סכסוך ותיווך: לקחי ההיסטוריה

הסכסוך הישראלי-ערבי, על שלל מרכיביו, עמד במשך השנים במרכזן של יוזמות תיווך רבות. זאת במאמץ ליישב, או לפחות לייצב, את זירת העימות, ובכך למנוע את החזרה במנהרת הזמן היישר לתקדים המבעית של הרצח בסרייבו ב-1914, שבעקבותיו נשאבה המערכת הבינלאומית אל אפוקליפסת מלחמת העולם הראשונה. על רקע "אנלוגיית סרייבו" זו, ולנוכח חשיבותו האסטרטגית של המזרח התיכון, אין זה מפתיע, אפוא, שהמרחב הישראל-?ערבי רווי המתח והמחלוקת הפך שוב ושוב למוקד של פעילות דיפלומטית ענפה, שבה מילאה ארצות הברית תפקיד מרכזי.

העובדה כי סכסוך מתמשך זה אכן הסלים מעת לעת והתפרץ בגלי אלימות מחזוריים (אם כי מוגבלים לאזור עצמו), רק הגבירה את מאמציהם של המתווכים השונים לממש את חלום היציבות והשלום. כך נכנסו לקלחת ארגון האו"ם, הכס הקדוש, הארגון לאחדות אפריקה, נשיא ארגנטינה קרלוס מנם, האיחוד האירופי, וכמובן נציגי המעצמה האמריקנית. כל אלה ניסו, בדרכים שונות, לנתב ולנווט את המזרח התיכון הסוער והלוחמני אל חוף מבטחים.

ואולם טמונה אירוניה לא מעטה בעובדה שחרף פעלתנות בינלאומית ענפה ומתמשכת זו, הסדרי השלום הבודדים שנחתמו עד כה בין ישראל לבין מדינותיה השכנות - מצרים וירדן - צמחו באזור עצמו ולא היו תולדה בלעדית של תיווך יצירתי. נכון הדבר שהנשיא ג'ימי קרטר ונציגיו מילאו תפקיד משמעותי בגיבושו של הסכם השלום בין ישראל לבין מצרים, אולם הבסיס והמקור לתהליך כולו היו מעוגנים בהצעותיו פורצות הדרך של ראש הממשלה מנחם בגין, שסללו את הדרך לביקורו הדרמטי של נשיא מצרים, אנואר סאדאת, בירושלים. יתר על כן, במהלך המשא ומתן, שקדם להסכם השלום הישראלי?ירדני שנחתם באוקטובר 1994, לא מילא הבית הלבן תפקיד פעיל כלשהו.

במילים אחרות, כאשר היה מדובר בהסכמי שלום חוזיים ופורמליים (גם אם אינם מעוגנים ברוח של פיוס מצד החברה המצרית או הירדנית כלפי ישראל), המפתח להשגתם היה טמון בנכונותם של הצדדים עצמם לחצות את הרוביקון, ולא בנוסחת קסם כלשהי, שמתווך מיומן עשוי לשלוף מארגז הכלים הדיפלומטי שלו.

ואכן, חרף המשאבים שהשקיעו, נכשלו כל היוזמות לייבא לאזור, באיבחה אחת, את בשורת השלום הנכספת (בהקשר רב?צדדי או דו?צדדי כאחד). לעומת זאת, כאשר עמדה על הפרק יוזמה צנועה ומינימליסטית יותר, שתכליתה היתה לכונן הפסקת אש או להשיג הסכם צבאי להפרדת כוחות, אזי מתווכים אחדים, דוגמת שר החוץ האמריקני וויליאם רוג'רס באוגוסט 1970, ראו ברכה בעמלם. הדבר נכון במיוחד באותם מצבים שבהם המשכה של הלוחמה נתפס כמסכן אינטרסים מעצמתיים חיוניים. במצבים אלה הפך המתווך האמריקני לנחוש במיוחד, ולעיתים אף לכוחני, במאמציו.

על רקע תקדימים היסטוריים אלה, הסבירות כי שר החוץ ג'ון קרי יוביל את הצדדים להסכם שלום יציב (בניגוד להסכמי אוסלו, שקרסו עד מהרה ונמוגו לתהום הנשייה) אינה גבוהה. זאת, בייחוד לנוכח הקושי הראשוני בשכנוע הצד הפלסטיני להיכנס למסגרת של משא ומתן ישיר וללא תנאים וחישוקים מקדימים. עם זאת, אין לבטל כליל את סיכוייו של המהלך החדש לייצב את הזירה ולהיות זרז וקרש קפיצה להשגת הסכם ביניים חלקי, אך ארוך טווח.

ב?1 בספטמבר 1975 הצליח שר החוץ הנרי קיסינג'ר, בתום שנה של תיווך רצוף משברים, להביא לחתימתו של הסכם ביניים צבאי בין ישראל למצרים (שכלל חבילת תמריצים ופיצויים אמריקניים לממשלת יצחק רבין). נשאלת השאלה אם בחלוף כמעט ארבעה עשורים יהיה אפשר, באמצעות טקטיקה דיפלומטית דומה של התקדמות מדורגת ושל הימנעות מהתמודדות חזיתית ובו?זמנית עם כל המכלול הטעון של ליבת הסכסוך הישראלי?פלסטיני, להשיג הישג מייצב דומה (למרות הנסיבות השונות ולמרות מורכבותו הרבה יותר של המישור הפלסטיני בהשוואה לזירה המצרית).