באנגלית?אמריקנית. "אני שחקן בנשמה וקואוץ' באופן מעשי", הוא מתנצל, "הפסקתי לשחק רק בגלל שאשתי אמרה שהיא תשבור לי את שתי הברכיים אם אמשיך לשחק. נפצעתי כל כך הרבה בפוטבול, שהיא לא מוכנה לטפל בי יותר".

איסטמן שירת עשרים שנה כקצין בצבא ארה"ב, במיקום שאסור לספר. כדי להשלים את התמונה, הוא לובש חולצת הוואי לתפילות השבת בבית הכנסת, וגם לחתונת בנו, שנערכה לא מזמן. "אני מקווה שזה יגדל וימשוך עוד ישראלים", הוא אומר, מחליק כמה מכות ידידותיות לאנשים שחולפים על המגרש. "אני שמח שאנשים צעירים מוציאים אנרגיה באפיק כזה. זה מונע מהם להסתבך בצרות אחרות".

ובכן, כשכל חתיכת ברזל במגרש (עמודי חשמל, גדרות) עטופה בספוגים עבים, וכשכל שחקן עולה עם ריפוד של מזרני עמינח על הכתפיים, הברכיים, הישבן והחזה (לא, בלי מגן אשכים - "זה מפריע לריצה") - אתה מבין שיש מפני מה להתגונן. בנימין שולץ, בן לאמא מגאנה ולאבא משבדיה: "מדברים הרבה על אלימות בספורט, אבל אצלנו אין אלימות במגרשים, כי כל הזעם והעצבים יוצאים במשחק". יונים צחורות.

גיא ון?סטרטן, איש הייטק מרעננה, היה בין מקימי ליגת התאקל בישראל. ב"אריות ירושלים" הוא הספיק לשבור רגל, כף רגל, צלע, עצם בריח, עוד צלע, ולא עצר עד שקרע את הרצועות הצולבות של הברך והלך להיות שופט בליגה. את הקסדה שלו הוא שומר, מקווה שהבן שעוד לא נולד לו יעשה לאבא נחת וישתמש בה. "כן, האגרסיביות משכה אותי", הוא מודה. "כשאתה שם את הקסדה על הראש אתה בעולם אחר, כמו בצלילה, שהאוזניים והעיניים שקועות במים. זה ספורט אלים, אבל בקונטרול. אתה יכול להיכנס באנשים ולפרק אותם, ואחר כך לתת להם יד ולעזור להם להתרומם. יש תחושה שלא משנה כמה חזק תרביצי לי - אנחנו עדיין חברים, חלק מפרויקט קטן ומובחר. אחוות לוחמים".

גם מול ליגת הפלאג יש אחוות לוחמים?

"מולם זה דומה יותר למתח הקלאסי בין קרביים לג'ובניקים בצבא. השחקנים בפלאג מוכשרים מאוד, אבל הרבה יותר קל לרוץ ולתפוס אחרי שאתה לא חוטף מכות. כל הקטע בפוטבול זה התיקולים, המגע, הפיזיות. פלאג זה כמו לשחק בייסבול בלי מחבט. כן, יש להם הישגים בעולם, אבל מבחינתי זה הכל או כלום: לא משחקים פוטבול בלי מגע (הפלאג בתגובה: "אנחנו יותר אתלטיים, פחות פרימיטיביים, והמשחק שלנו דורש יותר תחכום"). ההמצאה של פלאג התחילה מהיידישע?מאמא, שלא נתנה לבן שלה לשחק פוטבול. בתרבות הישראלית זה דווקא הפוך: רק תני לישראלים משהו לריב עליו, והם מבסוטים. הרוגבי חושבים שהם יותר קשוחים, אבל גם אם יש לך ריפוד - לחטוף קסדה בבטן זה יותר כואב מלחטוף מראש של מישהו".

שי בריל, שעלה לבדו מארה"ב, ונוגח בראשי חבריו כסגולה לפני משחק, מרגיש שהקבוצה היא המשפחה שלו. "כאן אני פוגש נייטיב?איזראליז שלא הייתי יכול לפגוש במקום אחר". עד לפני שנתיים שיחקו לצידו בקבוצת מורדי יהודה שלישיית אחים פלשתינים. בריל וחבריו נסעו כמה פעמים לבקר אותם ברמאללה, חמושים בדרכונים אמריקניים ובפרצוף של תיירים. "הגמר נגד תל אביב היה בשבוע של הרצח של משפחת פוגל. החלטנו לעלות למגרש עם סרטים שחורים. היית צריכה לראות את מוחמד, איוב ומוסא עולים עם הסרטים השחורים כאבל על הפיגוע".

למה דווקא לפוטבול? חלקם חיפשו אחר רסיס נוסטלגי שיזכיר להם את בית אבא, בק אין דה יו.אס.איי, אחרים נ?שבו בקסם הקשוח מתוך צפייה בטלוויזיה. "פוטבול הוא אחת האהבות הגדולות בחיים שלי", מספר ון?סטרטן, "והכל הודות לסדאם חוסיין: במלחמת המפרץ הכבלים בדיוק נכנסו לארץ, ולא היה כלום לראות בלילה בחדר האטום חוץ משידורי פוטבול של ערוץ המזרח התיכון. התאהבתי. זה לא ספורט אינדיבידואלי אלא קבוצתי: גם אם יהיה לך כוכב רכש בנבחרת, זה לא יעזור אם אין פייט של כולם. זו תחושת מחויבות חזקה מאוד. אנחנו נשחק בכל מזג אוויר - נגסוס למוות מקור ומברד, או נתאדה מחום. תראי מה קורה בספורטק כשיורדת טיפה אחת של גשם: כולם רצים למכוניות. אצלנו זה לא יקרה. יש כאן גם גאווה ישראלית חזקה מאוד. כמעט בכל משחק מישהו מגיע על מדי ב' ונשק, בחזרה מהמילואים. ב'עמוד ענן' וב'עופרת יצוקה' ביטלנו משחקים".

אחרי השברים והחבלות, סוגיה כואבת אחרת היא התקצוב. "המדינה משקיעה בענפים זוטרים, ברידג' ומשיכת חבל", מתלונן ון?סטרטן. "אבל הפוטבול גדל פה באלפיים אחוז בשש השנים האחרונות, ועדיין מקבל פירורים". בנסיעה האחרונה לאליפות אירופה בגרמניה נאלצו שחקני נבחרת ישראל לשלם מכיסם סכום לא מבוטל. את הציוד הם בלאו הכי קונים מכיסם. "לפעמים אנחנו לא טסים לתחרויות בעולם כי אין לנו כסף לממן את הטיסה", אומרים השחקנים.

"אנשים שמשלמים על חשבונם נסיעות למשחקים, רכישת ציוד, טיסות - הם אנשים שמשחקים רק מתוך אהבה", מוסיף אוריה לוברבוים. "אגב, בלי אהבה, גם הכסאח לא היה מצליח. אנחנו חברים טובים ולכן גם מתקילים בכיף. דקה אחרי שהמשחק נגמר, שתי הקבוצות ישתו יחד בירה. אבל כל עוד אנחנו על המגרש - נפרק אחד את השני בלי חשבון".